שתי היצירות האניגמטיות שלפניכם נכתבו על ידי הסופר האמריקני המפורסם אדגר אלן פו. הן מכילות את היסודות של הסוגה 'הגותית', אותם מקומות אפלים, אותם צבעים מבעיתים, ארמונות קודרים, ואיתני טבע המעוותים את חיי היומיום, ופחד השורר בכול ההוויה. הקוראים לא עיכלו יצירות אלו בקלות כפי שנקראו יצירות אחרות של פו, ביחוד אלו שהניחו את היסודות לסיפורי הבלשים המתבססים על הגיון צרוף, כמו "הרציחות ברחוב מורג", או יצירותיו הפואטיות כמו "העורב" או "אנבל-לי". יחד עם זאת כדאי לראות בסיפורים, אותם הוא מכנה משלים, את השורשים שביצירתו, לזהות בהם את המקורות הקלאסיים, את ספרות המאגיה הקדומה מהם הוא שואב. כבן המאה התשע-עשרה, נוכחות המגפה בחיי היומיום ואימיה, מופיעים ביצירתו שוב ושוב. כיליד ארה"ב, שבה התפרצויות קדחת צהובה וכולרה אירעו במהלך חייו, נמשך פו בחבלי קסם לנושאים מבעיתים אלו של מגפות, יותר מפעם אחת, בסיפוריו "מסכת המוות האדום", "הספינקס", וה"צל".
הרלוונטיות של הבריחה האנושית מפני המגפה והכחשתה, לא דהתה, אף שנכתבו מאה חמישים שנה לפני התפרצות הקורונה.
דוּמִיָּה, משל
(1837) Silence – A Fable
"פסגות ההרים מנמנמות. גאיות, נקרות צוקים והמערות דוממים"
אלקמן [משורר יווני]
"הסכת ושמע", פנה אלי השד כשהוא מניח את כף ידו על ראשי. "האזור עליו אני מדבר הוא אזור נידח וקודר בלוב, על גדות נהר זאיר, ולא תמצא שם שקט או שלווה. מימי הנהר עינם כעין הזעפרן, גונם חולני, והם אינם זורמים לעבר הים, אלא הלאה, מתעוותים תחת כדור השמש הלוהט, זורמים, רוטטים ומתערבלים לאורך קילומטרים רבים. מים רבים זורמים בערוץ הנהר, ממלאים את אפיקו בין גדות מדבר ענק וחיוור של חבצלות מים ענקיות. הן נאנחות, חבצלת אחת לרעותה, בבדידותו של אותו מקום עלום, גבעוליהן המזוויעים הארוכים משתרגים מעלה כלפי השמיים, והן מנידות את תפרחת כותרתן הנצחית הלוך ושוב. רשרוש חשאי עולה מבעד לעליהן, כפכפוך זרם מים תת קרקעי. והן נאנחות, חבצלת מים אחת לרעותה.
"אבל יש גבול לממלכתן, הגבול שבקצה היער האפל, הנורא, הנשגב. שם, מתנועעים שיחי היער נמוכי הקומה כמשברים המתנפצים על חופי האיים ההיברידים, סוערים ללא הרף. הרוח אינה נושבת ודוממים השמים ממעל, אך עצי היער הקדום, העצים המתנשאים מעלה, מתנועעים לנצח חסרי מנוח. והם מתנשאים מעלה ותנודת צמרותיהם משמיעה צליל ריסוק נורא בעצמתו. ומראשי צמרותיהם נוטפים העצים אגלי טל נצחי, ולמרגלותיהם, בינות לשורשים, גדלים צמחי יער רעילים, פרחים מוזרים משתרגים שם בפיתולם המוזר בשנתם הטרופה. ובשחקים, גבוה מעליהם, חולפים ברעש עננים אפורים הממהרים בתנועה אין סופית מערבה עד הגיעם אל חומת האופק הלוהט, שם הם מגירים אשדות מים.
אבל רוח לא תמצא בכל רחבי השמים ממעל, ונהר זאיר חסר מנוח, לא ישקוט, והשלווה לא תשכון על גדותיו. "הייתה זו שעת ליל, והגשם לא פסק מרדת. הוא ירד ונקווה על הארץ, אך לא היו אלה מים שניקוו כי אם דם! היה זה דם. ואני עמדתי בסבך בתווך בין הרקיע שהגיר גשם על ראשי לבין החבצלות שנאנקו אחת לרעותה בשממת הביצה שלהן. לפתע פתאום עלה הירח, קורע את מסך הערפל הדק והמזוויע, וצבעו ארגמני. עיניי נפלו על סלע אפור ענק שעמד על שפת הנהר, וניעור באור הירח. והסלע הגבוה היה אפור ומבעית. בחזיתו היו חרוטות אותיות באבן. פילסתי דרכי בהסתעפויות שבין חבצלות המים, עד שהתקרבתי לחוף הנהר, כדי שאוכל להיטיב לקרוא את האותיות החרוטות באבן. אבל ככל שהתבוננתי בהן, לא יכולתי לפענח אותן, וחזרתי אל הסבך, כשהירח זרח וצבעו אדום מלא יותר, סבתי לאחור והסתכלתי שוב על הסלע ועל האותיות החרוטות בו, ואז הבחנתי כי האותיות הצטרפו למילה "חורבן". הפניתי מבטי למעלה, אל פסגת הסלע, ושם עמד אדם.
