הרשימה ראתה אור בביטאון ארגון המורים “קשר עין” גיליון דצמבר 2019.

פסל סופר מצרי 2500 -2620 לפה “ס. מוזיאון הלובר בצרפת. ויקיפדיה

מסתבר שעמי התרבות במזרח הקדום יסדו חינוך פורמאלי, כלומר, חינוך באמצעות “בעל מקצוע” המיועד לדבר, כבר בשלבים מוקדמים מאוד של תולדותיהם.

במצרים הוקמו בתי ספר מיוחדים להכשרת פקידים, בהם למדו קרוא וכתוב, חשבון, ומינהל, כבר בימי הממלכה הקדומה, כלומר בשליש השני של האלף השלישי לפני הספירה. בתחילת השושלת ה-18 (1550 לפנה”ס) הוקמו בתי ספר מיוחדים ליד המקדשים, בהם לימדו קרוא וכתוב, חינוך גופני וצבאי – חינוך שנועד בעיקר לאנשי החצר העילית.

השומרים והבבלים אימנו סופרים להיות בקיאים באומנות הכתב באמצעות לוחות חומר אשר שימשו כספרי לימוד. לוחות כאלה הגיעו אלינו מסוף האלף השלישי לפנה”ס, ובהם קטעים להעתקה, כללי דקדוק, ומילונים של שתי השפות – שומרית ואכדית. לימדו בהם ספרות קדושה, אסטרונומיה, חשבון, ועוד.

השבטים היווניים התגבשו בתקופה יותר מאוחרת, אבל שם התבסס החינוך הפורמאלי כבר בשלבים מוקדמים מאוד: בספרטה הונהג חינוך פורמאלי כבר במאה ה-6 לפנה”ס. אמנם חינוך “ספרטני” שכלל בעיקר חינוך גופני וצבאי, אבל כלל גם את מלאכת הכתיבה והקריאה. גם הבנות קיבלו חינוך גופני – חינוך שהיה מנוהל ומתוקצב על ידי המדינה. באתונה היה מטעם המדינה רק חינוך צבאי, ורק לגילאי 20-18, אבל כל אזרחי אתונה שלחו את ילדיהם באורח פרטי ללמוד מוסיקה, כלומר, תרבות הרוח, קרוא וכתוב, חשבון, יצירות קלאסיות, ונגינה בקתרוס. בבתי ספר פרטיים למדו גימנסטיקה – קפיצה, ריצה, זריקת דיסקוס, הטלת כידון, והיאבקות. במאה החמישית לפנה״ס הונהגו באתונה לימודים בתורת הנאום, בתורת הוויכוח, בתורת המדינה, בתורת המידות, בדקדוק, ביקורת ספרותית, מתמטיקה, אסטרונומיה, ועוד. במאה הרביעית לפנה״ס כבר פעלו באתונה האקדמיה של אפלטון והליקיאון של אריסטו – ומדובר בזמן מקביל לשלהי תקופת המקרא.

מה קרה בתקופת המקרא בזמנים מקבילים?

אנו יודעים במידה רבה של ודאות כי מלאכת הכתב היתה ידועה בישראל כבר בתקופות קדומות מאוד. בשירת דבורה, שלא ניתן לערער על עתיקותה, מוזכרים “מושכים בשבט סופר” (שופטים ה’ 14). על שמואל נאמר שכתב בספר את משפט המלוכה (שמואל א’, י’ 25), לדוד, שלמה, והמלכים שבאו אחריהם, היו סופרים שניהלו את ספרי חצר המלוכה (שמואל ב’, ו’ 17, כ’ 25; מלכים א’, ד’ 3; מלכים ב’, י”ב 11, י”ח 18, ועוד רבים).

דוד כתב ספר (=מכתב), ובו מזימה נגד אוריה החיתי (שמואל ב’, י”א 15), איזבל כותבת ספרים בשם אחאב, חותמת אותם בחותמו, ושולחת אל הזקנים והחורים של יזרעאל, להפליל את נבות (מלכים א’, כ”א 9-8), יהוא כותב ספרים ושולח אותם לשרי יזרעאל במזימה להשמיד את צאצאי אחאב (מלכים ב’, י’ 3-1, 6), ועוד.

בתורה נמצא הרבה כתובים המחייבים את המאמין לקיים צו אלוהי באמצעות כתיבה: הכוהן נדרש לכתוב אלה על ספר בטקס הקנאות (במדבר, ה’ 23), המגרש את אשתו נדרש לכתוב לה ספר כריתות (דברים, כ”ד 1, 3), כל אדם מישראל נדרש לכתוב את צווי האל על מזוזות הבית ובשערים (דברים, ו’ 9, י”א 20).

