מההתחלה אמרתי לו שהדבר הזה גדול מדי בשבילו, שזה משהו מסובך, שאסור בגילו להתאמץ יותר מדי.
אבל הוא השיב לי:
“מיידלע, זה בשבילךְ, כדי שלָך יהיה משהו טוב, משהו שיכניס לך עוד כסף. נכון, צריך הרבה סבלנות לדבר כזה, זה אנשים, זה בית, זה עורכי דין, אני יודע אני יודע, אבל בסוף – אפשר להרוויח כמה מאות אלפי שקלים, אפילו שלושת רבעי מיליון. ואם אני יכול להשאיר לך סכום כזה, ולך יהיה להשאיר לנכדים, לכל אחד מהם יהיו בצד עוד כמה מאות אלפים; איך נרשה לעצמנו לוותר על זה?”
“אבל לחץ הדם שלךָ רק עולה”, אמרתי, “והוא יעלה יותר כשהתמ”א תתחיל לרוץ. חיכית שנים לפרוש לפנסיה מכל עסקי הבניין האלה, מבלבולי הראש עם הקבלנים, מהטלפונים הלוחצים שלהם אל תוך הלילה.”
“אז הייתי אני בידיים שלהם, הם תחבו את האף לכל מקום בכדי להרוויח עוד שקל ועוד שקל. עכשיו הקבלן יהיה כפוף לנו, הוא יהיה שפוט שלנו, כי זאת תמ”א; אנחנו, הדיירים, אני, אנחנו בעלי הבית, אנחנו קובעים לו; הוא לא יוכל לעשות מה שבא לו.”
אבל זה לא היה רק הקבלן. היה גם הדייר מהקומה הראשונה, שעיקם את פרצופו מההתחלה. שאל כל מיני שאלות של חכם בלילה, עושה צרות מקצועי. ועוד כשאשתו הקשקשנית על ידו. כל חמש דקות צעקה וקרקרה כמו תרנגולת “תראו לי את הנייר הזה ותוכיחו לי את המסמך ההוא.”
והקבלן? מאיפה בכלל הגרילו אותו? עמד שם אצל הזווילים באמצע הסלון, עם השביל מקדימה באמצע השיער שלו, והחפתים מזהב על השרוולים של החולצה עם הפרחים מהוואי, מזיז את ידיו מכאן לשם ומשם לכאן ומְסַפר לכל הדיירים בַּ’כאילו’ בריטון שלו איך הבניין של התמ”א יצמח מתוך החורבות של הבניין הקיים. ככה הוא אמר על הבניין שבו גרתם ארבעים וחמש שנה, אתה ואימא ואנחנו. חורבות. ואתה נעשית אדום כמו סלק, אבל שמרת על חיוך של אדם מאושר, גם כשהוא המשיך ואמר שהבניין החדש יצמח כמו קצפת מעל לבצק העוגה. קצפת. ככה הוא אמר.
אמרתי לך כבר אז, כאשר ישבנו על הספה אצל הזווילים “אבא, אל תקפוץ. הקבלן הזה הוא סוחר כמו כולם והוא חייב תמיד להפחית מערך הסחורה שהוא קונה. אתה כבר בן שבעים וחמש, אתה עוד קולט כאלה דברים. אצלך הראש עדיין עובד לפני הלב, כמו שהצעת לי לעשות לקראת הבת מצווה שלי.” וגברת זווילי הוציאה אז בקבוק וודקה ומזגה לכוסות שקופות סגולות, שבאחת מהן הגישה לי עכשיו מים קרים, וכולם שתו מהן ואמרו שיהיה במזל.
בירידה במדרגות מצא הדייר ההוא מהקומה הראשונה את הרגע המתאים להגיד לך שאתה, הזקן בבנין, שיש לך הדירה בקומה הרביעית והמעלית היא כמו אוויר לנשימה בשבילך, אתה הכי נהנה מהתמ”א המחורבנת הזאת, המחורבנת, ככה הוא אמר. ובגללך נאכל אבק ורעש שנתיים שלמות. ורצית לענות לו אבל הוא, הרשע הזה, עוד זרק לשנינו: “לפחות שנתיים, בעצם שלוש, שלוש”, ופתח את הדלת, סגר אותה מאחוריו, ונעלם.