הסתתרתי בין חבצלות המים כדי לראות מה יעשה האיש הניצב שם. האיש היה גבוה ודמותו כפסל, עוטה על כתפיו טוגה שגלשה מטה וכיסתה את כל גופו, טוגה מרומא העתיקה. תווי פניו היו מטושטשים. דמותו לא היתה מסתורית, אך אפשר היה לזהות בה מאפיינים של אלוהויות, ומבעד לכסות חשכת הליל, סמיכות הערפל, אור הירח ורדידו הלח של הטל, מתווי פניו המעומעמים, בלט מצחו, מצח של איש שקוע במחשבות, וזוהר מבט עינו, החודרת במבט בוחן. לחיו המחורצות סיפרו עלילות חיי צער, ושיקפו את עייפותה של הדמות, את סלידתה מהאנושות וכמיהה אין סופית לבדידות. האיש היה ישוב על הסלע, משעין את ראשו על פרק ידו, ומבטו מופנה אל החורבן, אל השממה. הוא הביט מטה אל תוך הבתה שלא פסקה מתנועתה העצבנית, מבטו טיפס במעלה גזעי העצים העבותים אל צמרות העצים הקדמונים, שראשם נושק לשמיים, ולמעלה מהם אל הרקיע הסואן, נמשך המבט אל הלבנה הארגמנית. אני שכבתי, מצאתי מסתור בין עלי חבצלות המים הענקיות. התבוננתי במעשיו של האיש שגופו רעד בבדידותו, אפלת הלילה התפוגגה, והוא ישב עדיין על הסלע. והאיש הסיט את מבטו מן השמים, אל מימי נהר זאיר הקודר, אל המים הצהובים המחרידים, המכוסים משטחי חבצלות, לגיונות חיוורים של חבצלות מים.
והאיש הקשיב לאנחות חבצלות המים, ולמלמול שעלה מבעדם. ואני שכבתי קרוב בתוך המחבוא והתבוננתי במעשיו של האיש. האיש רעד בבדידותו והלילה הלך ודעך כשהוא ישוב עדיין על הסלע. אז ירדתי במעברים שבתוך הסבך ודשדשתי בציית חבצלות המים הפראיות, חלפתי על פני היפופוטם שרבץ בסבך הבוצי בינות לחבצלות המים וקראתי לו. ההיפופוטם שמע לקריאתי, ובא והתאו נשרך אחריו אל מרגלות הסלע ושאג בקול רם שאגה מפחידה לאור הירח, ואני שכבתי קרוב חבוי במסתור והתבוננתי במעשיו של האיש. האיש רעד בבדידות, אבל הלילה דעך והוא ישב על הסלע.
"ואז קיללתי את כוחות הטבע בקללות נמרצות ופני השמיים התקדרו כמו לפני סופה נוראית, למרות שלפני כן לא נשבה הרוח. והשמים התקדרו וגונם היה אפור פראי כשל סופה. והגשם ניתך על ראשו של האיש, ומפלי מים מהנהר שצפו מטה, ומי הנהר שגאו העלו קצף, וחבצלות המים ייללו, נאחזו בכוח למקום בו היו שתולות על פני המים. והיער ניגף בפני הרוח והרעם התגלגל והברק שעט אל הקרקע, והסלע הזדעזע ליסודותיו. ואני שכבתי קרוב, סמוי במחסה שלי והתבוננתי במעשיו של האיש. והאיש רעד בבדידותו, בעוד הלילה נגוז בעודו יושב על הסלע. "ואז התעצבנתי וקיללתי, והטלתי את קללת הדממה, על הנהר ועל חבצלות המים, ועל הרוח, והיער, והשמיים, והרעם, ועל אנחות חבצלות המים. והם היו מקוללים, ודממו. הירח עצר במסלולו ממהלכו ברקיע, והרעם נדם- והברק לא הבזיק – והעננים נתלו מעלה ללא נוע ומי הנהר שבו למסלולם וצמרות העצים חדלו מתנודתן וחבצלות המים פסקו מאנחתן, והמלמול כבר לא נשמע מבינותיהן, ואף לא צל צלו של צליל לא נשמע ברחבי ציית המים העצומה של החבצלות.
