נשף המסיכות של המוות האדום – אדגר אלן פו בתרגום אבי גולדברג

בערוץ 13 דווח כי ציוד מיגון בשווי 66 אלף שקלים, כפפות, אלכוג’ל, וערדליים, לא הגיע למשרד ראש הממשלה, והמכולה הועברה למעון ראש הממשלה. לעובדי המשרד בוצעו עוד שתי הזמנות. מטעם ראש הממשלה נמסר כי ״מדובר בשקר מוחלט צר לנו כי בזמן שראש הממשלה עסוק בטיפול בקורונה אתם בוחרים להשתלח.״    
זמן ישראל מדווח בכותרת ״הפריבילגים״: בעוד שבישראל שורר מחסור בבדיקות לגילוי נגיף הקורונה, בני המשפחה ועובדי המעונות של ראש הממשלה ונשיא המדינה עברו בחודש האחרון עשרות ואולי אף מאות בדיקות. משפחת נתניהו והנשיא ריבלין הזמינו את צאצאיהם לסדר בניגוד להנחיות.

על כך כבר כתב אדגר אלן פו בשנת 1842 בסיפור שלהלן.

“מסיכת המוות האדום ” הוא אחד מסיפוריו הידועים ביותר של אדגר אלן פו ותורגם כבר כמה פעמים לעברית. 

הנה הוא בתרגום חדש ועדכני.

תרגם והעיר אבי גולדברג.

המוות האדום כבר הספיק להשמיד את רוב הנסיכות. אף מגיפה לא היתה כה קטלנית, או כל כך מחרידה. הדם היה סימן ההיכר של המגיפה, והטירוף ואימת הדם היו החותם שלה. בתחילתה חש הקרבן בכאבים נוקבים וסחרחורת פתאומית שהייתה תוקפת אותו, ואז קרס הגוף, שפעת הדם פרצה מכול נקבוביותיו. כתמי הארגמן שהצטיירו על הגוף ובעיקר על פניו של הקורבן, היו מסימני המגפה, וכה נוראים היו עד שהפחידו ודחו את כל מי שרצה לעזור לחולה, ומנעו ממנו לקבל סיוע או חסד ממקורביו. ההתקף כולו, מרגע התפרצותו, הסתערותו על הקרבן, ועד לסיומו במוות התרחשו בתוך חצי שעה.

אבל הנסיך פרוספרו היה מאושר וחסר דאגה, ונבון בדרכו. כאשר נחלותיו התרוקנו כדי מחציתם מתושבים, הוא זימן אליו ממקורביו בחצר המלוכה אלף ידידים, אבירים חסונים, שמחים, וטובי לב, וגבירות חצר נאות, וכל הפמליה המכובדת פרשה לה לבדידות מרוחקת אל אחד המנזרים המבוצרים והמבודדים שבארץ. היה זה מבנה רב הוד ומפואר, פרי דמיונו המיוחד של הנסיך המוזר, שטעמו יחד עם זאת היה נשגב. חומה נישאת ומוצקה הקיפה את המנזר. לחומה הזו היו שערי ברזל, ואנשי החצר שבאו עם הפמליה הביאו עימם תנורי היתוך ופטישים, ובהם ריתכו את מנעולי החומה. הם היו נחושים לאטום את החומה כך שלא תתאפשר כניסה או יציאה מהמנזר, והיא תעמוד בפני גחמות של מי שדחף פתאומי של ייאוש ישיא אותו להיכנס פנימה, או מי מהפמליה שבפנים שינסה בטירוף רגעי לצאת החוצה.

הנסיך דאג שלמחסני המנזר תגיע אספקת מזון ומצרכים רבים לזמן ממושך, ויחד עם אמצעי הזהירות האלה, בהם נקטו החצרנים, הייתה למסתגרים במנזר הגנה מהתפשטות המגפה. “יהיה על העולם החיצוני לדאוג לעצמו, ובינתיים תהיה זו שטות לבזבז זמן בדאגה ולהתאבל על המתרחש שם” אמר הנסיך. הנסיך סיפק לאורחיו את כל הנחוץ כדי להמשיך בחיי התענוגות שלהם. הוא דאג שליצנים יבדרו אותם, והיו גם משוררים שאלתרו חרוזים, והיו רקדניות בלט, והיו מוזיקאים. הכל היה אפוף ביופי, והיין ניגר. כל התענוגות הללו היו מאובטחים מאחורי החומה. בחוץ השתולל המוות האדום.

