האם שהייה בכלא היא מעשה קיצוני? האם בריאה היא מעשה קיצוני? האם לכתוב סיפור בלי נראטיב הוא מעשה קיצוני?

לפניכם סיפור זוכה פרס שני בתחרות מטעם “הארץ”, ופורסם ב”הארץ” 10/4/98, שהוא בהחלט מעניין ביותר אם גם לא שיגרתי.

זהו עוד סיפור זוכה פרס במסגרת הפרוייקט של “יקום תרבות” לפרסם מחדש סיפורים כאלה ולהחזירם לתודעה.

בסיום מובאים נימוקי השופטים שזיכו את הסיפור בפרס.

המערכת

מטאפורה מצב קיצוני

האם שהייה בבית סוהר היא מצב קיצוני? רק רגע, כמה אסירים יושבים

כרגע בבתי הסוהר, בתבל כולה. אפשר לכלול גם את העצורים, את

המושהים, את המעוכבים, את כבולי השלשלאות עם או בלי משפט, המספר

בכלל ישנה? יוריד? יעלה? האם המצב נחשב קיצוני או לא?

ולמשפחה שזה עתה נודע כי יקירם איננו עוד, זה מצב קיצוני? הוא

מת, נרצח, נפטר, תקע לעצמו כדור בראש, יצא לציד עם חברו הטוב, נפלט

לחבר כדור – הוא מת מאיבוד דם, רץ בסמוך לחבר בתרגיל צבאי, וקליע

פילח את ראשו, זה מצב קיצוני? מצד החבר, מצד האם?

רק רגע, נער בן 17 נוטל את ידה של חברתו הבוגדנית, הוא מעביר

אותה אל הספסל האחורי של המכונית שזה עתה קיבל את הרשיון לנהוג בה,

זה מצב קיצוני? יורד גשם, והטמפרטורה ירדה במהירות, הם מתגפפים

במושב האחורי, ידיו מפרכסות תחת מעילה, תחת חולצת הפלנל, תחת

גופיית החורף העבה, ומה כבר יהיה שם – זה מצב קיצוני?

מיליארדים פועמים, נושמים, נוטפי זיעה, חולמים, הוזים, נוגסים

בחופזה, עומדים מול מסכי ענק, מול המחשבים, מביטים בילדם, בהוריהם,

משתוקקים, ממצמצים, מגרדים בפדחתם, לוקחים תרופות, לוגמים

בקולניות, שומטים את העיתון ברפיון כי בזה הרגע עורק ראשי וחשוב

פקע בראשם, כי לבם – משאבת הדם הבלתי נלאית – הפסיקה להעביר את

מכסת הדם הרצויה לבן אנוש, וכך נשמט הנייר מידיהם על השטיח שהודבק

לרצפת הפרקט הישנה, והיד המשאלית התכווצה לאגרוף, והשיניים

העליונות ננעצות בשפתיים התחתונות – זה מצב קיצוני? לעשן סיגריה זה

מצב קיצוני? לאהוד, לחבק, להוליד, לשאוף, לרצות, לכמוה, להשתוקק,

להתחבק במוחש, לנשק, ללטף, לאנפף בעוויה נשית, להרכיב משקפיים,

להסירם מעט, להשפיל את בן זוגך, לגרוב גרביים, להדליק אור במערה

חשוכה, להביט סביב על הצלליות, לצעוק הו-הו, להאזין להד העולה

מהקירות, להביט לראשונה על ציורי הקיר ולהידהם – זה מצב קיצוני?

לפסוע לאט בחדרי המוזיאון, להביט בדמות הנשקפת במראה, לא להבחין

כלל בעובדת הניקיון, לא מפריע לך כלל שהיא אשה המנקה בשירותי

גברים, היא כלום, היא הצטמצמה לאותה נקודה דהויה – זה מצב קיצוני?

