מבעד לקרקעית השקופה“, הוצ’ עם עובד / ספריה לעם 2021, 430 עמ’.

תקציר הספר:

אסיר בתא כלא, בתא הסמוך כלואה אשתו. היא אינדיאנית ילידת המקום, הוא הגיע לאי בנעוריו מלא תקוות בסופה של הפלגה ארוכה. כולאיו מציבים לפניו ברירה: להסגיר מבוקש או להיתלות למחרת עם אשתו יחד. שנים רבות של חיים משותפים מאחוריהם. כל זה קורה במאה אחרת, אבל מה שעומד ביסוד ההתלבטות אינו מוגבל בזמן.
בחלקו השני של הספר שוכב על ערש דווי אדמירל שימי הזוהר שלו חלפו מזמן, ומחכה לאיש אמונו שיחזור ויבשר לו ששליחותו צלחה. גם בחוליו עוד תכנן מסע אחרון, חשוב מכל קודמיו, מסע שאולי ישיב לו את תהילתו שאבדה. הוא שגילה לפני שנים את האי הזה שהכלא נבנה עליו ועוד איים רבים מלבדו, אבל כולם אינם נחשבים עוד בעיניו לעומת יעדו הבא, הקדוש, אם אכן יפליג אליו.
הם קשורים זה לזה, האסיר והאדמירל, וסיפוריהם משלימים זה את זה. במרכז שניהם אמונות גדולות, חובקות עולם, וכוחו של אדם להיאחז בהן – עד מוות או עד פיכחון.

כריכת ספרו של יובל שמעוני ״מבעד לקרקעית השקופה״

הרומאן “מבעד לקרקעית השקופה” הוא רומאן היסטורי, המספר על ארבע ההפלגות של כריסטופר קולוּמבוס באוקיינוס האטלנטי – שלוש הראשונות בסוף המאה ה-15 והרביעית בתחילת המאה ה-16 – שבמהלכן גילה את יבשת אמריקה. בצאתו להפלגה המסוכנת והנועזת הראשונה הניח קולומבוס שאין יבשה כלשהי במרחב המים האדיר שמשתרע בין מערבה של יבשת אירופה (ספרד, פורטוגל) לבין מזרחה של יבשת אסיה (סין, יפן, הודו), ולכן קיווה שאם יסיים את ההפלגה בהצלחה, יגלה נתיב קצר יותר וריווחי יותר אל אותן ארצות עשירות, מהנתיב הארוך אליהן סביב יבשת אפריקה שכבר היה אז ידוע ליורדי-הים.

אירועי ההפלגה ההיא, וגם של שלוש ההפלגות הנוספות, מסופרים מפי שני מספרים שונים. בחלק הראשון מופעל מספר יודע-כל, מהימן ואובייקטיבי, המספר על שתי הפלגות הראשונות (זו משנת 1492 וזו משנת 1493) מנקודת מבטו של נער יהודי בן חמש-עשרה, טוביאס קאסארס. בנוסף לכך מורחב הסיפור על קורות-חייו של הגיבור הזה, בטרם התגנב לספינתו של קולומבוס, חייו ביבשת החדשה אחרי שעזב את ספינתו של קולומבוס בסיום ההפלגה השנייה, ועשרות השנים שבהן המשיך להתגורר באי היספניולה עם אשה אינדיאנית שבה התאהב ובחברתה הזדקן.

דיוקן של כריסטופר קולומבוס מ-1519. צייר Sebastiano del Piombo,  ויקיפדיה

בחלק השני מופעל כריסטופר קולומבוס עצמו כמספר-גיבור, המספר מנקודת מבטו, בשנת חייו האחרונה, 1506, את סיפורן של כל ארבע ההפלגות שביצע. גם הוא מוסיף בפרקי הזיכרונות שלו הסברים על מניעיו הגלויים והנסתרים לצאת אליהן, ועל הקשיים שהיו לו עם הצוות הבלתי-מיומן והבלתי-ממושמע בכל אחת מהן. בפרקי זיכרונות אלה, אותם הוא מנסח כמכתבים שהוא מייעד להישלח אל המלך פרדיננד בויאַדוֹליד, כדי לשכנעו לממן עבורו הפלגה חמישית, הוא מזכיר מדי-פעם את נער-הסיפון טוביאס שהיה משרתו בשתי ההפלגות הראשונות.