היה זה לקראת סופו של החודש החמישי או השישי של הבידוד שכפו על עצמם הנסיך פרוספרו וחבר מרעיו בן אלף האיש, כשהחליט הנסיך לקיים נשף מסכות שיהיה יוצא דופן בהדר ובפאר, יותר משנראה אי פעם.

הנשף היה אירוע שנועד להמם את החושים. אך קודם הרשו לי לתאר את האולמות בהם אמור היה להתקיים הנשף. היו אלו שבעה אולמות מלכותיים. בעוד שבארמונות רבים אולמות מסוג זה יוצרים שדרה ארוכה וישרה, והמחיצות המפרידות בין האולמות הן דלתות מתקפלות שניתן להחליקן ממש אל הקירות, כך שנוצר חלל אחד גדול ואין חציצה המפריעה לעין הצופה לראות את כל המרחב שנוצר, כאן, במנזר, הסידור היה שונה מאוד. כפי שניתן היה לצפות מחיבתו של הנסיך “למוזר”. האולמות היו מתוכננים, ונבנו בצורה כל כך לא סדירה, כך שלא היה ניתן לראות אך מעט יותר מאולם אחד בכל פעם. כאמור היו שבעה אולמות, והיו בהם פיתולים חדים מימין ומשמאל, באמצעיתו של כל אחד מהכתלים היה חלון גותי גבוה וצר, שהשקיף אל פרוזדור סגור שהקיף את האולם. חלונות אלה היו משובצים בזכוכית צבעונית, שצבעה השתנה בהתאם לגוון השורר בכל אחד מהאולמות, והלם את העיטורים והצבעים של האולם בו הותקנו החלונות.

הזגוגיות שבחלונות האולם באגף המזרחי, למשל, שהיה צבוע בכחול, נצבעו בכחול עז. החדר השני היה בצבע ארגמן, וכך כל הקישוטים והשטיחים שהיו בו, ולכן כאן שמשות הזכוכית של החלונות היו בצבע ארגמן. האולם השלישי היה כולו בגוון ירוק, וכך גם צבען של הזכוכיות ששיבצו את חלונותיו. האולם הרביעי היה מרוהט וצבוע  בגווני כתום, החמישי היה בגוון לבן, והשישי כעין הסיגלית. האולם השביעי היה מחופה ביד אומן באריגי קיר מקטיפה שחורה, שספנו את כל רחבי התקרה בשחור וגלשו במורד הקירות, קפלים קפלים, בכבדות, אל מרבדי הרצפה הכבדים שהיו מאותו אריג וגוון.

אבל באולם זה בלבד, צבעם של החלונות לא התכתב עם הקישוטים והעיטורים. החלונות היו בצבע שני, צבע דם עמוק. באף לא אחד משבעת האולמות הייתה מנורת שולחן או נברשת בין שפע קישוטי זהב והעיטורים והרהיטים שהיו מפוזרים או שירדו מהתקרה. לא היה באולמות הללו כל מקור אור מכל סוג שבקע ממנורה או מנר. אבל במסדרונות שסובבו את האולמות, אל מול כל חלון, ניצבה חצובה, הנושאת בכבדות מחתה ומשואת אש, שהקרינה את אורה מבעד לשמשות הזכוכית הצבעוניות, וכך הוארו האולמות. משחק לשונות האש שבקעו מהמשואה מבעד לחלונות הצבעוניים יצר שפע של השתקפויות וריצודים מדהימים. אבל בחדר המערבי או האחורי, התוצאה של מעבר אור הלהבות מבעד לזגוגיות הצבועות באדום עז של דם, הייתה מזעזעת בקיצוניותה. האווירה שנוצרה הייתה כה פראית, עד שמעט מהאורחים שהעזו להיכנס לאולם זה נרתעו ממנו בבהלה.  

