"בעל זבוב"-הגירסה הישראלית: ספר המתח "סביבונים" של יניב ברמן

"סביבונים" מאת יניב ברמן, הוצאת מטאור, יולי 2021.

תקציר הספר:

ביום הראשון של חג החנוכה מתגלות גופות של נער ונערה על רצפת אולם הספורט בתיכון במרכז הארץ. את חקירת הרצח שמסעיר מדינה שלמה מקבלת לידיה פקד רווית ניסים, גרושה טרייה ואם לילד, הנחשבת כוכבת עולה במשטרה. מנהלת בית הספר אילנה וייס משתפת פעולה עם המשטרה, אך פועלת מאחורי הקלעים כדי להסתיר סודות אפלים שעלולים לפגוע בסיכוייה לזכות בראשות העיר. דורון לביא, עיתונאי שבנו לומד בבית הספר, עושה כמה מהלכים מכריעים שעלולים לשבש באופן רציני את החקירה ואפילו לפגוע בנישואיו. 

במהלך שמונת ימי החג כל המדינה עומדת על הרגליים וקברניטיה דורשים פתרון מהיר ואמין. רווית עושה כל שביכולתה כדי לחשוף את זהות הרוצח, אבל ההיסטריה הכללית משפיעה על בכירים במערכת, שלא מאפשרים הליך תקין של חקירה, ומפעילים לחצים על כל הגורמים בשטח. על רקע מערכת היחסים הנרקמת בינה לבין דורון, רווית מנסה להשתלט על החקירה ההולכת ומסתבכת.
 
"סביבונים" הוא סיפור המתאר כיצד האמת הנוראית שהובילה למותם של שני בני נוער אובדת בים של מניפולציות, תככים, סילופים, ואינטרסים מנוגדים.

יניב ברמן הוא במאי, מפיק, ותסריטאי. "סביבונים" הוא ספר הביכורים שלו. 

יש אינדיקטור פשוט למדי, בעזרתו אפשר לעמוד על טיבו ואיכותו של ספר מתח, ושאותו אפשר להפעיל כבר בשלב מוקדם של הקריאה, והוא: האם, ועד כמה, הספר בנוי כמו משחק "הרמז". זוהי האחוזה, אלה החדרים, אלה הנפשות הפועלות – קולונל חרדלי, גברת רקיע, פרופסור שזיפי, העלמה שני, הכומר ירוקי, וכו', ועכשיו קדימה, לשחק את המשחק: חרדלי בספריה עם מפתח שוודי? לא. רקיע בשירותים עם חבל? לא. וכן הלאה, עד שבתהליך של אלימינציה נפתור את השאלה הפשוטה – מי עשה את זה. כל מה שצריך עכשיו זה זמן לשחק עד הסוף, וחטיפים כדי להעביר אותו.

הקורא הנוטל לידיו את "סביבונים", ספר הביכורים של הקולנוען יניב ברמן, מוזמן להשתתף בגירסה למתקדמים של "הרמז". האחוזה – בית הספר התיכון "רימונים" בהרצליה, אליו נקראת המשטרה ביום הראשון של חג החנוכה. ניר, התלמיד הפופולרי והמקובל, ושירי, התלמידה שנמצאה כמה מדרגות מתחתיו בסולם החברתי, שוכבים פשוטי איברים על רצפת הפי.וי.סי הירוקה של אולם הספורט. ניר נחנק למוות ושירי נדקרה בסכין. לוח הזמנים – שמונה ימים של חג החנוכה, בדיוק מספיק כדי לקוות שנס גדול, או לפחות קטן, יקרה פה. השחקנים: פקד גרושתי, רווית ניסים בשבילכם, חוקרת המשטרה; דוקטור תככים, מנהלת בית הספר, אילנה וייס בשבילכם; העיתונאי חטטני, הוא דורון. וכמו כן גלריה של דמויות משנה שגם הן, בתורן, ינועו על פני הלוח, וביניהן נמצא בין השאר את: המנקה הערבי מסתנני (אשרף); ניצב המשטרה מלוכלכי (דוד); מפקדו המפכ"ל מושחתי (זכריה); מלכת הכיתה מסתוריתית (עלמה). כשמתקדמים בקריאה נראה לגיטימי לנטוש את השמות הפרטיים שהמחבר העניק לדמויותיו, ולהסתפק בתארים בסגנון "הרמז", כדי למפות לעצמך מי נמצא עכשיו באיזה חדר ועם איזה כלי רצח: החייל פסיכופתי; המורה לתקשורת מר אומללי; התלמידים סייעני ומשת"פי; המורה לריקוד מטרידניתי; קצין המשטרה מאוהבי; טכנאי המז"פ חנוני; ותקצר היריעה מלתאר את כולם.