ואנחנו המשכנו לרדת במדרגות ואתה הסברת לי שזה שווה את הכול כי במקום המקלט הישן והמעופש, שנמצא שם למטה מתחת לכניסה, והברזלים החלודים היוצאים לו מהבטונים, יהיה לנו ממ”ד יפה, שיוכל לשמש מקום לכל התיקים והלפטופים והמשחקים של הנכדים, ומרפסת שמש שבה אוּכל לשבת עם הלפטופ, ורק חבל שאימא לא תזכה לעמוד בה ולהסתכל למטה דרך המעקה השקוף. היא כל כך רצתה כזה, כמו בבית החדש של השכנים.
והיה עוד המהנדס מהעירייה שכמעט תקע את כל התמ”א כי לא היה מספיק מקום לעצים, ואתה צעקת עליו שמה פתאום אתם עוצרים פרוייקט כזה חשוב שבגללו הבית לא יתמוטט ברעידת אדמה שתהיה בעוד מכסימום שנתיים, ככה כתבו בעיתון, והמהנדס הזה, שהיו לו שערות באוזניים כמו שיח שלם, אמר לך בלחש כמו נחש: “אז מה אם לא תהיה לך דירה חדשה מהניילונים, אדון נבו. הרי אתה סתם מספר לי על רעידות אדמה. הכול נדל”ן הכול נדל”ן”, הוא אמר בעברית הרוסית שלו. איך הוא, שיושב בכורסה המתנדנדת שלו, מזיז את העכבר ואוכל נקניקיות, מעז לדבר ככה עם מנהל עבודה ותיק כמוך, שעל כל שעת עבודה שלו במזגן עשית אתה שלוש שעות בשמש, ביציקות, עם מפעיל העגורן השיכור.
ואתה המשכת להגיד ברכב הביתה באותו מבטא רוסי “הכול נדל”ן הכול נדל”ן”. גם הנכדים חיקו אותך ובעצם את המהנדס, ולא ידעתי אם אתה חוזר כי אתהַ מַה זֶה כועס על המהנדס המחורבן הזה, או שאתה מתפרק עליו עם הצחוקים הרגילים שלך. אי אפשר היה לדעת אצלך. עכשיו אני מבינה קצת יותר.
וכשהתחילו ממש עם העבודה צעקו עליך השכנים שבגלל הרעש שיוצא מהבניין בבוקר הם לא יכולים לישון, כאילו שאתה האחראי הראשי ברחוב על התמ”א. ואתה, במקום להסתלק לבית הקפה בשכונה התייצבת כמו אריה צעיר מולם, והסברת להם בנועם ואחר כך בחצי נועם ואפילו ברבע נועם שאין ברירה, הרעש הוא הכרחי, ככה זה כאשר רוצים לפתח עיר, וגם אם אתם תעשו פעם תמ”א, אני לא אפריע לכם. ממש כמו שאימא אמרה לשכנים שבאו אליה בטענות על שהגדול מרעיש להם מהסלון שלכם עם התופים וזה מפריע להם לישון בצהריים: “כשהנכד שלכם ילמד על כינור אני לא אגיד לכם מילה”. ממש לביאה, אפילו יותר ממני, האימא שלי.
והגרוע ביותר – הפועל ההוא, שהסתובב על הפיגומים בחוץ כי ככה זה בתמ”א, הפועלים יושבים ממש עליך בתוך הקצפת של העוגה. ואתה אפילו הגשת לו כל בוקר קפה אף על פי שאמרתי לך שתיזהר, הוא ערבי, לך תדע מה הוא יכול לעשות לזקן בן שבעים וחמש. אולי ייקח סכין מהמטבח ויאיים עליך, ויוציא לך את כל הכסף מהבלטה, הוא כבר יודע בדיוק באיזו בלטה הכסף מוסתר. ואתה צחקת ואמרת לי “שמיידלע הוא בכלל סיני, והעולם צריך להתרגל לסינים, והכול מתחיל ונגמר בחֲברוּת בין אנשים”. אולי נזכרת בימים שלך בשומר הצעיר ואחר כך בנח”ל. שם עוד לא חשבת על שלושת רבעי מיליון שקלים לנכדים. ושנינו הסתכלנו אחר כך עוד פעם על הפועל הזה ולא היו לו שום עיניים מלוכסנות, והוא קרא לאחמד שם למעלה וצעק אליו “פֵין (א)לְהֶל לַ(א)לְקַהְוָוה?” (איפה ההל לקפה).