בתוך האולם הזה, ליד הקיר המערבי, עמד אורלוגין ענק מעץ הובנה. המטוטלת שלו נעה הלוך ושוב בהתמדה חדגונית כבדה ומשעממת, וכאשר מחוג הדקות השלים הקפת מעגל שלם על פני לוח הספרות של האורלוגין, והגיעה העת להכריז על השעה, עלה מריאותיו המתכתיות של הכלי צליל שהיה צלול, רם, ועמוק, ובעל טון מוסיקלי במיוחד, אך בה בעת גם מוזר ומודגש. כך שבכל פעם משחלפה שעה, היה על נגני התזמורת להשהות את נגינתם לרגע, כדי לשמוע את הצליל, וכך נקטע מחולם של רוקדי הוואלס, והייתה הפסקה קצרה בחגיגות של כל החבורה העולצת. ובעוד צלילי מנגנון האורלוגין עדיין מהדהדים, אפשר היה להבחין בחיוורון על פני הרוקדים שהסתחררו, והחוגגים המבוגרים והרגועים יותר, העבירו את ידיהם על מצחיהם, כאילו היו נתונים במבוכה או במחשבות עמוקות. אך כאשר ההדים התפוגגו לחלוטין, היה חוזר מיד צחוקם הקליל של החוגגים. המוזיקאים הסתכלו אחד בפני השני וחייכו כאילו התפלאו על עצבנותם ואיוולתם, ונשבעו כל אחד לרעהו בלחש, כי בשעה הבאה כשהאורלוגין יצלצל הם לא יגיבו בעצבנות, פחד, ושום רגש דומה.

 ואז, לאחר שחלפו שוב שישים דקות (אשר הכילו שלושת אלפים שש מאות שניות של זמן שחלף), עלה שוב הצליל  של האורלוגין, ושוב נפסקה לרגע נגינתם של הנגנים והמחוללים, ולאחר מכן חלפו מחשבות עמוקות כמו בשעה שעברה. אבל, למרות הדברים האלה, אי אפשר להפסיק את ההתענגות של החוגגים בנשף המפואר. טעמו של הנסיך היה מיוחד ודמיונו פרוע. היה לו טעם טוב לצבע ולאפקטים, הוא התעלם מנטיות אופנתיות אומנותיות. הוא תכנן את הנשף בדמיונו הפרוע בנועזות ובלהט, שתוצאותיהם זהרו בברק ברברי. היו  גם כאלה שחשבו שהוא משוגע, אך חבריו ידעו שלא היה כזה. לעיתים היה צורך להקשיב לו, ולראות אותו, ולגעת בו, כדי להיות משוכנעים  שהוא איננו כזה.

לקראת הנשף הוא העתיק ממקומם את מרבית הרהיטים וחפצי האומנות בשבעת האולמות, ועיצב על פי טעמו המיוחד את תפאורת נשף המסכות הזה בצביון דמיוני, חלומי. היה סמוך ובטוח שהדמויות בו נראו כה מיוחדות, כה  גרוטסקיות. היו בהן כל כך הרבה בוהק ונצנוצים, ומחזות תעתועים, הרבה מעבר למה שנראה בהרנני* .

(הרנני: דרמה מאת ויקטור הוגו, בה מתאבדים הרנני ודונה סול בסוף המחזה.)

היו דמויות של בני ערב בעלי אברים וגפיים שלא תאמו. היו שם אביזרי מותרות הזויים, ותחפושות מטורפות לנשים. היו גם הרבה מאוד דברים רבי יופי, והרבה מאוד דברים נחפצים ומעוררי תשוקה, דברים מוזרים, ודברים נוראיים, ולא מעט מהם מעוררי בחילה.

החלומות שפעו, נעו ונדו בקלילות בין שבעת האולמות. החלומות וההזיות הללו התעוותו ונוצקו בתבנית האולמות ובצבעיהם, וגרמו למוזיקה הפרועה של התזמורת להישמע כמו הד צעדיהם. ולפתע שוב הדהד צלילו של האורלוגין השחור שניצב באולם עטוי הקטיפה, ואז, לרגע, דמם הכל, והכל שקט מלבד צלילי האורלוגין. גם החלומות קפאו בקשיחות. אבל הדי צלילי האורלוגין נמוגו, הם שרדו רק לרגע, ושוב שב הצחוק הקליל, מהוסה בחלקו עדיין, וריחף אחרי אחרוני ההדים המתפוגגים. ושוב מילאו צלילי התזמורת את החלל, והחלומות וההזיות שבו לחיים, והתפתלו מפה לשם בעליצות רבה יותר מתמיד, וקבלו את גווניהם מגוונן של שמשות הזכוכית הצבעוניות, שדרכן חדרו קרני האור ממשואות האש שדלקו על החצובות הכבדות. אבל באולם המערבי ביותר מבין שבעת האולמות לא שהה אף אחד מהחוגגים, וככל שהלילה הלך וכלה היה אורו של הלפיד שחדר מבעד לחלונות הצבועים בצבע דם, כהה יותר, והאפיל עוד יותר את שחור הריפוד. ולאזניו של זה המעז לדרוך על מרבד הצובל שבאולם, הגיעו צליליו העמומים והכבדים של האורלוגין הסמוך, הצלילים שלא הגיעו לאוזניהם של אלו שהמשיכו להתהולל ולהתענג על מנעמי הנשף באולמות המרוחקים.