הסתכלתי על האותיות החרוטות בסלע, והן שינו פניהן וקראתי בהן "דומייה" ועיני נפלו על פניו של האיש, והן היו מעוותות מפחד, והוא הרים בבהלה את ראשו מעל ידו עליה היה שעון, וניצב על גבי הסלע, והקשיב, אך קול לא נשמע בכל המרחב הגדול שהשתרע סביבו, והאותיות החרוטות בסלע היו 'דומייה', והאיש התחלחל והפנה פניו מעם הסלע, ונמלט הרחק משם, בחיפזון, הוא מיהר ולא יכולתי לראותו יותר.
ובספרי האמגושים בכרכים מפוארים שכריכתם כריכת ברזל נוגה, מסופרים תולדותיהם המפוארים של השמים והארץ והים הגדול והשד הנורא ששלט בימים, ובשמים מעל ובארץ מתחת. וחוכמה רבה הייתה גנוזה באמרותיהן של הנביאות-הסביליות. ודברי קודש רבים נשמעו בעלים עמומים בדודונה משכן האורקל."
אך ,כפי שאללה הווה, כך המשל שסיפר לי השד כשישב סמוך לצדי, בצל הקבר, הוא עבורי המופלא ביותר מכל הסיפורים. וכאשר השד סיים את סיפורו, הוא צלל מטה חזרה לתוך חלל הקבר בעודו צוחק. ואני לא יכולתי לצחוק עם השד, ולכן הוא קילל אותי, באשר לא יכולתי לצחוק עמו. והשונרא השוכנים לנצח בקבר יצאו משם, ונשכבו לרגלי השד, ונעצו את מבטיהם בפניו ללא הרף..
האזינו להקראה של הסיפור באנגלית
צל
SHADOW- A PARABLE. by Edgar Allan Poe (1850)
אתם, הקוראים את הסיפור, אתם עדיין בין החיים, אבל אני, זה שכותב, כבר מזמן הלכתי לדרכי אל ארץ הצללים. כי אכן דברים מוזרים עוד יתרחשו, וסודות מופלאים עוד יפוענחו, אך מאות שנים תחלופנה, בטרם זכרם של הללו ייחשף בפני בני אנוש, וכשיתגלו לעיני כל, יהיו כאלה שיסרבו להאמין שהתרחשו, ואחרים שרק יפקפקו. למרות זאת יהיו אחדים שיתעמקו רבות באותיות החרוטות, בחרט ברזל.
אותה שנה הייתה שנה של פחד מצמית ושל רגשות עזים יותר מאשר פחד, מהסוג שאין מילים בפי אנוש לתארם, באשר אותות מוזרים ואירועים מופלאים רבים התרחשו, וכנפיה השחורות של המגפה נפרשו מעל פני ארצות וימים. אף-על-פי-כן, לקוראים בכוכבים היה ברור שהשמיים עטו את גוני המחלה, ולי, אוינוס היווני, היה ברור כי גורלה של אותה שנה, שנת שבע מאות תשעים וארבע, עומד להיחרץ, כאשר כוכב הלכת צדק התקרב לתחום הטבעות האדומות המקיפות את שבתאי הנורא בתחום של מזל טלה. האות המוזר שניתן כך בשמיים, אם אינני טועה, נכח לא רק במסלולו של כדור הארץ, אלא נתן אותותיו גם בנשמותיהם, בדמיונם ובמחשבתם של דרי הארץ, בני האנוש.
בין חומות אולם האבירים, בעיר אפלולית בשם פתולמאיס ישבנו בלילה ההוא, חבורה של שבעה. לפנינו הונחו קנקני יין כיוס אדום. האולם שבו שהינו היה חסום מכל עבריו מלבד דלת גדולת מידות, שעוצבה על ידי האומן קורינוס. הדופן הפנימי של מעשה אומן נדיר זה חוזק היטב בצד הפונה לאולם בנחושת ממורטת. צוהרי האולם היו לוטים בווילונות שחורים, הקדירו את פנים האולם שהיה ממילא עגמומי, מסתירים את אורו החיוור של הירח ואת בוהק הכוכבים המדכדך ואת הרחובות הנטושים מאדם, אך לא היה בכוחם לסלק מזיכרון המכונסים באולם את הרוע בהתגלמותו. דברים ותחושות שאותם לא אוכל לתאר בבירור, דברים מוחשיים ואחרים רוחניים אפפו אותנו – תחושת כובד, תחושת מחנק וחרדה השתלטו על ישותנו. ומעל לכל, תחושת הקיום הנוראי הזה, של עצבנות וריגשת חושים מגורים עד לקצה גבול הסיבולת, ובה בעת דועכים כושרי השכל עד שנדמים כרדומים.