מהלך הפתיחה הוא של רווית, שזכתה קודם לכינוי "גרושתי" (כי זה עדיף על "מילפית" או על "צפון אפריקאית", רק שניים מתוך הכינויים האחרים להם היא זוכה במהלך הספר). רווית מפקדת על צוות החקירה, וכשלא – היא צריכה להתמודד, בהרבה זעם עצור, עם מר גורלה כגרושה טרייה שחולקת משמורת על בנה עם בעלה לשעבר, שנטש אותה לטובת בחורה צעירה עם נתונים פלסטיקאיים שלרווית אין איך להתחרות בהם. בין לילות ללא שינה, ימים ללא מקלחת, זגזוג בין חדרי חקירות לטקסי הדלקת נרות בגן, והרבה פחיות קולה זירו עם שני כדורי אדוויל (לכל בלש ראוי לשמו צריכה להיות התמכרות מגונה כלשהי) – היא תתרוצץ על פני הלוח ותנווט בין קווי העלילה המקבילים, קורי העכביש שנטווים ללא הרף ובקצב מטורף על ידי שאר השחקנים. האם הרוצח הוא המורה לתקשורת, מר אומללי, שנחשד בהתנהגות לא הולמת עם תלמידותיו? אולי החייל רב"ט פסיכופתי, שייקח לנו כמה מאות עמודים עד שנבין איך ולמה הוא קשור? פועל הניקיון הערבי, הנער מסתנני, שדרכו הסכסוך היהודי-ערבי ירים את ראשו לגיחה קצרה? אולי מטרידניתית, המנהלת האדמיניסטרטיבית של להקת הבלט שגם היא, כך נראה, לא מסוגלת לשמור את הידיים לעצמה ליד הילדות בלהקה ואפילו ליד פקד רווית ניסים? מה יודעת המנהלת אילנה, דוקטור תככים, שלא תבחל בדבר כדי להגיע למטרה שסימנה לה מזמן, הקריירה הפוליטית? איזה סוד מסתירה מלכת הכיתה השתקנית, מסתוריתית? והאם הוא יותר או פחות נורא מהסוד שמסתירה אחותה הקטנה של הנרצחת, הילדה פעוטית, שהיא אולי שתקנית וכותבת יומן אבל מחביאה סכין מתחת למזרן?

בפער קטן מאחוריה על הלוח מתנהל שחקן מספר שתיים, "חטטני". דורון, עיתונאי לשעבר, כשה'לשעבר' הזה נשאר מעורפל עד סוף הספר. האם הוא ביצע איזה חטא של עיתונאים שגרם לפיטוריו, או סתם קיצוצי תקציב? לא ברור, וגם לא ברור האם המחבר אוהב או שונא אותו. הפרקטיקה העיתונאית שלו היא, בעיקרה, לנהל הרבה חשבונות פייסבוק ואינסטגרם מזוייפים, לשלוח הצעות חברות מתחזות לזרים כולל תלמידי בית הספר, להוציא מהם בעורמה טיפים, כיווני חקירה, התרחשויות פרטיות, ותמונות, ולפרסם אותם בלי שמץ של אתיקה עיתונאית. דורון בוגד באשתו באופן קבוע, לא מפני שהוא נהנה מכך חס וחלילה – אלא מפני שהוא חייב, כחלק מהגדרת התפקיד המתחייבת שלו בתור העיתונאי בסיפור מתח, להיות ליידי'ז מן. זה לא מפריע לו לבכות כאילו הוא-הוא קורבן הרצח פה, כשחיי המשפחה שגם קודם לא היו בשמיים, מתפוררים. לא שזה ימנע ממנו להתחיל עם כל אישה רנדומלית ברחוב, לא בלי הצלחה, ואפילו יחסי האהבה-שנאה שלו עם רווית נראים יותר כמו יחסי יצר-גועל. לצערו הרב, הסופר לא מחמיץ שום הזדמנות להדגיש את הרופסות שלו. נסתפק בציטוט הבא מהספר (עמ' 54): "היא ליטפה וניחמה אותו עד שחזר לעשתונותיו, הזדקף והתקשח בין כפות ידיה, ואחרי שירדה לו גנח וגמר בקול גדול." או בהמשך (עמ' 338): "(הוא) נהנה להביא ביד כמו מתבגר מול שפע הפורנו שבאתרי האינטרנט. שחורות, מלוכסנות, צעירות, מבוגרות, במיטה, בים, במכונית." תיאורי סקס הם כבר מזמן נחלת המיינסטרים ואין בהם משהו רע, אבל יכולנו לנסח את זה בצורה קצת פחות בהמית, לא?

