הפרס” מאת מתי שמואלוף, הוצאת פרדס, 2021.

תקציר הספר:

בשנת 2016 מכריזה ממשלת גרמניה על פרס חדש לכותבי עברית בכל העולם, פרס ברלין לספרות עברית יפה, שיחזיר אליה את המרכז העברי הספרותי, ומתקצבת אותו בסכום בלתי נתפס. חזי, בחור דימונאי ממוצא עיראקי, שהגיע לברלין בעקבות אהבתו לאשתו הגרמנייה הלנה, הוא הזוכה הראשון בפרס − על ספרו “להישאר בבגדד”. בבוקר הזכייה, בזמן שהלנה עוברת הפלה, מתעוררת בישראל סערה פוליטית עקב זכייתו בפרס.

“הפרס” הוא סאטירה פרועה, מושחזת, ונוקבת, על אודות התעשייה הספרותית − כתיבת הספר, הוצאתו לאור, עריכתו, תרגומו, הפצתו, פרסומו, והגשתו לפרסים − ובה בעת זהו רומן נוגע ללב על אהבה והורות, התבגרות וזהות. שמואלוף נע בין שני הצירים הללו, הרך והמושחז, בווירטואוזיות מעוררת התפעלות, כשהוא מגייס לצדו תועפות של הומור, תבונה, ותעוזה.

כריכת ספרו של מתי שמואלוף ״הפרס״

“הפרס” של מתי שמואלוף, שראה אור בהוצאת פרדס, נקרא כסאטירה על פרס ספיר המוענק ליוצרים וכותבים בשפה העברית. כידוע, פרס ספיר מוענק אחת לשנה על ידי מפעל הפיס ליוצר בתחום הספרות. פרס יוקרתי זה עורר לא אחת פולמוסים יצריים בשאלה למי מגיע לקבל את הפרס. אחד הויכוחים הידועים שהתקיימו בעניין זה בשנים האחרונות הוא בשאלה האם כותבים בעברית שאינם תושבי ישראל זכאים לפרס.

בתגובה לויכוח סוער זה כותב שמואלוף את הרומן הזה, שהוא מעין פארודיה על פרס ספיר. שמואלוף מציג לנו פרס “תאום” אותו מעניקה ממשלת גרמניה לכותבי עברית ברחבי העולם. אני מצטטת מתוך הספר:

“[ה]פרס העניק סכום כסף לא נתפס של 750 אלף יורו, שכלל חתימה בסוכנות הבין–לאומית ע”ש אלזה לסקר–שילר, שתדאג להשיג חוזים בין–לאומיים לספר. היתרון הגדול של פרס ברלין לספרות עברית יפה ביחס לפרסים ספרותיים גרמניים ובין–לאומיים אחרים שלא דרש תרגום קודם.. […] זה היה התיקון של אותו עם שהחריב את המרכז העברי של ברלין, שבין מלחמות העולם היו בו יותר הוצאות לאור בעברית מאשר בארץ ישראל. הפרס נועד להחיות את המרכז הספרותי העברי בברלין, לאחר שנהרס במלחמת העולם השנייה.”

פרס דימיוני זה מעורר כביכול מאבק-ראי לזה שהתנהל במציאות: כעת, היוצרים החיים בישראל שרויים באי וודאות – האם יוכלו להגיש מועמדות לפרס נחשק זה. פרס זה מעורר התנגדויות רבות בתוך ישראל, ואחד השיקולים כמתואר בספר הוא השיקול הלאומי: “הירידה” מן הארץ, והרצון שהעברית “תשכון רק בתוך ישראל, ושלא יהיו לה מרכזים ספרותיים חדשים מחוץ לישראל.”  

כנגד טענות אלו, עומד המפעל התרבותי-ספרותי של דוברי העברית בברלין, שכותבים ויוצרים בעברית מחוץ לגבולות ישראל (עם רפרנסים משעשעים לדמויות מוכרות מהסצנה הברלינאית המקומית).

הנה עורך כתב העת “עברית בכל מקום”, גל געש, עם חוש ההומור המחודד שלו, והרעיון להחזיר את העברית לכל מקום בעולם. הנה המתרגם מני ורטהיים, שאחראי על התרגומים הכי יפים מגרמנית לעברית והנה הסופרת נוגה רע [..].   

