במהלך שיעור בקורס “ספרות ורפואה” על חולי נפש במחלקות הסגורות, סיפרתי לתלמידים על אדגר אלן פו ועל אודות סיפור קצר שכתב, “תעתועי נפש”. פו מספר סיפור אימים אופייני לכתיבתו, שתוכנו הוא כלהלן:

באנגליה של המאה ה-19 מגיע מתמחה לרפואה לשערי מוסד חולי הנפש “סטון הרסט”, הנמצא במקום מרוחק ומבודד האופייני למיקומם של מוסדות מסוג זה. הוא מתקבל בחום ובחביבות על ידי דוקטור לאמב וצוות העוזרים שלו, פין התמהוני ואלייזה גרייבס היפהפייה. אדוארד מתרשם משיטות הטיפול יוצאות הדופן של דוקטור לאמב במטופלים – לכאורה קיימת אינטגרציה בין הרופאים והמאושפזים, המסתובבים ביניהם, ולא בחדרים נפרדים או במחלקות סגורות. סדרה של גילויים מפתיעים מלמדים אותו שאף אחד במוסד הוא אינו מי שהוא מתיימר להיות. מסתבר שחולי נפש השתלטו על בית המשוגעים, כלאו את הצוות הרפואי, כולל את מנהל בית החולים, בכלובי המשוגעים שבמרתף, ושלטו במוסד ביד רמה בהתאם לרצונותיהם ולשיגיונותיהם. במסגרת זו ערך מנהל בית החולים נשפים הזויים לכל המשוגעים, ביצע טיפולים שהיו מקובלים בתקופה החשוכה ההיא – בנזעי חשמל (שוק חשמלי) ללא הרדמה, בהזרקת חומרים בכפייה, בהושבת אדם על כיסא מסתובב, בהתזת מי קרח על גופו, ובשאר עינויים בכל מי שנחשב אויבו או פקפק בצורת התנהלותו.

הסיפור אף הפך ב-2014 לסרט בכיכובם של בן קינגסלי ומייקל קיין, כשהבמאי, בראד אנדרסון, רקח כאן מעשיית מתח-אימה. הסרט כולו הוא מעין מסיבת טירוף, אקסטזה, והוללות אינסופית, שעליה מנצח חולה נפש שהכתיר את עצמו למנהל הסניטריום, ונוהג באנשיו ובצוות הרפואי האמיתי על פי גחמותיו. אנדרסון הקיף את סיפור המסגרת המאיים הזה באווירה אפלולית מקאברית, המשרתת היטב את הסרט והתואמת את סגנונו של אדגר אלן פו. 

בהמשך השיעור השחקן עופר שלחין קרא את היצירה פרי עטי “תעודת הצטיינות” מתוך הקובץ דיונות הזהב והכסף (הוצאת כרמל), העוסק באח “מצטיין” במחלקה הסגורה בבית חולים לחולי נפש בזלצבורג, והמובאת בהמשך.

הפסיכיאטר פרופ’ שמואל טיאנו, מנהלו לשעבר של בית החולים גהה, ואנוכי, ניהלנו שיחה על ההיסטוריה של בתי החולים לחולי נפש, ועל אודות מצבם כיום של נפגעי הנפש במחלקות הסגורות בארץ . הסטודנטים לרפואה ולפסיכולוגיה הציבו שאלות רלוונטיות, ואף הציעו, בעקבות רצח יעל מלניק על ידי האח שעבד בבית החולים הפסיכיאטרי “מעלות הכרמל”, שהצוות בבתי החולים הפסיכיאטרים יעברו בעצמם מבחנים פסיכולוגיים, כדי לוודא את מידת כשירותם והתאמתם לעסוק במקצוע. יש לתת על כך את הדעת שכן פגועי הנפש תלויים בטיפול היומיומי בעיקר בצוות הסיעודי.

לוידאו של השיעור ראו כאן.

