אביבה זרקה עוסקת במדורה ביצירת מסטיק הלעיסה, השבוע לפני 151 שנים, ובהשפעתו על הסופרת קלריס ליספקטור.
המערכת
ויליאם סמפל, רופא שיניים מאוהיו שבארצות הברית, החליט שהדרך הטובה ביותר שבאמצעותה מטופליו ינקו את שיניהם תהיה לעיסת עיסה קטנה ונמתחת בפה, ורשם על כך פטנט בתאריך 28/12/1869. הם לא מתו על העיסה הדביקה והניסוי כלל לא הצליח, גם כלכלית. בשנת 1871, דווקא בעל מקצוע תמוה עוד יותר לענייני מסטיקים, יצרן צעצועים בשם תומס אדמס, הוא שאחראי להמצאת המסטיק המודרני ושיגורו הרחב לפיות העולם, והכול בטעות, כמו כל הדברים הגדולים באמת שנוצרים בדרך מקרה או בשיוויון נפש גמור, או בסוג של התגלות רגעית שבאה דווקא אחרי מאמץ גדול ומלאה איברים.
אדמס רצה לבחון אם ניתן ליצור צעצועים מעץ הספודיליה, והחליט שהדרך הטובה ביותר תהיה פשוט לטעום ממנו, משרף העץ. השאר – היסטוריה. או ראשיתו המודרנית של המסטיק, גומי הלעיסה. שכן גומי לעיסה לעסו עוד מימי המאיה, שלעסו גם הם משרף העץ, בלי טעמו המתוק כעת, בעוד שהיום לא רק שטעמו אחר, אלא שהוא מופק למעשה מפלסטיק תעשייתי. כאן יש לציין כי את שמו קיבל המסטיק מהמילה הלטינית masticate שפירושה ללעוס.
כך או כך, השאלה היא למה לועסים בכלל? האם כדי להעביר את הזמן? האם כדי לנקות את הפה? האם כדי להמתיקו? ואולי בכלל כדי להעביר תחושת בוז ושיוויון נפש: תנועת פה שכמו מאיינת אל תוכה את הזולת שלמול הסובייקט הלועס, שכמו מעלימה אותו בתוך לסתות הפה שנפערות לרווחה אל מולו, ונעות מלה ומטה כמעט באין קול, בלי לומר דבר, כי מה יש עוד לאמר כשאין עוד כבר מה להגיד.
דומה שאותו בוז ושוויון נפש בלתי מודע לעצמו הוא הסיבה האמיתית לכך שברית המועצות לשעבר, למשל, מנעה מאזרחיה ללעוס מסטיקים, לייצר או לייבא אותם. שכן מי שלעס מסטיק נתפס כמזלזל במשטר. בה במידה, אף תלמיד הלועס מסטיק עלול להיתפס כחוטא בזלזול. וזאת, בעודו לועס במפגיע, בעודו מפר לכאורה כללי התנהגות מצופים, שעיקרם הירתמות מלאה לשיעור, ובעודו מפוצץ לעבר המורה בלוני ניסוי של התגרות לחלל האוויר.
משהו מאותה התחושה שבין זלזול לשוויון נפש שמשדרת תמונת אדם הלועס מסטיק הצליחה להעביר סופרת ברזילאית ממוצא יהודי, הקרובה בנגיעתה אל הנשגב כמו ממרומי מקדש מאיה עתיק, שבו כאמור לעסו מסטיק לראשונה, בשם קלאריס ליספקטור.
ליספקטור הייתה סופרת ברזילאית ממוצא יהודי, שהלכה לעולמה בטרם עת בגיל 56. אמנם, שמעה איננו ידוע דיו במקומותינו. אך בברזיל היא מוכרת כסופרת גאונה, הסופרת הלאומית. לא רק זאת, אלא שברחבי העולם מתחזקת כיום ההכרה שהיא מחשובות הסופרות של המאה העשרים, בכתיבתה האקזיסטנציאליסטית, השואלת שאלות קיומיות ותובעת מהתודעה להתמודד איתן. גם אם הן עולות באמצעות זוטות לכאורה כמו מראה דמות אדם לועס מסטיק.
בסיפור הקצר המוזר והמופלא “אהבה” בקובץ “שעת הכוכב” (הקיבוץ המאוחד ,2020) יצרה ליספקטור את דמותה של אנה, עקרת בית שאיננה מאושרת בחיי נישואיה, אך מדחיקה את המודעות הכואבת הזו בתוך קלחת שיגרת הטיפול בביתה, בבעלה, ובילדיה. עד ליום אחד, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, כשהמודעות הזו מכה בה, או נלעסת לעברה בעוצמה מטלטלת.