כן, אין ספק שהעיסוק בסקס הוא חלק מרכזי מהעלילה פה. ולא במובן החיובי. יניב ברמן, שברזומה שלו נמנים הסרטים "גם ילדים התחילו קטנים" (2006), על תלמידים בחטיבת ביניים שמשתלטים על בית הספר ולוקחים את המורים שלהם כבני ערובה, וגם "מדינת הגמדים" (2016), שמתאר את התהליך הטראומטי של הפיכת ילדים לחיילים, חוזר לנושא המחקר האהוב עליו, איזו זוועה גרוטסקית מקננת מתחת לפני השטח של תהליך ההתבגרות במדינת ישראל במאה ה-21. ככל שהחקירה מתקדמת, צפים ועולים להם דברים שבשום אופן לא היינו רוצים לחשוב עליהם כחלק מהחיים הנורמטיביים בבית ספר תיכון. נורמה של התעללות מינית בין תלמידים לתלמידות, בין תלמידים לתלמידים, תלמידות לתלמידות, תלמידים ותלמידות לאינטרנט, כמו גירסה מינית של "בעל זבוב". ולא מדובר פה בפרשה או פרשיות, אלא בנורמה: לפי העולם שהספר מתאר, כך מתנהלים החיים בין בני נוער, ואין אף אחד שחושב שזה מוזר, לא ההורים שלהם ולא הרשויות. בעמ' 180 מצהירה רווית, נציגת החוק והסדר, בישיבה מול הצוות שלה, כי: "'בכל מה שנוגע למשיכה בין המינים, נער חרמן יסכים לתקוע גם תרנגולת כל עוד היא תפתח את רגליה ותקרקר בשמחה… גברים הולכים עם מי שנותנת' סיכמה להם את חוכמת חייה במשפט אחד." גם כן חוכמת חיים.

הבוטות הזו אינה מקרית. ההתנסחות של הספר מלאה בכאלה, כאילו הסופר נחוש בדעתו לקחת אותנו במסע שמזדחל על הקרקעית. פרק שלם בספר (עמ' 117-120) מוקדש למרוצה היסטרית של אחת הדמויות במבוכי התחנה המרכזית החדשה בחיפוש אחרי שירותים לפני שתעשה במכנסיים, והמחבר לא חס על שום תיאור עסיסי, ריחני ומלא נוזלים ככל שיהיה, של חדר שירותים מטונף או פרטי הפעילות הביולוגית. אפיון הדמויות נעשה באמצעות סטריאוטיפיים גבוליים מאוד: "צרפתים זה כמו אשכנזים, רק יותר עשירים… אוקיי, לא כל האשכנזים קמצנים" (עמ' 65-68). או למשל, כאשר קצין בצבא נשאל לגבי אחד מפקודיו איזה מין חייל הוא, הוא לא מהסס לענות במילה אחת: "רוסי". ולמרות שהחוקרת מגלגלת עיניים, היא מקבלת את תשובתו בתודה ומסיימת את השיחה. כשמפכ"ל המשטרה מסביר לפקודיו את החשיבות שבחקירה הזו:"רצח בבית ספר זה לא רצח נהג מונית או כוסית מסוממת שנאנסה במועדון ריקודים" – קשה שלא להבין לאילו מקרים אמיתיים מפנה הסופר, ולהצטמרר. גם כשהסופר מוותר על האפיונים האלה ובוחר לתאר את דמויותיו, הוא מספק לנו רשימת מכולת פלקטית מאוד: "פניה היו ארוכות ומפוסלות, היא הייתה גבוהה כמו דוגמנית מסלול, שערה היה אדום וגולש והיא היתה רזה כמו מקל ובעלת חזה מרשים למדי" (עמ' 94). הסופר משאיר את הדמויות שלו רזות, אבטיפוסיות, מבלי להשאיר לקורא טפח כדי לגרות את עצבי הדמיון ולייצר לעצמו את התמונה. הוא מסתפק בלשלוף מן הקופסה את החיילים של "הרמז" וממקם אותם על הלוח.

אבל כל זה לא משנה, משום שהגיבורה האמיתית של "סביבונים" אינה רווית, או דניאל, או אילנה, או ניר או שירי, לא חרדלי, לא שזיפי, ולא רקיע, אלא לוח המשחק עצמו. הגיבורה העומדת למשפט ב"סביבונים" היא המערכת. הגדולים, שמנהלים לילדים את החיים. המשטרה, התקשורת, הצבא, מערכת החינוך. הממסד.