תהיה לך גם מעלית, הבטחת לי, כאילו שמעלית זה משהו נדיר היום, אבל בשבילך – גם מעלית היא משהו חשוב, כאילו היא מתנה שמביאים ליום ההולדת (לנכדים) בתוך קופסת גדולה עטופה בסרט צבעוני
ואיך ישבת על הספסל בגינה שמול הבית, כאן מעבר לכביש, לאחר שהבאת את הנכדים לגן, צָפית בעגורן שמסתובב מעליו. העגורן הזה ממש מיוחד בשבילי, אמרת בעיניים נוצצות, למרות שעבדת כבר עם הרבה עגורנים. הוא כמו צעצוע, אמרת לי, והתביישת בעצמך שנעשית רגשן. והילדים סיפרו שאמרת שהעוגה החדשה עם הקצפת תהיה פעם גם בשבילם, ואני ניסיתי להסביר לך שלא צריך להבטיח יותר מדי לילדים של היום, הם מחפשים כל הזמן מתנות מיידיות, לא כמוני ובטח לא כמוך, ואם תוסיף להאכיל אותם עם העוגה והקצפת הם ירצו גם תותים ואחר כך אננס, ולך תדע איך זה ייגמר איתם.
“את תאלפי אותם כמו שאת רוצה ואני אתן להם את מה שאני יכול”, ענית לי.
ואז חִייכתַ בידידות לשכן מהקומה התחתונה שעבר שם, ושאלתי אותך איך זה שפתאום נעשיתם ידידים, ואם ההוא הפסיק לתקוע מקלות בעגלה, וענית לי שהוא קיבל מההוא עם השביל באמצע והפרחים מהוואי עוד ששה מטר מרובע למרפסת. ורציתי להזכיר לך שגם אתה רצית, עוד שני מטר בסך הכול, ולא קיבלת, אבל שתקתי שלא יעלה לך הלחץ דם, ואתה הסתכלת עלי והבנת בדיוק על מה אני חושבת ואמרת “איכפת לי מהמרפסת הגדולה שלו; שיהיה לו לבריאות; העיקר שנגמור כבר ונראה את הכול מוכן ויהיו עוד שתי נדנדנות למטה אקסטרה, שהשביל באמצע הבטיח לזאת מהוועד בשביל הילדים שלה וגם הנכדים שלי והילדים שלך ייהנו.”
ועכשיו הם מתקרבים הנה, הילדים שלי, והנכדים שלך, ורואים אותך שוכב כאן ליד הנדנדות, ואולי מחכה להם, והחבר’ה משח”ל אוספים את כל התיקים והצינורות שלהם.
“גברת, אנחנו נורא מצטערים, עשינו שם למעלה, ביציאה מהמעלית, כל מה שאפשר”. שנים שהוא עולה במדרגות, הביא לאימא בכל יום את המצרכים מהמכולת, לקח אותי עליהן בעגלה, קישט אותן, ובפעם הראשונה שנכנס למעלית התרגש מאד. ועכשיו הוא שוכב כאן, ובפעם הראשונה נח באמת.
ומכל הבניין אני מרגישה בעיניים שמציצות בי, מסתגרות בתוך עצמן. ורק השכן מהקומה הראשונה מעז להתקרב אלי לפני שנהג האמבולנס שהגיע דוחף אותך פנימה.
“הוא היה אבא טוב, אבא שלך. וגם דאג לכל הבניין. תמיד אמרתי שאין עוד כאלה, כמו אדון נבו.”
והוא ממהר להיכנס למעלית ולעלות קומה אחת לדירתו.
יפה מאד ומרגש !!!