כריכת ספרה של ד״ר לימור שריר ״דיונות הזהב והכסף״
כריכת ספרה של ד״ר לימור שריר ״דיונות הזהב והכסף״

תעודת הצטיינות

קר מאוד היום, רטן יורגנס, כשניער את מגפיו מהשלג שדבק בהם בכניסה לבית-החולים הפסיכיאטרי בזלצבורג. בתנועות מדויקות ניער יורגנס גם את מעילו מפתיתי השלג, ותלה אותו ליד כובעו על הקולב שבמסדרון. הצלצולים המונוטוניים של פעמוני הכנסייה שבישרו על חג המולד, עוררו ביורגנס אי- שקט: דווקא בערב חג המולד הוא נתקע במשמרת לילה.
לא מזמן קיבל יורגנס את תעודת האח המצטיין של בית-החולים “בעבור דייקנותו, יעילותו והטיפול המסור בחולים”, לכן לא היה לו נעים לערער על המשמרת. בהיותו אדם שלֵו ומנומס, היו לו יחסים טובים מאוד עם כל הצוות של בית-החולים. הוא לא רצה לתת למישהו סיבה לכעוס עליו דווקא כעת, בבית-החולים שבו הוא עובד כבר חמש-עשרה שנים רצופות. ערעור על תורנות חג המולד ודאי היה גורם מורת-רוח למישהו, שהיה נאלץ בלית-ברירה להחליפו, ולמה לו ליצור לעצמו אויבים במו ידיו?
ממילא היה רווק ולא הייתה לו משפחה משלו. הוריו נפטרו מזמן וקרוביו הרחוקים גרים הרחק מכאן, בקלגנפורט, ולא הייתה לו שום כוונה לנסוע רחוק כל-כך לערב אחד. ממילא הוא לא סבל אותם, והם לא ראו בו אלא בריון גס-רוח ואפילו לא חכם במיוחד. נכון שהייתה להם דרך מאוד עדינה לומר לו את מה שחשבו עליו. הם היו פותחים כל שיחה עימו במחמאות על מבנה גופו האתלטי, שערו הבלונדיני ועיניו הכחולות, אך פה ושם היו מגניבים עקיצות שעסקו בבורותו בתחומים רבים, בעיקר בספרות, באמנות ובמוזיקה – שכן ארבעה מתוך משפחת קרוביו עסקו במוזיקה; אחד היה פסנתרן ידוע וגם האחרים ניגנו בתזמורות שונות. הייתה להם גם ביקורת על ההתעניינות הרבה שלו בספורט, ובין השאר באִגרוף. פה ושם באו אליו בטרוניות, בצורה מאוד עקיפה, שגם בפלוגות הסער של היטלר בתקופת המלחמה לא הצטיין, ולא הצליח לבסס לו קריירה מרשימה במיוחד. “אבל זמנים אחרים, מנגינות אחרות, ואין כל צורך לבכות על חלב שנשפך,” היה אב המשפחה מפטיר לפתע, כדי להעביר את השיחה לנושא אחר.
המקום התרוקן. רופאים ואחיות מיהרו איש-איש לביתו לסעודת החג, ושקט מתוח השתרר במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה.
יורגנס שִחזר במוחו מה נותר לו עוד לעשות במחלקה, לפני שיוכל לשבת נינוח בחדר הצוות, לקרוא את מוסף הספורט ולחלום בהקיץ.
הוא קיבל הוראות אחרונות מריכרד, האח שהחליף, וקיבל ממנו דיווח על מצב החולים ועל התרופות שצריך לחלק להם.
אל החולים הפסיכיאטרים הסתגל ללא בעיה. כבר שנים שהוא אינו רואה בהם אלא אוסף מגוון של מפלצות אנושיות, יצורים עלובי נפש ומחוּקים הנתונים לחסדיו ולשליטתו הבלעדית. לפעמים לא ראה בהם אלא חיות מסכנות הכלואות בתוך כלובים.