ולדהור באופנוע בסמוך לשדות האורז הנצחיים, להביט באיכר מלוכסן

עיניים ולו מקלעת אבנים המיועדות לפגוע בחלוקים קטנים ונבחרים

בציפורים ובבנו העצלן, לעצור בסמוך לו, כך – כל החבורה – ולהצטלם

אתו, לתלוש יחד עמו שני גבעולי אורז מהביצות המצחינות של החלקות

המצופות בתערובת דהויה של מי שפכים ושיטפונות ולהביט בשני פניני

האורז ומשם להמשיך בדהרה לתוך כפרו כדי לחפש מסעדה הולמת, רצוי

משהו אותנטי – כפרי אמיתי, אנחנו אוהבים אותנטיות, אהבת האותנטיות

– זה מצב קיצוני? לבקר בבזאר, לפסוע בשווקים, בקרנבלים, להיכנס

לדירות של זרים, לשרבט דימויים כמו בני אדם, כמו אפונים, להרים את

שמאלך אל-על, להביט בשמים ולומר כי כל התכלת הזאת, והמעגל הזהוב

כמו חמאה מותכת, ללחוש כי כל זה שעווה נוזלית ולהיזכר בניחוח שעווה

מבית הקוסמטיקאית שהסירה את שערות רגלי דודתך, לעלות לנגד עיניך את

החומר הסמיך האדמדם ולדמותו מתמזג באניצי הרגל האנושית ומשם לברוח

אל דליות הרגליים של נשות השוק הצועדות בסך כעולות מתוך שיא כבודם

של החיים, ואין בפיהן מענה ואין בפיהן דרישה ולוא הקלה שבקלות, אלא

רק השלמה כי זו דרכה של כניעה ולכך יועד גורלן, ועל ראשן כד,

וידיהן עסוקות בזרדים שקוששו, ועל זרוען תלוי סל נצרים ובו אשכול

בננות ירוקות שבדיוק עוד חודש יבשילו על שולחן ביבשת אחת רחוקה,

וילד אחר יביט בהן, בננות שנימי השחור יעלו ויחרצו את הזהוב הדשן

של הפרי, והוא יציירן כפי שאף אחד לפניו לא צייר טבע דומם – וכך

מעשה האמנות – זה מעשה קיצוני?

ומעשה הבריאה הוא מעשה קיצוני? ונניח שלא היתה בריאה – היתה

התהוות אטית מתמשכת בלתי פוסקת – אז מיליארד מעשים קיצוניים

מתרחשים בכל רגע? בכל שנייה? בכל אלפית השנייה? לעצום עיניים מעשה

קיצוני בהחלט, ולהרהר בכך שהיה מוכרח להיות רגע אחד ראשוני, רגע

אחד של התהוות שלאחריו חלו מיליארד התהוויות – זה ממש קיצוני?