ספר תורה כתוב מופיע במפורש בימי יאשיהו (מלכים ב’, כ”ב) ובימי עזרא ונחמיה (נחמיה, ח’). המקרא מזכיר גם את ספר מלחמות ה’ (במדבר, כ”א 14), ספר הישר (יהושע, י’ 13; שמואל ב’, א’ 18), ספר דברי שלמה (מלכים א’, י”א 41), ספר דברי הימים למלכי ישראל (מלכים א’, י”ד 19, ועוד), ספר דברי הימים למלכי יהודה ( שם, שם, 29, ועוד).

שני כתובים בספר ירמיה מאלפים במיוחד:

בפרק ל”ו מתואר בפרוטרוט כיצד כותב ברוך בן נריה מפיו של ירמיה את דברי ה’ (פ’ 6), כיצד הוא קורא את הדברים בבית ה’ (פ’ 10), כיצד שלחו שרים להביא את ברוך שיקרא בפניהם את המגילה שבידיו (פ’ 16-15), כיצד חקרוהו, וכיצד הוא תיאר בפניהם שאמנם “מפיו יקרא (ירמיה) את הדברים האלה, ואני כותב בספר בדיו” (פ’ 18-17), כיצד קראו אחר-כך את המגילה באוזני המלך יהויקים, וכיצד קרע אותה המלך בתער הסופר והשליך אותה אל האש (פ’ 23-21).

בפרק ל”ב מתואר כיצד קנה ירמיה במצוות ה’ את שדהו של חנמאל בן שלום דודו בעצם ימי המצור על ירושלים, והכתוב מפרט את מסמכי המקנה: “ואכתוב בספר ואחתום ואעיד עדים ואשקול הכסף במאזנים, ואקח את ספר המקנה, את החתום, המצווה והחוקים, ואת הגלוי, ואתן את ספר המקנה אל ברוך…” (פ’ 14-10).

נקל להתרשם מהמינוח הטכני והביורוקראטי שבו משתמש המחבר מפיהם של ברוך ושל ירמיה, והרי שניהם אינם פקידי מלכות. מדובר, אם כן, בהוויה מתקדמת ביותר, שבה לכתיבה יש תפקיד ראשון במעלה.

עדויות נוספות מגישה לנו הארכיאולוגיה, כמו לוח גזר, או כתובת השילוח, שיש לייחסה לימי חזקיה (מלכים ב’, כ’ 20), וגם מכאן אנו נחשפים לתמונת עולם מפותח למדיי.

מדוע אם כן אין בכל המקרא כולו רמז על קיומם של בתי ספר, כמו אצל העמים העתיקים השכנים? הרי היו בחצרות המלכים סופרים ופקידים שידעו קרוא וכתוב, מדוע לא כתוב בשום מקום במקרא מי הכשיר אותם לכך?

חינוך לא פורמאלי, כלומר חינוך ילדים בידי הורים, זקנים, וכד’ מוזכר אינספור פעמים במקרא: “למען תספר באוזני בנך ובן בנך…” (שמות, י’ 2); “והגדת לבנך ביום ההוא…” (שם י”ג 8, וראו גם פ’ 14; דברים, ו’ 7, 21-20, י”א 9, ועוד); “שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש תורת אימך” (משלי ,א’ 8; ראו גם ד’ 11-10, י”ג 24, ועוד); “חושך שבטו, שונא בנו, ואוהבו שיחרו מוסר” (שם, י”ג 24); “חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה” (שם, כ”ב 6). גם הפסוק “ויהיו עיניך רואות את מוריך” (ישעיה, ל’ 6) אינו מכוון אל מורה בית ספר, אלא לכוהן המדריך בענייני אמונה.

מעטים הם האישים במקרא שהכתוב טורח לתאר את ילדותם ואת נעוריהם, וכאשר הוא עושה כן (לגבי יוסף, שמואל, דוד), לא מוזכר שהם למדו חכמה ודעת אצל מורה שאומנותו בכך. מרדכי אומן את הדסה, היא אסתר, אבל הכתוב מקפיד להסביר את הכוונה: “…במות אביה ואימה, לקחה מרדכי לו לבת” (אסתר, ב’ 8-7), כלומר, מרדכי פשוט גידל אותה במקום הוריה. כך מן הסתם היה גם תפקידם של “גדולי העיר” שומרון שגידלו את שבעים בני אחאב (מלכים ב’, י’ 1, 6), כלומר, מילאו תפקיד של הורים לילדיו של המלך.