השערוריה הגדולה של הזכייה בפרס “ספיר” הגרמני היא שחזי, גיבור הספר, דווקא הוא ולא אחר – יהודי מזרחי, או, כפי שהוא מכנה את עצמו, יהודי-ערבי, זכה בפרס. חזי ולא למשל יוצר אשכנזי. חזי זכה בפרס על סיפור שכתב על משפחתו בבגדד, ועל סבו שבעקבות אהובתו בחר להתאסלם ולהישאר שם, ולא לעלות עם משפחתו לישראל. חזי, שהגיע מן הפריפריה, שבילה את ילדותו בין דימונה לאילת, בן למשפחה עניה, בנם של מהגרים שבורים מן המגרב, אביו אלכוהוליסט ואימו אישה פשוטה, לא משכילה – דווקא הוא זכה בפרס. ולא, למשל, אשתו של רפאל אור, הפרופסור המכובד לספרות, שחשקה בפרס. שמואלוף מתיק את יחסי מזרחים-אשכנזים אל תוך הדיאספורה הגרמנית, ושם הוא מבקש להתירם (“שנאתי את העדתיות שלך, כי הרגשתי שאתה נלחם בנו עם הפרס הזה, שגם הוא היה מיועד לנו בברלין, כי מה לך ולשואה, זאת לא מולדתך, לא שפתך, לא זיכרון סבתך, לא השארת בית ורכוש לצאצאי הצוררים, ומורשת עתיקה לא נמחקה תוך פחות מעשור על ידי העם הברברי ביותר שראתה האנושות”). ואולם, מעבר למתח המזרחי-אשכנזי, ומעבר ליחסי ישראל והדיאספורה, שמואלוף מציג לנו רומן על זוגיות כתמונת ראי של אותם מתחים חברתיים, מעמדיים, אתניים, והיסטוריים. האם זוגיות ואהבה הם אפשרות ליצור גשר ותיקון לאותם פערים, טראומות-עבר, וקיטובים חברתיים? כעין תיקון עולם בזעיר אנפין?

במקביל לסערה המתחוללת בעקבות זכייתו, מתחוללת אצל חזי סערה נוספת, אישית יותר, הנוגעת לחיי הזוגיות שלו. על רקע הזכיה מתגולל הסיפור שלנו, שבמרכזו עומדים שני גיבורים מרכזיים: חזי הסופר והלנה בת זוגו, שהיתה פעם פסנתרנית מחוננת, אך עזבה קריירה מבטיחה במרי של גיל ההתבגרות. חזי הוא הגיבור הראשי, ואף על פי שהלנה מכונה כאן זוגתו של סופר שדרך כוכבו, שמואלוף לא חוסך במילים בתיאור עולמה הפנימי של הלנה, עד שנדמה לפעמים ששמואלוף שכח מחזי, או מקפח אותו, והגיבור הראשי הופך קצת פחות ראשי. הלנה, נדמה, מתחרה בחזי על תפקיד הגיבורה ראשית ועל תשומת הלב של הקורא, ובכך שוברת את ההנחה המגדרית שהלנה היא עזר-כנגדו, ואילו חזי הוא הגיבור הראשי שיעמוד במרכז הסיפור, ויזכה לכל תשומת הלב של המספר. לא זאת בלבד, ששמואלוף מתעניין בגיבורה הנשית, אלא שלעניות דעתי הוא מיטיב לתאר את עולמה, את אישיותה, מחשבותיה, ואת רגשותיה. וכך הקורא מוצב בין קולו של המספר יודע-כל, קולו של חזי, וקולה של הלנה. 

הספר הוא מאוד בן זמננו. הוא מדבר על גיבורים שחיים כעת (לפני עידן הקורונה) – ומציג אותם מתוך רוח תקופה ניהיליסטית: אין קריטריון, אין מצפן, ולא ברור לגיבורים מה טוב ומה רע, מה נכון או לא עבורם. המוטיב שחוזר על עצמו בספר היא אי הידיעה לאן ללכת, וזה לא מקרי שהסיפור פותח בהלנה שרוצה לעזוב את חזי, אך איננה יודעת לאן ללכת. מוטיב שחוזר על עצמו שוב ביחס לחזי בחציו השני של הסיפור (“הוא לא ידע לאן ללכת”). גיבורים אלה חיים ביתר שאת את המבוכה שמאפיינת את התקופה הפוסט מודרנית כולה.

