חָמֵש לַמֶנְטַטִיוֹנֶס לְאִילְיָה קַפִּיטוֹלִינָה הַחֲדָשָה / דביר שרעבי
האבנים הן תושביה האמיתיים, אין זה מקום לבני אדם (מאיר שלו, רומן רוסי)
א.
וְקָרָאתָ לִירוּשָלַיִם שָלוֹם
וְהִיא כֹּתֶל דָּם
אֹסֶף סִפְרֵי גְּאֻלָּה, זִיּוּן חָפוּז עִם אִשָּה עֲקָרָה
שֶבַע שֶקֶל קִילוֹ תּוּתִים
רַכֶּבֶת קָלָה בִּרְחוֹב יָפוֹ, סַבָּלֵי
קָפֶה בְּעֵמֶק רְפָאִים
וְאֵין יִרְאַת אַהֲבָה פֹּה
וְאֵין שָמַיִם
רַק זַעַם קָדוֹש, שִגָּעוֹן וְחֹלִי
ב.
רַבִּי נַחְמָן לֹא הָלַךְ בְּשוּק מַחֲנֵה יְהוּדָה בִּימֵי שִשִּי הַקְּצָרִים
וְרָאָה אֶת הַקַּבְּצָנִים אוֹסְפִים אֶת קַמְּצָנוּת הָעַגְבָנִיּוֹת
וְהַמְּלָפְפוֹנִים הַמְלֻכְלָכִים בְּשֶתֶן שַתְיָנִים. הוּא לֹא יָדַע
שֶיְרוּשָלַיִם הִיא עִיר שֶל יְרוּיִים בַּנֶּפֶש עֲמוּסֵי פִסְפוּס
מְסֻנְוָרִים בִּקְדֻשָּה זוֹנָה. הוּא לֹא דִּיֵּק בֵּין יֵאוּש לְיֵאוּש.
יֵש כָּאן בֶּהָלָה רַבִּי נַחְמָן. יֵש כָּאן רֶפֶש.
ג.
הַמָּקוֹם שֶבּוֹ אֲנִי מִתְגּוֹרֵר
הוּא סַף רַעַל
אֵינֵךְ יָפָה וּמוּם
וְטִיט שֶל דָּם
יֵש בָּךְ
מִי שִקֵּר לִי
שֶאַתְּ שֶל זָהָב
אַתְּ מְשׂוֹשׂ כְּאֵב
חֲרִיש צַלֶּקֶת עָמֹק מְנֻקָּב חֶרֶב
שַעַר אַשְפּוֹת
ד.
בִּשְעַת תְּפִלַת מִנְחָה בַּשְּטִיבְּלָךְ שֶבִּשְכוּנַת קָטָמוֹן
אֲנִי שוֹמֵעַ לְחִישוֹת אֵימָה: שוּב דַּם נְקִיִים.
וּבֵין אָמֵן מָהִיר לְחַזָּן מְמַלְמֵל וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשוּבְךָ לְצִיּוֹן
בְּרַחֲמִים, הַיְּהוּדִים קָמִים וּמִשְתַּחֲוִים:
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ שֶאַתָּה הוּא אֱ-לֹהֵינוּ
ה.
הַאֲמֵן, הַחֻרְבָּן קָרוֹב
במחזור השירים המרשים הזה, המופיע בתוך ספר שיריו הראשון של דביר שרעבי (יליד 1991, גדל בנווה דקלים שבגוש קטיף, התגורר בירושלים וכיום מתגורר בדרום הר חברון) "זמן עזיבת הרחם" (2021, הוצאת ספרי עיתון 77, עריכה ג'רמי פוגל, עמ' 67-65), הוא יוצא נגד קדושתה של העיר ירושלים כפי שהיא כיום, וחוזה עליה חורבן. הוא מרבה להתכתב כאן עם ציטוטים מהמקורות היהודיים (בראשית, שיר השירים, ספר נחמיה, רבי נחמן מברסלב), ומהתרבות הישראלית ("רומן רוסי" למאיר שלו ו"ירושלים של זהב" לנעמי שמר), אך מנסח תפיסת עולם מקורית משלו, הרואה בירושלים של היום מקום של "סף רעל", כלשונו. כותרת המחזור, לאיליה קפיטולינה החדשה, מכוונת לשמה של העיר הרומית, שהוקמה בידי הקיסר הרומי אדריאנוס סביב שנת 130 לספירה, על חורבות העיר ירושלים. "ירושלים היא עיר של ירויים בנפש" טוען שרעבי בשירו האפוקליפטי. ראוי שנקשיב לו: "וקראת לירושלים שלום / והיא כותל דם".
בתחילת השבוע שוב אירע פיגוע רצחני בעיר העתיקה בירושלים. אליהו קיי, בשנות העשרים לחייו, שעלה מדרום אפריקה, שירת כלוחם בחטיבת הצנחנים, ועבד כמדריך בקרן המורשת של הכותל המערבי, נרצח ביריות על ידי פאדי אבו שחידם, איש הזרוע המדינית של החמאס, בן 42, ממחנה הפליטים שועפט, שנהג להתפלל מדי יום במסגד אל-אקצא. בגב הספר שממנו לקוח מחזור השירים שלפנינו כותב המשורר יעקב ביטון כי "דביר שרעבי כותב שירה של יהודים – קינות, וידויים, תחינות, בקשות – הממשיכות מסורת עתיקת יומין, ומבקשות להבין את פשר חייו של ההולך בעולם". אמנם שרעבי מדבר בשם היהודים, למשל ב"רשות לתשעה באב" שלו (עמ' 64), המתכתבת עם שירו הידוע של חיים נחמן ביאליק, "אכן חציר העם", אך נדמה לי שזו הגדרה שדווקא מצרה את גבולות הקריאה האפשריים בשיריו. האִמרה "ירושלים היא עיר של ירויים בנפש" היא לא בהכרח רק יהודית, וכותרת המחזור המבוססת על השפה הלטינית הקדומה מכוונת גם לתפיסה כוללנית יותר של תושבי העיר, שאולי יכולה גם להמציא להם מזור.
ראו גם
"וְאֵין יִרְאַת אַהֲבָה פֹּה/ וְאֵין שָמַיִם/ רַק זַעַם קָדוֹש, שִגָּעוֹן וְחֹלִי"; "אַתְּ מְשׂוֹשׂ כְּאֵב/חֲרִיש צַלֶּקֶת עָמֹק מְנֻקָּב חֶרֶב/ שַעַר אַשְפּוֹת"; "הַאֲמֵן, הַחֻרְבָּן קָרוֹב". שירי תוכחה עוצמתיים על חורבן ירושלים הקרב, לפי תפיסתי, חורבן מוסרי, ובנוסף לו, פגיעות בנפש וצלקות עמוקות לבני שני העמים האחוזים בה. תודה דביר ואילן.