מיליארד ממש קיצוני – ומיליארד מיליארדים, החום והקור, היובש

והלחות, והתססת הבירה הראשונה, ובשלותו של העינב הראשון, ופתית

האורז הראשון שבושל, ממש בטעות, והמנהג הראשון, גבר-אשה-ילד-ילדה –

זה מעשה קיצוני? הילדה אוהבת את כלבה, אמא משקיפה ממרום הקומה

השלישית, היא צועקת לבנה, אך בלי כעסים, על שפתיה מצטייר חיוך חם,

בפירוש אוהב, היא קוראת אליו – בוא לאמא, מה יש בקריאה הזאת. היא

ממשיכה – בוא לאמא, והילד מסובב את ראשו באטיות כי גופו והילוכו

אטיים עתה – הוא מביט בה בעיני השקד, הוא פוער את עיניו ובוחן

ממרחק את החיוך המיועד רק לו, הוא עונה – אמא אני בא, אמא אני בא

עכשיו – זה מצב קיצוני? זה נכון לשאול בכלל זה מצב קיצוני? זה מצב

קיצוני. ויש אהבת אם, יש אהבת אב, יש אהבה, ויש חוקי תנועה, ויש

ספרי קודש, וישנה אמונה, ואפשר לאהוב את החכם בבני האדם, אפשר

לדמות, לשער, לעלות הרהור, להתבטל, להאזין ולעצום את העיניים ולשער

ששני העפעפיים הם שני קירות חסינים מפני האור ורק להתכנס באותו אבר

רושם הקול, ורק לקלוט את אותו הקול כמו אותו עטלף ולסבור שאותן

נעימות מזדחלות לאט אל פנים-הראש, ומהקדקוד נמתחים חוטי זהב אל שאר

האיברים שמתכנסים ברפיון חמים, ולהיזכר ברגעי הנועם בבית מרחץ אחד

שמזמן כבר נהפך למשהו אחר לחלוטין, אך לעולם יהי זה מעשה קיצוני,

כי תמיד תתקיים הגדרת החטא, תחצה ימים ויבשות ותתקיים הגדרת החטא,

ולא תחטא ותקיים הגדרת החטא, מי מגדיר, מה מגדיר, כי כל הגדרה

טומנת בחובה לפחות מצב קיצוני אחד, אם לא תעצור, אם לא תיתן זכות

קדימה, אם לא תקוד קידה, אם תנתק את השלשלאות, אם האשה תסיר את

רעלתה, אם תסרב לבעלה, לאחיה, לאביה, לאמה, לאחותה הגדולה, אם תאהב

אהבה אסורה, אם תעצום לרגע עיניה, אם לא יושם מחסום בפיו של בוני

ודוגי ובאפי, וג’וני, ובלקי, ואם לא תאסוף את צרכיו תקבל דו”ח מפקח

עירוני, ואם לא תגמור את האוכל בצלחת, אם תגמור את הכל בצלחת, יש

להשאיר שארית קטנה, יש לצאת החוצה לקחת מעט מזון, בקבוק משקה

ולהניחם על המשטח הרבוע שבין הענפים שבסמוך לבית כדי לרצות את

האלים, יש להפסיק לאכול ולשתות למשך יממה אחת. יש להתפלל, יש

להיאחז בכל האונים במה ששלך, במה ששייך לך, אפשר לפשט זאת יותר?

האם הפישוט יוצר תהליך קיצוני? מהו מצב קיצוני, המטאור שדוהר עתה

ישר לקראתנו יוצר מצב קיצוני? הוא שוכב באמבט החם, ולא האמין כבר

שיחזור לאדמה ולאחר מסע בן חצי שנה בחלל הוא מוכרח לקבל מדי יום

שתי זריקות סידן כדי לחזק את עצמותיו ועכשיו אשתו מגישה לפיו את

דייסת שיבולת השועל שאת מתכונתה קיבלה מאמו, היא מחייכת אליו, והוא

לוקח בשארית כוחותיו את קערת האמאיל, ממלא את השקע במים לוהטים

ושופך את תוכנם על ראשו, ומיד הוא מקרב את פיו אל הכף המושטת ומלוא

הכף, לפיו נתחב הנוזל העיסתי, יורד בוושט שלו, ומחיה את אבריו שחצו

את האטמוספירה, ורק שלשום אספוהו ברכב המילוט, והשקיעה האטית לתוך

האמבט, ולרגע קט, בין קידמה, בין חציית גבולות, בין ההתחכמות

הגדולה מכולן ניתן לקמצוץ זמן לשוב למצב הגולמי – הוא הילד, להיות

שוב עובר, להיות שוב בן לאמא ואבא, לחדור לאותה נקבה אפלולית

ומיטיבה ולהיות אתה, ולהיות אחר, ולחוש ללא תחושה, האם הציפה הזאת

המנעימה שבה החשיכה שולטת ואין בה איום אלא רק הטבה, האם הכלום הזה

הוא הוא המצב הקיצוני? האם היציאה מכדור הארץ היא היא המצב

הקיצוני? אם נקים מושבות בכדור פחוס אחר – ניקרא חלוצים? האם רגע

הפגישה של שני הגופיפים מעניקי החיים היא רגע קיצוני? האם אבן

שהתעופפה היא רגע קיצוני? אם פסעת בין השבילים המוריקים ולא שמעת

את הזעקה, אם הקיסוס שנדבק היטב לדפנות הבית המטויח חסם את צעקתה

שלא נזעקה כלל, וכן היתה זו זעקה מטא-פיסית, מטא-קוסמית, כי הכחול

העמוק של עיניה הילדותיות נקרע מול אותה תקרה לבנה, ואחר כך הכל

יתברר במשפט שכל פרטיו מביכים, מבעיתים, ומעוררי עניין לציבור של

מיליונים – כי הוא לא היה כלל אב מיטיב, והסניגור שלו רק טוען כי

כאן חלים חוקי התיישנות, והוא יצא זכאי, אך אפשר להצליב עמו מבט,

ואפשר לפטרו ממקום העבודה, ואפשר להחרימו, אך לכלא לא ייכנס כי זה

בהחלט יהיה מצב קיצוני, כלא הוא בהחלט מצב קיצוני.