כאיש צבא לשעבר בדרגה זוטרה, נהנה מהסמכות שניתנה לו לשלוט ב”פקודיו” המסכנים שנאלצו לסור למרותו. ממילא לא יכלו להתלונן עליו, ואם הרהיבו עוז לעשות כן, אף אחד לא התייחס לתלונותיהם ברצינות, שהרי היו חולי נפש.
רק ממנהל המחלקה, פרופסור קורט מנהיים, חשש יורגנס במקצת, גם כיוון שהיה מנהל חדש, וכידוע “מטאטא חדש – מטאטא טוב”. הפרופסור היה חריף במיוחד, לפחות יחסית לקודמיו, ובעיקר חד-עין ויעיל מדי לטעמו של יורגנס. הוא גם היה חשדן לא קטן, ולא נתן ליורגנס די “קרדיט”. פעמים רבות היה מתחקר אותו על התנהגותו המוזרה של חולה זה או אחר לאחר משמרת הלילה שלו, בודק אילו תרופות בדיוק נתן לחולים, ומציק לו בשאלות בדבר יחסו למאושפזים.
נראה היה ליורגנס שפרופסור קורט מנהיים התייחס לחולים בדרך אנושית מדי. הוא פשוט ראה בהם אנשים הזקוקים לעזרה, ואף פעם לא איבד תקווה שלפחות מישהו מהם יגיע בעזרתו להטבה כלשהי במצבו ואפילו לריפוי חלקי. הגישה הזאת נראתה ליורגנס מגוחכת. הוא איבד מזמן איזושהי תקווה שמישהו מן החולים שבהם טיפל יחזור אי-פעם לחיים נורמליים. בעיניו הם כבר מתו מזמן, בלי להיות מודעים לכך.
נכון שהיה מטפל בהם בנאמנות, אך את הנאמנות הזאת פירש עלֿפי צרכיו ודרכו. בתום המשמרת שלו היו כל החולים, ללא יוצא מן הכלל, רחוצים ונקיים, וכולם קיבלו את כל התרופות. מי שסירב אולץ לבלוע את התרופה עד שכמעט נחנק או הקיא את נשמתו, ולעתים גם נדרש לנקות אחריו את הקיא, אחרת היה זוכה בנחת זרועו של יורגנס, כך שהמחלקה הייתה תמיד נקייה בתום המשמרת שלו.
את מסורבי הזריקות היה קושר למיטה, כך שלא נותרה להם ברירה אלא לשאת את כאבם בהכנעה. לזכותו של יורגנס ייאמר, שהוא פיתח מיומנות רבה וידע להזריק לחולים במהירות ובלי שיחושו כאב. בשל כוחו הרב, גם החולה האלים ביותר היה נזהר בדרך-כלל לא להתפרע יתר-על-המידה.
כיוון שהיה יעיל מאוד, וסיים את חובותיו מהר פי שניים מכל האחים האחרים, נותרו לו כמעט תמיד שעות פנויות רבות, שבהן שקע בענייניו וחלם בהקיץ.
רק לחולה אחת היה לו יחס מועדף: הייתה זו חולה בת שלושים ושמונה, יפה להפליא, שאושפזה לא מזמן במחלקה בשל דיכאון חמור. שעות תמימות במשמרות הלילה הארוכות שלו היה יורגנס מתבונן בה בהערצה מבעד לצוהר הזכוכית שבדלת, כאילו צפה בדבר היפה ביותר עלי-אדמות.
הוא היה מתבונן בה ישובה ללא ניע על מיטתה, שערה זהוב כשיבולים שהבשילו זה מכבר, אפה קטן ושפתיה כמו מצוירות. עיניה הענקיות, שצבען בגוֹן האגוז, היו העיניים היפות ביותר שראה מעודו, אך הן היו כבויות ומרוחקות, כאילו הפליגו לעולם אחר.