שרויים היינו בתחושת כובד, כעין משקלו של מת שהיה תלוי עלינו. הוא העיק על גפינו, הוא רבץ על רהיטי הבית, וריחף בכבדות מעל הגביעים שמהם שתינו. דיכאון אפף את כל הווייתנו, ואת כל אשר סביבנו, דיכאון ששאב הכל כלפי מטה. ומכל הדברים, רק שלהבות שבע המנורות שבאולם הפיצו אור על פנינו, פני המתהוללים, המשיכו לפזר את אורן בשלהבות אור צרות וארוכות מתנשאות מעלה, וכך נותרו בוערות בחיוורונן, ללא ניד. אורן השתקף במראה והוטל על שולחן ההובנה העגול שסביבו היינו מסובים, וכל אחד מאיתנו, המכונסים סביב השולחן, יכול היה לראות את השתקפות חיוורון קלסתרו שלו, ואת הבוהק המשתקף בעיניהם המושפלות של חבריו. עם זאת, צחקנו ועלזנו בדרכנו המיוחדת, שהייתה ללא ספק היסטרית. שרנו בקול את שירי השיגעון של אנקראון – וסבאנו יין, למרות שצבעו הסגול הזכיר לנו את צבע הדם.
כי היה בינינו עוד אורח באולם, הוא היה שרוע במלוא אורכו על הרצפה, שכב שם ללא רוח חיים – זוילוס הצעיר, מת שרוחו שרתה עלינו והעצימה את אווירת הרפאים וההתעלות שאפפה את המפגש והביאה אותו לשיאו. אך אבוי! הוא עצמו כבר לא יכול היה לקחת חלק במשתה. מלבד גופו שעוות במגפה, נראה היה כי רק בעיניו, הכבויות למחצה, בערה עדיין קדחת המגפה, והן, העיניים, ננעצו בעניין בחוגגים, שכן גם המתים יכולים לספוג בשמחה את עליזותם של החוגגים שעתידים למות בתורם. אבל למרות שאני, אוינוס, חשתי בכך שעיניו של המת מופנות היו אליי, עדיין הכרחתי את עצמי שלא לספוג את הבעת המרירות שבהן, הסטתי את מבטי ונעצתי אותו בדבקות בבוהק שולחן ההובנה, ושרתי בקול רם את שיריו של בן טיוס. בהדרגה נדמו שיריי והדיהם התגלגלו הרחק, מבעד לווילונות האולם שצבעם כפחם, נחלשו, נגוזו, עד שאי אפשר היה לשומעם.
והפלא ופלא! מבעד לאותם וילונות כהים כפחם שמהם חמקו צלילי שיריי, חמק לאולם צל אפל ולא מוגדר – כצל הירח, צל המוטל כאשר הירח נמוך באופק השמיים, כזה שיכול לשרטט דמותו של בן אדם. אבל לא היה זה צל אדם ולא צילו של אלוהים ולא של שום יצור מוכר. הצל רטט זמן מה בין וילונות החדר, נמתח לכל אורכה של הדלת על פני משטח הנחושת הממורטת, מעורפל וחסר צורה, הוא נח שם מטושטש בקווי מתארו, לא היה זה צל אדם ולא של אלוהים – לא של אלוהי יוון, לא אלוהי כַּשְׂדִּים, ולא של כל אל מצרי. כך נח לו הצל על הדלת המתכתית, מתחת לכרכוב שמעל לדלת, ללא תנודה ובלא שהוציא הגה, כך רבץ לו במנוחה ללא ניע. והדלת שעליה נח הצל הייתה, אם אני זוכר אל נכון, זו שלמרגלותיו השתרעה גופתו של זוילוס הצעיר, אולם אנחנו, השבעה שהתאספו שם, לאחר שראינו במו עינינו את הצל כשהוא חומק פנימה מבעד לווילונות, לא העזנו לנעוץ בו מבטינו אבל הוא, הצל, הישיר מבטו אלינו. אנו הפנינו מבטינו ללא הרף למעמקי המראה. לבסוף אני, אוינוס, לחשתי בקול נמוך כמה מילים. דרשתי מהצל כי יגלה לנו מי הוא ומהי ארץ מוצאו, והצל ענה: "אני צל, ומקומי הוא בקרבת הקטקומבות של פתולמאיס, ליד מישורי אליזיום {גן העדן במיתולוגיה היוונית [אותם מישורים הגובלים בנהר אכארון המצחין] נהר השאול}".
אזי אנו השבעה זינקנו ממושבינו באימה, וניצבנו רועדים ומזועזעים, כי גוני קולו של הצל לא היו קולה של ישות אחת, אלא שפע קולות המשתנים בהגייתם מהברה להברה. מעורפלות נשמעו ההברות באוזנינו, אך היו אלה הקולות הזכורים והמוכרים לנו של אלפי חברינו שכבר מתו.
האזינו להקראה של "הצל" באנגלית.