גיוון זה בנקודות המבט, שמהן מסופר הגילוי של יבשת אמריקה בסוף המאה החמש-עשרה, איננו הישגו היחיד של יובל שמעוני ברומאן ההיסטורי הזה. חשובה ממנו היא גם הצלחתו ברומאן הזה לגלף שתי דמויות ראשיות כה מעניינות מאותה תקופה, כדמויות ארכיטיפיות המבליטות את הכוחות המנוגדים שפועלים בהיסטוריה בכל התקופות שלה: תמיד יהיו בה רודנים ושליטים מפורסמים שיגשימו את שאיפותיהם במעשי אלימות ובמלחמות, כמו שושלת הקוֹלומְבּוּסִים, כריסטופר, דייגו, ולואיס, בעלילת הרומאן המתרחשת בתקופת המעבר מימי הביניים לעת החדשה, ותמיד יהיו בה המוני הקורבנות התמימים שישלמו בדמם ובחייהם על שיגעון הגדלות של הרודנים (כמו שושלת הפוֹליאָקוֹבים, איליה, נחמן, ואמנון, שהיו הקורבנות של ההיסטוריה בעלילת הרומאן “קו המלח”, עלילה שהתרחשה במאה השנים של המאה הקודמת).

בכפל תפקידם של שני הגיבורים ברומאן “מבעד לקרקעית השקופה” הן כדמויות בנות תקופתם, והן כדמויות ארכיטיפיות המעידות בטבען ובמעשיהן על כל התקופות, הצליח יובל שמעוני לבטא את השקפתו הביקורתית הנחרצת על כך שכל הישג של ההיסטוריה, באחת מהתקופות במניינה, היה מוכתם בדמם של בני-אנוש במלחמות מקומיות, אזוריות, ועולמיות, בלתי-פוסקות, מסיבות אתניות, דתיות, אידיאולוגיות, וכלכליות.

כריכת ״קו המלח״ של יובל שמעוני

הקשר בין שני הרומאנים ההיסטוריים של יובל שמעוני

את המסקנה הזו על הנושא שמעסיק את יובל שמעוני בכל ספריו ביטאתי בפיסקת הסיכום שבה סיימתי את מסת הביקורת שלי על “קו המלח”, ספרו הקודם משנת 2014, ב”יקום תרבות”:

אחרי שני הספרים של החטיבה הראשונה, “מְעוּף היונה” ו”חדר”, פתח יובל שמעוני “ברומאן “קו המלח” חטיבה חדשה ביצירתו, שבה פרץ אל היקף נושאי חדש, ההיקף העל-דורי, ואל עומק רעיוני נועז יותר, עומק ההתבוננות בהשפעת אירועי ההיסטוריה בכל תקופה על האדם ועל ערכיו. ספריו הבאים של יובל שמעוני ודאי יבססו את הקביעה הזו על התפתחות יצירתו בעתיד.

הציטוט נכלל במסת המבוא על יצירתו של יובל שמעוני בספרי החדש, “מן המסד ועד הטפחות”, שהועלה השנה בשלמותו לאתר “פרויקט בן-יהודה”.

כלומר: אחרי ששירטט ב”קו המלח” את הדיוקן של ההיסטוריה של המאה העשרים, היה צפוי שיובל שמעוני יבחר תקופה מדגימה נוספת, מאחת המאות הקודמות, כדי לבסס על אירועיה את מסקנתו על היסטוריה, כפי שהשתמעה מפי שלושת גיבורי הרומאן “קו המלח” (איליה פוליאקוב, בנו נחמן פוליאקוב ונכדו אמנון פולג): “פני אבן יש להיסטוריה והכל כבר נחקק בהם, מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם” (שם, עמ’ 308).

מסקנה זו אומרת, שאם בוחנים באמות מידה מוסריות וערכיות כל אירוע גדול ומהפכני שהתרחש בעבר לאנושות, באחת מהתקופות הקודמות בתולדותיה, וגילוי יבשת אמריקה הוא ללא-ספק אירוע מסדר גודל כזה, אפשר להיווכח שהישגיו נחקקו בדמם של בני-אדם נגזלים, מְעוּנים, ונרצחים.