את גופה המושלם כבר ראה, כשהציץ בה כשרחצה במקלחת. היא הייתה גבוהה מהממוצע, ורגליה היו חטובות וארוכות. כשהתבונן בה הזכירה לו איילה שלוחה. לעורה הקטיפתי היה גוון מיוחד, שזוף מעט, ולא פעם הוא השתוקק ללטפו.
בטנה היתה שטוחה כשל נערה, וישבנה קטן ומוצק. שדיה היו ללא דופי ופטמותיהם היו מזדקרות בעת הרחצה, כשהמים הצוננים היו קולחים על גופה. שעות ארוכות היה מתבונן בה, בלי שהיה מסוגל לגרוע ממנה את מבטו.
יורגנס נזהר מאוד לא להתקרב אליה יותר מדי, שכן ידע שהחולה הזאת הייתה בבת-עינו של הפרופסור, שממנו בלאו הכי החליט לשמור מרחק.
באותו לילה ארוך של משמרת חג המולד לא הבין יורגנס מה קרה לו, כשגבר עליו יצרו.
לא היתה נפש חיה במסדרון כשפתח את הדלת לחדרה של ברטה, כדי לתת לה את התרופות הרשומות בגיליון. הוא חש שהשטן נכנס בו באותו הרגע, וכאילו קול נעלם בתוכו הורה לו ללטף לפתע את זרועה החשופה מבעד לכתונת. המגע של אצבעותיו בעורה הקטיפתי גרם לו לחוש רטט שכמותו לא חש מעולם, למרות שהיה לו ניסיון עשיר למדי עם נשים, בזכות גופו הספורטיבי ופניו הנאות. יורגנס חש שמעין כישוף מהלך עליו קסם, ואינו מאפשר לו לחדול ממעשיו. הוא חש שהוא חייב להמשיך ללטף את זרועה, ומשם המשיך ללטף את שדיה מבעד לחלוק.
תחילה ברטה לא הגיבה. נראה היה שהיא שקועה עדיין בעולמה, מכונסת בתוך עצמה, כאילו היתה קיפוד שהתכדר מפחד. יורגנס נשק לשפתיה ולצווארה העדין, הפשיל את חלוקה ונשק לשדיה. הוא חש שהוא מרחף בגן-עדן, ובדיוק כאשר חש בזקפה אדירה, החלה ברטה להתנגד. היא צרחה בבעתה וניסתה בכל כוחה להשתחרר מחיבוקו, אך יורגנס עבר כבר את נקודת האַל-חזור. הוא קרע מעליה את החלוק, השכיב אותה בכוח על המיטה בחדר, הפשיל את מכנסיו וחדר אליה בכל כוחו.
ברגע מסוים חדלה ברטה להיאבק, ושכבה בשקט כאילו איבדה את הכרתה. היא שכבה תחת גופו של יורגנס, חסרת משקל כדף נייר מהוה.
היא לא השמיעה הגה.
גם כשהכניס אותה יורגנס למקלחת, סיבן במסירות את גופה וניגב אותו בזהירות כאילו טיפל בתינוקת, היא לא אמרה מילה.
אחר-כך השכיב אותה במיטתה, כיבה את האור ונעל אחריו את הדלת.

הפוסט הקודםתמ”א 38
הפוסט הבאמה באמת קרה בח׳ייבר
רופאה וסופרת. מתכננת ומרכזת קורס ספרות ורפואה בפקולטה לרפואה על שם סאקלר - אוניברסיטת תל אביב. סדרת הספרים שלה ״הרהורים על ספרות ורפואה - דילמות ביחסי רופא-חולה״, בת 6 הכרכים נכון ל-2022 האחרון שבהם ״רפואה וביוטכנולוגיה״, מוענקת לבוגרי רפואה מצטיינים בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. זוכת פרס איינהורן לחקר ספרות הרפואה בשפה העברית לשנת 2021.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שש + 2 =