תמונת גביע פרס

נימוקי חבר השופטים לבחירה בסיפור “מטאפורה, מצב קיצוני” למקום השני בתחרות:

סיפור שוויתר על הנאראטיב? פואמה בפרוזה? מחקר דקדקני שעוצמת

הרגש שבו גוברת על האינטלקט? אל לנו לנסות לתחום את החדש בתוך

תבניות מוכרות. ישנה השאלה. שאלה שאין לפרשה כפשוטה, ככתוב בבירור

בכותרתו של הסיפור, כי אם לראותה כמטאפורה לשאלה אחרת. או אולי

לשאלות אחרות. או אולי לכל השאלות כולן. והשאלה נוקבת ומתפתלת בין

בתי הכלא לידו הלהוטה של נער בגיל ההתבגרות, בין בית מבשל לבירה

למוזיאונים לאמנות מודרנית, מרפרפת על פני מיליארד מסכי מחשב

מרצדים, מיליארד טיפות זיעה, מיליארד בקבוקי תרופות המונחים על

השידה שליד המיטה, עוברת דרך שדות האורז של סין לזיכרון ילדות של

רגל הדודה המרוחה בשעווה, פועמת יחד עם לבה של האם המשקיפה על בנה

מן המרפסת, סוקרת בסקרנות את הזרע העושה את דרכו אל הביצית ואת

קשיי ההסתגלות של האסטרונאוט השב משהייה ממושכת בחלל, וממשיכה הלאה

והלאה, משרטטת תוך כדי מסעה עולם שלם של קולות, מראות, ריחות

ורגשות, ואין לו לקורא שהגיע אל סוף הדרך אלא לתהות אם שיר הלל

לפניו, יבבה מתפרצת, או אולי שניהם גם יחד.

חנן חבר

הדסה וולמן

תמיר גרינברג

ראו גם

דף הפייסבוק של אלון גייר

הפוסט הקודםהמלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 3-4 דצמבר 2021
הפוסט הבאהתפרצות הקורונה ו”המבחנה הגורלית” של אליסטייר מקלין
אלון גייר
אלון גייר הוא יליד באר שבע, חי כיום בגדרה. למד פילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון והשלים לימודים בהוראה ובהיסטוריה. עסק במחקר במכון למורשת בן גוריון, על באר שבע והנגב ותהליכי המעבר וההתפתחות שלהם בשנים שלפני קום המדינה ולאחריה, וכן כתב מאמרים על עבודתו של ההיסטוריון הפלסטיני עארף אל עארף. סיפוריו זכו פעמיים בפרסים, וכן פרסם עוד סיפורים קצרים שפורסמו בכתבי עת שונים, ומאמרי ביקורת ספרות. עזב את המחקר ולימד כמורה מחנך באופקים ,ובמקביל בשכונה ד' בבאר שבע – השלמת השכלה של בוגרים. מכהן בתפקיד דיקן הסטודנטים של המכללה האקדמית ספיר, בה הקים את היחידה למעורבות חברתית, מרכז הנגישות, המערך המטפל בבעיות למידה, נגישות, ומצוקות הנפש של סטודנטים, ואת מערך הרווחה המבוסס על מלגות ותרומה לקהילה. בשנת 2013 התמודד לתפקיד ראש עירית גדרה ואף שהפסיד זכתה רשימתו במירב הקולות והיתה הסיעה הגדולה בגדרה. במשך 6 שנים בחר להיות חבר מועצה באופוזיציה ולא להצטרף לכוחות שאותם רצה להחליף. מכהן בתפקידים ציבוריים: היה יו"ר במשך 6 שנים של קולות בנגב, חבר מועצת פרח, ממקימי ובוועדת היגוי של פורום הדיקנים, חבר מועצת עיר, ומזכיר מפלגת העבודה בגדרה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש × שלוש =