בכל אותם האולמות, בהם הצטופפו ונדחסו ההוללים, פעם בקדחתנות לב החיים. והתענוגות והעליצות התמשכו, גם אם ניכרה כבר העייפות, עד שבסוף נשמע הצליל של חצות הלילה באורלוגין. ואז שוב חדלה המוזיקה, כפי שכבר תיארתי, והמחולות פסקו, והייתה אתנחתא מכל הדברים כמקודם. אבל עתה הכה פעמון האורלוגין שתיים עשרה פעמים, ולכן אולי הזדחלו להן יותר מחשבות לליבות החוגגים, וניתן יותר זמן להרהורים לאלו שממילא נטו לכך. וכך גם קרה, שלפני שהדי הצלצול האחרון נדמו לחלוטין, היו אנשים רבים בקהל שהבחינו, ולפתע היו מודעים, לנוכחותה של דמות בתחפושת, שעד כה לא משכה אליה את תשומת ליבו של איש. השמועה על הנוכחות החדשה הזו התפשטה במהירות בלחישות סביב כל האולמות, ועוררה בחבורת החוגגים כולה רחש, ורגשות אימה ותיעוב.

באווירה ששררה באולמות הנשף, כפי שתיארתי, של חלומות, ודמיונות פרועים, והזיות, הופעתה של דמות נוספת בוודאי לא הייתה אמורה לעורר תחושות ורגשות עזים כל כך. האמת היא שהנסיך נתן לדמיון הפרוע של החוגגים היתר כמעט בלתי מוגבל ליצור תחפושות כאוות נפשם. אך תחפושתה של הדמות המדוברת הביסה אפילו את דמותו האכזרית של הורדוס**, וחצתה את גבול הטעם המוזר וחסר הגבולות  של הנסיך. ישנם נימים אפילו בנפשם של הריקים והפוחזים ביותר אשר לא ניתן לגעת בהם ללא שישפיעו על רגשותיהם. אפילו מבחינת חסרי התקווה שאיבדו כל יכולת להתרגש, למי שהם שווי נפש לחיים ולמוות באותה מידה, יש דברים שלא ניתן לעשות מהם נושא לשעשוע. החבורה כולה, לאמיתו של דבר, חשה עכשיו באופן עמוק שבתחפושת שבה הסתתר הזר לא היה ניצוץ של תחכום, ולהיפך, היה בה יותר חוסר טעם. הדמות הייתה גבוהה וקודרת, ועטתה, מכף רגל ועד ראש, תכריכי קבר.

(** הורדוס: רמז מן הסתם לנשף שארגן הורדוס בו נכרת ראשו של יוחנן המטביל ‏מרקוס ו’‏:‏24,‏ 25‏)

המסכה שהסתירה את פני הזר הייתה עשויה כך שדמתה לארשת פניו המתקשים של מת, עד שאפילו בחינה מדוקדקת מקרוב ביותר הייתה מתקשה בזיהוי עורמת העיצוב. ובכל זאת, כל זה יכול היה להיות נסבל, ואולי אף לקבל אישור והסכמה, מידי ההוללים אחוזי הטירוף שמסביב. אבל הדמות הרחיקה לכת, בייצגה בתחפושת שעטתה  את המוות כמוות האדום! התלבושת שלו הייתה מוכתמת בכתמי דם, ועל פניו ומצחו הרחב הופיעו כתמי הדם הארגמניים מעוררי פלצות.

כאשר עיניו של הנסיך פרוספרו נפלו על דמותה של רוח הרפאים הזו (אשר נעה באיטיות וטקסיות, כאילו בכדי למלא באופן מושלם את תפקידה, הולכת הלוך ושוב בין רוקדי הוואלס), הוא נראה לרגע מזועזע. רעד חזק של אימה או סלידה חלף בגוו, אבל מיד התעשת, מצחו מסמיק מזעם. “מי זה מעז” – הוא קרא בקול צרוד מבין האנשים שעמדו לידו – “מי זה מעז להעליב אותנו. לעשות ללעג ולגרום לחילול-השם הזה?”