אנה נוסעת לעוד אחד מסידוריה בחשמלית. החשמלית נעצרת פתאום, ואנה רואה אל מולה אדם עומד זקוף בתחנה. אנה מבחינה שהאיש עיוור. היא מביטה עוד לעברו ורואה ש”האיש העיוור לעס מסטיק….איש עיוור לועס מסטיק”.
לכאורה זהו אירוע שולי. אבל הרגע הזה מטלטל את אנה מהקצה אל הקצה:”ליבה הלם חזק, במרווחים, היא נטתה קדימה והביטה בעיוור בהתעמקות, כמו שמביטים במה שלא רואה אותנו. הוא לעס גומי לעיסה בחשכה, בלי סבל, בעיניים פקוחות. בגלל תנועת הלעיסה נראה מחייך, ופתאום מפסיק לחייך, מחייך, ומפסיק לחייך – כאילו העליב אותה, אנה הביטה בו, ומי שהיה רואה אותה היה מתרשם שלפניו אישה אחוזת שנאה. אבל היא הוסיפה להביט בו, נוטה יותר ויותר קדימה – החשמלית נעקרה ממקומה בבת אחת והעיפה אותה בלי אזהרה מוקדמת אחורה, והסל הסרוג הכבד נשמט מחיקה, צנח ונחבט ברצפה. אנה פרצה בצעקה, הכרטיסן ציווה לעצור לפני שידע במה מדובר – החשמלית נעמדה, והנוסעים הביטו מבוהלים” (“קשרי משפחה/ שעת הכוכב”, מפורטוגזית מרים טבעון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999, עמ’ 23).
מה קרה כאן בדיוק? מה הוביל בשורות דקות האבחנה הללו להתרסקות עולמה הרעוע ממילא של הגיבורה? אותו מראה של איש עיוור הלועס מסטיק. אותה תחושת בוז לכאורה שהיא קולטת ממנו בשעה שהוא לועס לעברה את המסטיק שבפיו. אדם שבמהותו אינו יכול לראות אותה, ואולי גם לא רואה, כי אין לתחושתה מה לראות, כך שהוא מתעלם מקיומה במפגיע. וגם תחושתה כי בזמן שהוא תוקע בה את עיניו העיוורות, הוא מצליח לראות לתוכה למרות עיוורונו, וכמו עיוורונו, ובלוויית שאט הנפש שמתלווה ללעיסת המסטיק שבפיו – לא למצוא בה דבר.
אבל בתוך הריק הזה, או מה שהגיבורה כינתה “משבר”, יכולה לצמוח תקווה: עתיד חדש. או עתידות שונות. וכך, בהמשך לתהייתה של הגיבורה:”האם ימצא מקום בימים שלה למה שהעיוור התיר מכלאו”? תוכל התשובה להיות כן. אולי. וסוגיית העתיד או “העתידות” דורשת התרפקות נוסטלגית. היזכרות בבועות הגומי החלולות שהופרחו באוויר מתוך מסטיק נלעס, באלו שהופרחו באמצעות “מסטיק בזוקה”, שתוכנן במיוחד בשל הצורך הזה, כלומר, לאפשר ללועס להפריח בועות – הובטח לנו שיום אחד אפילו נגיע לירח, הבטחה על הפתקיות שהוכנסו לעטיפת המסטיק. יותר מאוחר התנחמנו בעתידה המאוחרת יותר, ש”אם עד גיל 21 לא הגעת לירח, סימן שלא ניסית מספיק”…
כל זה יכול לקרות כי העתיד הוא ריק מכל דבר. הוא חלק בזמן שעדיין לא קרה. ניתן לשייט אליו, כמו אל הירח, באמצעות קימה משבר שפוצע אותנו עכשיו. התגברות על עלבון קיומי, שקוטע בעבורנו את שגרת חיינו ואת הזמן. דרך מסע של התודעה אל דברים טובים ואחרים שיקרו הלאה. והמסע הזה כמו נישא על גבי בועת מסטיק, שמצד אחד מבטאת שוויון נפש, שיישרף העולם, הנה אחד חדש תכף יקום מהריסותיו, ומהצד האחר גורמת לנו להיעלב כשהיא מתפוצצת לנו בפרצוף, בתובנה הזו, שאנחנו חלק מאותן ההריסות. עד כדי כך, שבאמצעותה נגיע אולי למודעות עצמית רבה יותר. כזו שאיתה ניצור אני שמכיר עצמו טוב יותר, ושנכון לזמן שהוא טרם הכיר.