משום כך, כדי לבסס את השקפתו הפסימית והעל-תקופתית על ההיסטוריה, בחר יובל שמעוני להתרכז ברומאן “מבעד לקרקעית השקופה” בתקופה מוקדמת בארבע מאות שנה מהתקופה שבה התרכז ברומאן “קו המלח”, ומשום כך גם גילף בו שתי דמויות ארכיטיפיות ומנוגדות בטבען ובפעולתן. ואכן, מעלילת הרומאן הזה משתמעת המסקנה הבאה על הישגו של קולומבוס: מאחר שגילוי יבשת אמריקה, בסוף המאה החמש-עשרה, המיט כליה פיזית ורוחנית על אוכלוסיית הילידים המקומית, האינדיאנים, הוא איננו אירוע שיכול להיחשב ברצף הדורות כהישג הומניסטי שהגשים את חזון הקידמה והנאורות. גילוי היבשת הזו אמנם העשיר את הידע הגיאוגרפי על כדור הארץ וגם קידם לספרד אפשרויות כלכליות חדשות, אך בה-בעת גם צמצם את הסיכוי להגשים את חזונם של נביאי עם ישראל על שלום עולמי. בכך אישר הרומאן הזה פעם נוספת את המסקנה שהשתמעה מ”קו המלח”: “פני אבן יש להיסטוריה והכל כבר נחקק בהם, מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם”.

דמותו של קולומבוס מבוססת, כמובן, רק בקוויה הכלליים על המידע שהשתמר בהיסטוריה עליו, ואילו יובל שמעוני העניק לו ברומאן קווי אופי רבים ומובהקים יותר, וגם הוסיף מדמיונו אירועים שניתן להסיק מהם על מורכבותו של האדמירל כאדם, בנוסף לתפקיד שהועיד לו כדמות ארכיטיפית שנועדה לייצג את כל העריצים שפעלו לפניו ויפעלו אחריו בהיסטוריה. לעומת זאת הדמות של נער-הסיפון טוביאס קאסארס היא דמות ששמעוני בדה אותה ואת סיפור-חייה כולו מדמיונו, אם כי אין ספק שהיה ודאי נער-סיפון דומה לו בספינת של קולומבוס.

גם המכתבים של קולומבוס בחלק השני של הספר כולם פרי דמיונו של יובל שמעוני, וכזו היא גם העדוּת של קולומבוס באחד מהם, שבמהלך מסעותיו תיעד את האירועים הדרמטיים שהתנסה בהם, וגם אטם את הדפים והטמינם בחבית שהצמיד לירכתי ספינתו בקשירה רופפת, כדי שהחבית תגיע באופן כלשהו אל ספרד, אם לא ישלים את שובו לספרד בהצלחה (עמ’ 271). חבית זו לא הגיעה מעולם אל יעדה, בדיוק כפי שהמכתבים בחלקו השני של הספר מעולם לא נכתבו ולא נשלחו אל הנמענים שלהם, אל מלכי ספרד.

משום שרצה להבליט באמצעות גיבורי הרומאן הזה, כריסטופר קולומבוס וטוביאס קאסארס, את הניגוד העל-תקופתי בין מדכאים למדוכאים, לא הסתפק יובל שמעוני בגילופן כשתי דמויות ארכיטיפיות, דמויות שבנוסף לייחודן העצמי הוטמעה בהן היכולת לייצג באופן סמלי את הרודנים המדכאים ואת המדוכאים החלשים בכל התקופות של ההיסטוריה, אלא גם צירף מוטיב בולט ושונה להסברת הביוגרפיה של כל אחד מהם – לאחד הצמיד את מוטיב המים, ולשני הצמיד את מוטיב האש.