המשטרה החוקרת את הרצח מתוארת, לאורך כל הסיפור, כארגון של חדלי-אישים, בטלנים, וסוטים, מנוהל על ידי אינטרסנטים חסרי הכשרה, שאנשיו עומדים נבוכים, מפשלים על כל צעד ושעל, אפופים בריח חמוץ של זיעה וסיגריות, וגולשים באינסטגרם בזמן תדריכים. בעמ' 143, כשהחשוד מוכנס לניידת ומובל למעצר, השוטרים משוחחים ביניהם בנוכחות העציר: "השוטר שנהרג ברכב, דן, סיפר שאשתו מוכנה לרדת לו רק אם הוא מטפל בילדים ורוחץ כלים אחרת הוא מקבל ממנה רק את החור. השוטר השני, (…) היה מבוגר ומנוסה יותר וענה שיבוא יום והוא יגיד תודה על זה." כשקצין המשטרה עובר ליד השוטרת שיושבת בעמדת הטלפון, הוא מהרהר כי היא "היתה הדוגמה הקלאסית של מעצבת ציפורניים שהתגלגלה במקרה ללבוש מדים של שוטרת. היה לה סטייל ופה גדול, ולא היה לה מושג ירוק מה רוצים ממנה." ואם עד עכשיו זה היה רמז, בסוף הספר, כשניצב במשטרת ישראל מתקשר למוקד החירום כדי להזעיק עזרה, אין לו שום בעיה להודות בפני עצמו: "שוטרים, גם כשהם ממהרים לזירת פשע, לוקחים לעצמם רבע שעה עד עשרים דקות" (עמ' 424). גופים ממסדיים אחרים, כמו הצבא או שירות בתי הסוהר, אינם טובים יותר בשום קריטריון. העובדת הסוציאלית של הכלא מופיעה פעמיים במהלך הספר, ובשני המקרים היא חוזרת על אותו נאום, כמעט מילה במילה: מתנצלת על התקלה שבגללה לא הגיעה בערב שלפני כן. גם מערכת החינוך תקבל את שלה, כחלק מהממסד הכושל והאגואיסטי הזה, בדמותה של מנהלת בית הספר – העובדה ששניים מתלמידיה שוכבים מתבוססים בדמם על רצפת אולם הספורט לא מפריעה לה ולו לשנייה אחת לרקום תככים, להסתיר סודות, ולמרפק את דרכה לצמרת על חשבון חפים מפשע, מבוגרים וילדים כאחד.

היא מצטטת, מכל הפילוסופים בעולם, את וודי אלן: "מי שלא יכול לעשות, מלמד, ומי שלא יכול ללמד, מלמד ספורט". ומציינת לעצמה: "מי יודע על העולם יותר מוודי אלן?". אמירות כאלה אינן אמינות יותר כשהן באות מפי הדמויות בעצמן, גם ללא ההתנסחות המסורבלת שלהן, שרחוקה מאופן התנסחות אמיתי בעברית. ברור לגמרי שהביזוי המלא והמקיף הזה של כל בעלי הכוח הממסדיים באשר הם, הוא האג'נדה של הסופר, אותה הוא ממקם, ולא במינונים קטנים או מדודים, בפי הדמויות שלו. אתם יכולים לשבת פה ולשחק "הרמז" כמה שבא לכם, מבהיר לנו ברמן, אבל האשם האמיתי הוא לוח המשחק שעליו אתם נעים, הוא ורשימת החוקים המצורפת, גם אם אתם עיוורים מכדי לראות את זה.

כדי להתיר את הסבך צריך להמשיך עד לדף האחרון ממש. וגם אז, הסבך יותר במידה כלשהי עבור הקורא, אבל לא עבור כל הנוגעים בדבר. עבור חלק מהם, המשחק ייגמר והלוח יקופל בחזרה לקופסה בלי שיחזו בסיום שלו, והם ימשיכו לחיות את חייהם עם שאלות מהדהדות בראשם – מי עשה את זה, למה עשה את זה, מה בדיוק היה ה"זה" הזה. ואפילו עבור הקורא המתמיד שהגיע לסוף, עדיין יישארו מאחור קווי עלילה לא פתורים. כמו גיבוריו של "הסיפור שאינו נגמר", גם הסופר רץ קדימה עם תשוקתו לספר סיפור, ובסוף הבין שאין בכוחו לסגור את כל הקצוות שפתח. חבל שלמחבר "סביבונים" אין דרקון-מזל שיישאר מאחור כדי לעשות זאת עבורו.

קיראו גם

דף הפייסבוק של "סביבונים"

דף הפייסבוק של יניב ברמן

האזינו לפודקאסט על "סביבונים"