חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על הסרט “כוחו של הכלב”
מקדימון הסרט “כוחו של הכלב”
זהו סרט מסוגת המערבון, מאת ג’יין קמפיון ובבימויה, המבוסס על רומן באותו שם מאת תומאס סאבאג’. ג’יין קמפיון הניו-זילנדית היא קולנוענית מוערכת, אשר ביימה למעלה מ- 10 סרטים, וזכתה להכרה בינלאומית על סרטה “הפסנתר” משנת 1993: בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן על בימוי, ובפרס אוסקר על תסריט מקורי. על הסרט “כוחו של הכלב” ג’יין קמפיון כבר זכתה בפרס אריה הכסף לבימוי בפסטיבל ונציה, ומנבאים לסרט גם הצלחה “אוסקרית”. הסרט הוצג מאמצע נובמבר בבתי הקולנוע בארץ, ומ- 1 בדצמבר הוא זמין לצפייה בנטפליקס.
ארה”ב, מונטנה, 1925. הספר נכתב בשנת 1967, הסרט צולם בין הסגרי הקורונה בשנת 2020 בניו-זילנד. בסרט 4 דמויות ראשיות: 3 גברים ואישה אחת, בגילומם של בנדיקט קמברבאץ’, קירסטן דנסט, ג’סי פלמונס, וקודי סמית’-מקפי.
עטיפת הספר עליו מבוסס הסרט
מי שלא קרא את הספר, כמוני למשל, אינו יכול לדעת מהי תרומתה הייחודית של הבמאית-תסריטאית לעיצוב העלילה. התוצר, בכל מקרה, חכם, מצריך ערנות מרבית, קשב עמוק למילים המדודות, המשמעותיות. דגשים מסוימים בסצנות במהלך הסרט מתפענחים בהמשך, ומתגלים בחשיבותם להתפתחות העלילה.
לדוגמא, פיטר, הנער העדין שמעצב פרחים מרהיבים מנייר בפתיחת הסרט, לקישוט השולחנות, שוחט תרנגולות לבקשת אימו, המכינה ארוחת ערב לבאי הפונדק. פיטר ימשיך לאחוז בסכין, כאשר יהרוג וינתח ארנבת במסגרת לימודי הרפואה שלו, ויפשוט עורה של פרה. גם תוך כדי עיצוב הפרחים הוא עובד עם מספריים, חותך בבשר הנייר בתמונת תקריב על אצבעותיו המיומנות. הנער אינו תמים כלל. מי שאינו חש חמלה כלפי החיות אותן הוא הורג, ומדבר בקור רוח על אביו שהתאבד בתלייה, אותו גילה ראשון וחתך את החבל, מסוגל גם לרצוח אדם.
לפיטר מחויבות כמעט אדיפלית לשלום אימו, אישה יפה, מושכת, חושנית. במיוחד לאחר מות אביו, באומרו “איזה מין גבר אני, אם לא אגן על אימי?”. עבור פיטר, בעל נטיות הומוסקסואליות, האם היא האישה היחידה בחייו, אותה הוא אכן מציל ממוות לקראת סוף הסרט.
בנוסף לרוז האלמנה ובנה פיטר, שתי הדמויות הראשיות הנוספות הן האחים פיל וג’ורג’, בעלי חוות בקר. ג’ורג’ מתחתן עם רוז, ואילו פיל מתנכל לרוז בהתמדה ובשיטתיות, ומדרדר אותה לאלכוהוליזם, שפוגע קשות בבריאותה. על שום מה היחס העוין של פיל לרוז? פיל מתאפיין בשנאת נשים בכלל, ופרטנית הוא מתנקם ברוז על כך שגזלה ממנו את אחיו ג’ורג’: בתחילת הסרט פיל מזכיר לג’ורג’ בנוסטלגיה את מסעותיהם מן העבר, את בילויי הנעורים שלהם עם הבנות המקומיות. כאשר שני האחים מתארחים בפונדק של רוז, פיל מחפש את ג’ורג’, וקורא בשמו בצעקות, בחרדת נטישה. לעומת זאת, ג’ורג’ אינו חש קרבה כזאת אל אחיו, ואומר בדמעות לרוז, לאחר חתונתם, כמה הוא שמח לא להיות יותר לבד. שם בחדרם המשותף בפונדק, שני האחים נכנסים לישון באותה מיטה, לבושים. המצלמה משתהה ועוקבת אחרי ג’ורג’, שחוזר לחדר ומצטרף לאחיו, שכבר נמצא במיטה, על מנת ללמדינו, שבאותם ימים, בשל מצוקת מקום, גברים נהגו לישון באותה מיטה, לבושים. אנחנו נזכרים בפרט המידע הזה, ומבינים את חשיבותו לאחר מכן, בשיחה בין פיל לפיטר.