“תפסו אותו והסירו את המסכה מפניו”, ציווה על עושי דברו שהקיפו אותו, “כדי שנדע את מי אנו עומדים לתלות מחר עם הנץ השמש מעל החומה!”

היה זה באולם הכחול המזרחי בו עמד הנסיך, כשחברי פמלייתו, החיוורים לצידו כשהחל לשאת את דבריו, שנשמעו רמים וצלולים בכל האולמות, באשר הנסיך היה איש אמיץ ומוצק. המוזיקה הוסתה כשהניף את ידו. החלה מעט תנועה מהירה של אחדים מבני הפמליה לעבר הפורץ, אשר, באותו רגע, קרוב היה אליהם ובהישג יד. הוא פסע במפגיע בצעד רב רושם והתקרב יותר אל הנסיך. אך יראה מסוימת ולא מוסברת, אשר נבעה מתוך חששות מבהילים בדבר זהות האיש, גרמו לכך שמכל החבורה לא נמצא אף אחד שיהיה מוכן לשלוח את ידו ולתפוס אותו. וכך, בהליכה שלא הופרעה, הוא עבר בסמוך לנסיך, בעוד חבורת החוגגים כולה, כמו בדחף אחד, נסוגה ממרכזי האולמות, ונצמדת לכתלים. הוא עשה את דרכו באותה הליכה רצינית קדורנית, בצעדים המדודים שיחדו אותו מההתחלה, חלף על פני האולמות, מהכחול לסגול, ומשם לארגמן, אל הירוק, ודרכו אל הכתום, דרך אולם זה שוב לאולם הלבן, ומשם לסגול, בטרם החליט מישהו לעצור אותו.

או אז, התעשת הנסיך פרוספרו. הוא מיהר, אחוז בזעם ובבושת פנים על הפגנת הפחד הרגעית שלו, חצה בחיפזון את ששת האולמות. אף אחד לא הצטרף אליו, בשל הפחד והאימה שהשתלטה על כל הנוכחים. הוא שלף והניף פגיון, התקרב בצעד נמהר ומהיר למרחק של שלוש או ארבע פסיעות מהדמות הנסוגה, וכאשר זה האחרון, שהגיע לקצהו של האולם המצופה בקטיפה שחורה, הסתובב לפתע והתעמת עם רודפו, נשמעה זעקה חדה והפגיון נפל בוהק על שטיח הצובל, ומיד אחריו קרס גם גופו המותש של הנסיך המת. מיד לאחר מכן, בפעולה נמהרת של אומץ לב וייאוש, התפרצה לאולם השחור חבורה אמיצה של חוגגים, התנפלה, ותפשה את הדמות הגבוהה שעמדה זקופה וחסרת תנועה. ועתה, בצלו של אורלוגין ההובנה השחור, התנשפו באימה שאינה ניתנת לתיאור לאחר שהכריעו אותה, מכיוון שלפניהם התגוללו התכריכים הקודרים, תחפושת הגווייה, שדימתה בבוטות ובאלימות בלתי מצויה, ובצורה מוחשית כל כך, את המוות האדום. אך בתוך התחפושת לא היה דבר, היא הייתה חסרת כל נפש חיה. 

המוות האדום התגנב, הגיח כגנב בלילה, ופגע בהוללים, אחד אחרי השני הפיל את החוגגים באולמות השכול, מתבוססים בדמם. כל אחד מבני האצולה מת בתנוחה נואשת בה קרס. עם דעיכת החיים של אחרוני החוגגים חלפו ונדמו גם תקתוקיו של האורלוגין השחור. להבות האש מהמשואות שהאירו מעל החצובות דעכו, ואפלה וריקבון השתררו. ממלכתו של המוות האדום השתרעה עתה לכל עבר.

האזינו להקראה של הסיפור “מסיכת המוות האדום”

צפו בגירסת אנימציה של “מסיכת המוות האדום “

צפו בגירסה מוסרטת

צפו בסרט “מסיכת המוות האדום” בכיכובו של וינסנט פרייס מ-1964

קראו עוד סיפור של אדגר אלן פו ב”יקום תרבות “:

תקרית מוזרה בעת המצור על ירושלים