פעם היו כותבים על אהבות גדולות שעומדות בפני מבחנים וזמן, כמו רומיאו ויוליה. אך כאן, ברומן הזה, כל מבחן וכל אתגר בזוגיות נועד לכישלון. הגיבורים ימעדו כמעט בכל שוחה, וכל כישלון יוביל לכישלון נוסף, ובתוך הכישלונות עוברת הזוגיות. הגיבורים סובלים מאבדן של קריטריון ההכרעה, עולם שבו לעולם אינך יודע אם האדם שאתה אוהב הוא פונקציה או סובייקט, אם אתה רוצה לחיות עם אדם זה כל חייך או להחליפו, והאם הוא בר החלפה או לא. אם טוב לך בזוגיות או שאתה משקר לעצמך שטוב לך, אם רע לך אבל רע זה הוא משמעותי והכרחי או שמא מיותר. הרפלקסיות הללו היו משמעותיות במיוחד לדעתי, והן העבירו ברגישות דיאלוג שאדם בן זמננו מנהל עם עצמו. חזי רוצה את הלנה – ורוצה גם להיות לבד או להיות עם אחרות: “מצד אחד שמח לחזור הביתה, מצד שני ייתכן שדווקא חיי הנוודות הגיעו לו, הלמו יותר את גופו ואת נשמתו.” והלנה תוהה “אבל מדוע לנהל את החיים של בן זוגה. מדוע שלא תמצא בן זוג שהיא לא תצטרך לנהל.” גם הוריהם של חזי מחד, והלנה מאידך, הם מודל של שוקת שבורה, אך שם, להבדיל מדור ההמשך, יש וודאות שמפרקת (במקרה של חזי) או מחזיקה (במקרה של הלנה) את הקשר. הוריה של הלנה “אולי פעם הם היו יפים ביחד, אבל כל מה שנשאר זה הכיעור, וזה מה שהחזיק אותם ביחד.”

חזי לפעמים מאמין בקיומו של האל ולפעמים לא. וכשהוא כבר מאמין, הוא נוטה יותר להאמין בקללתו של האל מאשר בברכתו: “הפרס הזה מקולל, הכסף שלו מקולל, הזוכים שלו מקוללים. ואתה מקולל.” הקללה מסתובבת בעולם של חזי, יחד עם “עין הרע”, והם רודפים את חזי לאורך כל הסיפור. 

את הטרנסצנדנציה מחליף חזי בשאיפה להצלחה (בעולם הרוח), שהיא השאיפה לחרוג מגבולות גאוגרפיים, מעמדיים, ואתניים: “תראי לי עוד סופר שנולד בדימונה, גדל באילת והגיע לכזה פרס”, אך דא עקא, גם הצלחה זו מוצגת כדבר מה נפול וחומרי, תככני ותחרותי, בסופו של דבר. את הבטחון העצמי והאמון בעולם – מחליף חזי בשימוש בקוק: “הספרות שלי מעולה. ואתה יודע את זה. חזי נגעל מעצמו וידע שזה הקוק מדבר במקומו.”

שמואלוף שם דברים אלה ממש בפיה של אנה היחצנ”ית. הכול הופך למוצר שצריך למכור אותו. אין אמת, אין אוונגרד, אין ניסיונות, הכול בית חרושת לתרבות. ובכלל, הסופרים הם היחצ”נים הכי גדולים: בודקים על מה מדברת התקשורת, וכותבים ספרים שיתאימו לכתבות.

ברומן יש היבט מעמדי הופכי שמבטא ראי לנקודת המפגש בין בני הזוג. חזי מגיע מהמעמדות הנמוכים. מבית שבור. ערי פריפריה. אבא אלכוהוליסט. הורים מהגרים מבגדד. הוא מבקש לנסוק באמצעות כישוריו והאינטלקט שלו. וכבר כשנראה שזה אבוד ולא יקרה לעולם – הוא מקבל את הפרס ששם אותו במרכז הבמה. וכהרף עין, הוא עובר לכאורה ממעמד אחד למשנהו.

הלנה גדלה בבית שנתן לה את כל ההזדמנויות להצליח, והיא מחבלת בכל זה. בכוונה תחילה היא נוטשת את הקריירה המוסיקלית הכבירה שנועדה לה, ונוטשת לאחר מכן עבודה מכניסה בתחום המוסיקה כדי לעבוד עם חסרי הפריבילגיה, חסרי המזל, וחסרי הכל – הפליטים. היא לא חיה בשלום עם המותרות שנולדה אליהם, ובמקום להנות מהפריבילגיות, הלנה מוותרת עליהן. היא מעדיפה להעמיד את כישוריה לרשות אהוב ליבה, בסיוע לו להגיש מועמדויות ולקבל את הפרס. האם זו תודעת האשמה שלה שלא מאפשרת לה לחיות בשלום עם הפריבילגיות שנולדה לתוכן? היא מאכזבת את הוריה. ובכוונה מחפשת את הקשר עם מושא השנאה שלהם – הערבי, או הכי טוב ערבי-יהודי שמגלם בגופו של השנאה של העבר והשנאה של ההווה. השנוא ההיסטורי והשנוא החדש.