היחסים בין פיל הקשוח, המתעלל ברוז, לבין פיטר, בנה, עוברים התפתחות משמעותית במהלך הסרט, ואף חל בהם מהפך. פיל, המונחה ע”י רגש הנקם ברוז, רודף ומשפיל את פיטר, דבר שאכן מדכדך את רוחה של רוז, אך בשלב הבא של תוכנית ההתנכלות, פיל מתקרב אל פיטר, מבלה אתו זמן רב, ובפרט מלמדו לרכב על סוס. ההתקרבות הזאת מבעיתה את רוז, אך היא גורמת לפיל לחבב את פיטר הצעיר, ולהתוודות בפניו בצורה מרומזת על משיכתו המינית אל ברונקו הנרי, המנטור המנוח שלו, אותו פגש כשהיה איש צעיר, בגילו של פיטר. פיל מספר, שברונקו הנרי הציל את חייו בלילה קר במיוחד, כשנכנס למיטתו וחימם אותו. כדי לשלול את המצב, אותו ראינו בתחילת הסרט, כששני אחים ישנו באותה מיטה, פיל שואל, אם פיל והמנטור היו עירומים. על כך פיל עונה במבט רב משמעי בלא אֹמֶר. נראה שפיל מתאהב בפיטר הצעיר, אך אין המצב הדדי. הצופה נזכר בשיחתו של פיטר עם אימו, בה הוא מספר בהתלהבות, שהכיר נער כמוהו, הלומד באוניברסיטה, והם מכנים זה את זה בשמות חיבה “דוקטור” ו-“פרופסור”. כשהשיחה התקיימה, היא נראתה סתמית, ואילו עתה, בהקשר לחיזוריו של פיל, עולה חשיבותה של השיחה: פיטר מצא אהבה, נאמן לאהובו, לא מתפתה לחיזוריו של פיל, ולא חל שינוי בהיררכיה: אימו יקרה לו מפיל, ידידו החדש.
הסצנה של עישון סיגריה מפה לפה ע”י שני הגברים ביוזמתו של פיטר, מסמנת מהפך בשליטה ביחסים המתוחים בין פיל לפיטר. מעתה ידו של פיטר על העליונה, והוא מכה: פיטר בתושייה רבה ובמחשבה מהירה מנצל את הנסיבות וגורם למותו של פיל – רוצחו, בכך שנותן לפיל במתנה עור של פרה שמתה מאנתרקס, המחלה שקטלנית גם לבני אדם. המתנה הזאת מתכתבת עם הסוס הטרויאני המיתולוגי.
התנהגותו העוינת של פיל כלפי רוז, שהביאה לאלכוהוליזם שלה, שכמעט גרם למותה, הייתה לחרב פיפיות, כשהחוד דוקר את פיל עצמו. במשחק הורדת הידיים הקטלני בין פיל לפיטר, ניצח הנער החכם, הצודק, האביר המגן על אישה מותקפת. יש משהו מערבוני-קלאסי בהשבת הצדק על כנו.
לעוצמת הסרט תורמת המוזיקה, בהלחנתו של ג’וני גרינווד מלהקת רדיוהד, שמגבירה את המתח, את האימה הכבושה, שמזכירה את פסקול הסרט “זה ייגמר בדם” משנת 2007, אשר גם אותו הלחין ג’וני גרינווד.
הצילום מרחיב יריעה על נופי ההרים והעמקים, ומתמקד בעלי עשב מצהיבים מוכתמים בדם. הצלמת ארי וגנר מועמדת לפרסים שונים על הצילום המרהיב שלה.
הסרט הוא מלאכת מחשבת של סופר מוכשר, במאית מוערכת, שחקנים מעולים, מוזיקאי מחונן, וצלמת בעלת מעוף.
תודה חגית. אני רואה שאני צריך להתכונן נפשית לראיית הסרט. יצרת לי ציפיות