רק בספרות חז”ל אנחנו נתקלים בביטויים המורים על קיום נורמה של חינוך פורמאלי. ברור מעל כל ספק כי בתקופתם היו קיימים מוסדות חינוך קבועים – מוזכרים “מלמדי תינוקות”, “תינוקות של בית רבן”, “בית ספר” (ראו שבת קי”ט ע”ב, גיטין נ”ח ע”א, קידושין כ”ט ע”א, בבא בתרא כ”א ע”א, סנהדרין י”ז ע”ב, אבות ה’ כ”ד, ירושלמי מגילה ג’ א’, כתובות ח’ י”א ועוד).

ניתן לתחם את התקופה בה לימוד התורה היה לנורמה על פי שני כתובים:

א’ “והוא התקין שמעון בן שטח [חי במאה הראשונה לפנה”ס, ופעל בימי אלכסנדר ינאי ושלומציון] ג’ דברים שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו, שיהיו התינוקות הולכים לבית הספר…” (ירושלמי, כתובות ח’ י”א).

ב’ “זכור אותו איש לטוב, יהושע בן גמלא שמו [נהרג בימי המרד הגדול בשנת 69 או 70 לספירה], שאלמלא הוא, נשתכחה תורה מישראל. שבתחילה מי שיש לו אב – מלמדו תורה, מי שאין לו אב – לא היה מלמדו תורה… עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה, ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותו כבן שש, כבן שבע.” (בבא בתרא כ”א ע”א).

ובכן, בתקופה של כ-140 שנה, שבין שמעון בן שטח ובין יהושע בן-גמלא, הלכה והשתרשה הדעה בעם שיש הכרח שכל אדם מישראל ישלח את בנו אצל מלמד שהוכשר לכך, שימלא תפקיד שהאב כבר לא יכול למלא. מימי יהושע בן גמלא הפך הלימוד בבית הספר לנורמה שאיש לא ערער עליה.

מסתבר שהמהפך הזה בחשיבה החינוכית קרה 300-400 שנה לאחר שלהי תקופת המקרא. מפליא שהצורך בחינוך פורמאלי לא נוצר בחברה הישראלית קודם.

קיראו גם

אלי אשד וחיים מזר: “סופרים וחוזים בימי התנ”ך”

המלך יאשיהו מאזין להקראה בידי שפן הסופר של גירסה קדומה של ספר דברים ציור של Julius Schnorr von Carolsfeld
הפוסט הקודםעליתו של אלישע – מאת נסים אלוני
הפוסט הבאהצד האחר של ההוויה – הפרוזה של ישראל ברמה
בעל תואר תואר ראשון ושני (בהצטיינות) מטעם אוניברסיטת תל אביב, ותואר דוקטור בספרות עברית מטעם אוניברסיטת בר-אילן. שימש כעובד הוראה, והגיע לדרגת מפקח כולל על ב"ס על-יסודיים. פרסם עשרות סיפורים, מאות מאמרים, ערכים לאנציקלופדיות, ולמעלה מ–40 ספרים בסיפורת, ספרות ילדים ונוער, הגות, חינוך, וכן ספרי לימוד וספרי עזר. ערך ספרים, סדרות, אסופות, ושנתונים. סיפורי הילדים שלו "להיות כמו כולם", "הנדר", "מיקי", "הארמון הקפוא", "המלאך שמוחק זיכרונות", "אניזו" שודרו ברדיו בהמשכים. ב-1983 זכה בפרס ע"ש יוסף ברסלבי מטעם החברה לחקר המקרא. עורך את "לקסיקון סופרי ישראל" מטעם אגודת הסופרים.

תגובה אחת

  1. מי שמכיר את הממצאים הארכיאולוגים יודע שעד למאה השמינית לפנה”ס (ימי ירבעם השני) לא הייתה תרבות כתב נפוצה. המכתבים מימי הממלכות הכנעניות נכתבו ע”י סופרים שאומנו לכך במיוחד ונעלמו מהנוף הארץ ישראלי לשנים רבות לאחר קריסת אותן ממלכות. רוב הסיפורים על דוד נכתבו מאות שנים לאחר זמנו ומשקפים הוויה שהיתה קיימת בזמן כתיבת הסיפורים – שלהי ימי ממלכת יהודה ואף לאחר מכן, ולא תקופות מוקדמות יותר. כך שלהקיש על המצב ההיסטורי על סמך המקרא עצמו זה לא נכון ולא תורם להבנת התקופות השונות המתוארות במקרא.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים + שלוש עשרה =