בסופו של דבר שני הגיבורים אינם מתמודדים היטב עם המוביליות החברתית. הניעות החברתית של חזי למעלה מהממת ומפרקת אותו. הפרס מסתבר כעין חרב פיפיות. הניעות למטה מבחינת הלנה היא קשה וכואבת – היא משווה עצמה לאנה היחצנ”ית, וחוסר ההגשמה צובט בבשרה. איך תסתכל במראה ותסביר לעצמה את כל ההזדמנויות שהקפידה להחמיץ? היא רוצה לחפות על חוסר זה בהבאת ילד לעולם עם חזי. גם הילד הוא ניסיון לתיקון. אולם, ההפלה שהיא עוברת רק מגבירה אצלה את התחושה של חוסר מימוש עצמי.

ובתוך הניהיליזם הזה שמואלוף כל הזמן מותח קו מפריד בין הלכלוך של המציאות לניקיון שהוא אידיאל לא מושג עבור הגיבורים. העיר מלוכלכת, היחסים מלוכלכים, החדר מלוכלך, הראיון מלוכלך, כל זה לעומת הנקיון שמבטא רעיון המשפחה עבור הגיבורים. הילד יביא איתו סדר וניקיון בחייהם. הילד הוא האופק וההבטחה לקיים את כל הדברים שהם לא עומדים בהם בדרך כלל. הילד הוא תרופה אנטי-דפרסיבית. אם היה לה ילד, תוהה הלנה, האם היתה נכנסת ליחסים המלוכלכים האלו עם אנה: “מה היה קורה לו הייתה אם בריאה, עם ילד, האם הייתה קופצת למיטה עם אנה.”

היא ידעה שילדים הם התרופות האנטי–דפרסיביות של הדור החדש, מעין דרך נהדרת לשכוח מהזוגיות הצולעת, מהבדידות הנושכת, מהתסכול התעסוקתי שאין לו סוף, מהיעדר הדרך הרוחנית, ובעיקר מעצמך, אם קיים כזה דבר עצמך. הלנה כבר לא האמינה שהיא יכולה להגיע לעצמה, או שקיים בתוכה גרעין עצמי טוב, נקי כזה, שרק מחכה להתגלות.

בעוד שהבורגנות היא ייצוג השווא של הניקיון, הצמחונות והטבעונות גם מוצגים כאופק מאולץ של ניקיון ששייך לבורגנות. ככזה, הניקיון בו לא אמיתי, אלא מוסכם, נורמטיבי, מעמדי. זה לא הניקיון שחותרים אליו הגיבורים, חזי והלנה, הם רוצים לחיות בכל העולמות, לא להתנזר מן המלוכלך ולא לקדש את הנקי.

שמואלוף מתאר עולם שאין בו מפגשים אמיתיים, יש בו שיחות, ואף הרגעים האינטימיים ביותר, שבהם אדם נפתח ואומר את שעל ליבו, יכולים לשמש נגדו אחר כך (אנה והלנה). בשיחות אלה, שאינן דיאלוגים אמיתיים, כולם מדברים עם כולם מתוך אג’נדה פוליטית נכונה זו או אחרת, שמונעת כל אפשרות של דיאלוג אמיתי. 

בראיונות השונים שמעניק הגיבור של הרומן, חזי, הוא מנסה לגשר בין האידיאולוגיות המסוכסכות הללו. היהודי והערבי, אשכנז, שאליה היגר, והלבנט, שממנו ברח. מכנים אותו אנטי-ציוני למרות שהוא אוהב את ישראל. הוא חי בגרמניה, אך מדבר עברית, הוא מתחבר למקומיים רק אם הם דוברי עברית או ערבית, הוא רוצה להרגיש גם פה וגם שם, והוא רוצה לחגוג עברית שחורגת מגבולות הלאומיות והגאוגרפיה.

בין העברית השבורה והגרמנית השבורה – שמואלוף מבקש לבנות גשר בין תרבותי. ואם בכל הגשרים בברלין עוד לא קיים הגשר, יש להמציא או לבדות אותו בפנטזיות על חידוש המרכז היהודי בבגדד.

מתי שמואלוףMati Shemoelof , writer Shot in Berlin צילם כפיר חרבי 5/5/2014

קיראו גם

פרסים ספרותיים בעבר ובהווה

האתר של מתי שמואלוף

מתי שמואלוף בלקסיקון הספרות

צפו בערב ספרותי על “הפרס”:

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

five + eight =