משני חלקיו של הרומאן מתברר שאופיו של קולומבוס כרוֹדן התגבש באירוע מכונן שהתרחש לו באחת מהפלגותיו הראשונות בספינה, כאשר היה עדיין ספן פשוט. באותו אירוע ניצל מטביעה על-ידי היאחזות במשוט, אחרי שהספינה שבה הפליג הוטבעה בקרב עם ספינה מוונציה. בן חסותו טוביאס “כבר כמה וכמה פעמים שמע את הסיפור, ובכל פעם השתנו כמה מפרטיו. וכשהיה האדמירל מתעורר מבועת בלילות לא נראה שבקלות כזאת צף המשוט ההוא אל ידיו, כנראה היה צריך להיאבק עליו. ‘זה הייתי אני או הוא’, מלמל לילה אחד” (עמ’ 113).

למלחים בספינתו, רובם פושעים שהעדיפו לצאת להפלגה המסוכנת במקום להיות כלואים עד מותם בבתי הכלא, סיפר קולומבוס שניסה להציל מלח נוסף שנאחז במשוט, אך “כעבור שעות אחדות כבר לא עמדו לו לאומלל כוחותיו והוא הירפה מן המשוט” (עמ’ 261). לעומת זאת חשף באחד מפרקי הזיכרונות, שכתב בשנת חייו האחרונה, ב-1506, גירסה שונה, הרומזת שכנראה הטביע ימאי מבוגר ממנו שנאחז גם הוא באותו משוט (עמ’ 398-387), כדי שיוקל עליו לחתור אל החוף ולהינצל. מאז אותו אירוע, הפך האדמירל לאדם אכזר ואנוכי – אדם שכל חייו נאבק בסערות ובגלים ובאלה שהימרו את פיו. גם בשנת חייו האחרונה עדיין התענה בשנתו מחלומות סיוטיים על גלים ענקיים המטלטלים אותו לגבהים ומנחיתים אותו עד לקרקעית הים, ועל חיות-ים מיתולוגיות שנוגסות בו ומאיימות להורידו למצולות.

מן המקרה המבעית שחווה אז, גזר קולומבוס את השקפתו על החיים, שאותה השמיע באוזני נער-הסיפון שלו, טוביאס, בהזדמנויות שונות: “כל אדם צריך שיהיה לו בחיים יעד לחתור אליו בכל כוחו עד שישיג אותו” (עמ’ 34). מפרשת הצלתו בעזרת המשוט גזר גם את הכרעתו בדילמה המוסרית שפשעיו הציבו אותו מולה: “לא אהין לומר כי נקי אני מכל פגם, אבל טובה היתה תכליתי, ובטרם חורצים עלי משפט מוטב לשאול מה נעלה על מה: מעשה שלם [כלומר: מוסרי] שתכליתו [תוצאתו] רעה, או מעשה פגום [כלומר: בלתי-מוסרי] שתכליתו [תוצאתו] טובה” (עמ’ 286). רק אדם יהיר מסוגל להצדיק בתוצאה המגשימה את שאפתנותו לעושר ולתהילה את ההכרעה שהחזיק בה מבין שתי האפשרויות הללו.

דבקותו של האדמירל במטרותיו אלה מסבירה את המעשים האכזריים והבלתי מוסריים שנעשו תחת פיקודו. המלחים שרפו את הבקתות של האינדיאנים, ואחרי שתלשו עגילי-זהב מאוזני הנשים, נזמים מאפן ואצעדות מזרועותיהן ומקרסולי רגליהן, אנסו אותן ורצחו את הגברים, או שכבלו את האומללים ומכרו אותם כעבדים. תאור ההכחדה של הכפר של פילאר מפיו של האחיין שלה, קָנימָאוֹ (עמ’ 151-145), ממחיש את האכזריות שהפעילו הספרדים כלפי הילידים מחמדנות לזהב (“קָאוֹנָה” בלשון השבט טָהינוֹ של פילאר).

את כל מעשיו, ובכללם גם את התעלמותו ממעשי האלימות הקשים שביצעו מלחיו כדי להשיג זהב מן הילידים, הצדיק האדמירל קולומבוס בדבקותו בדת הנוצרית, שבה החזיק בצורתה החזונית: “מהשמים רצו שאשלים את השליחות שלי. – – ומה הן כל רטינות המלחים לעומת שליחותו, קורי עכביש שמנסים לעכב נשר כביר במעופו, כנפיו העצומות כבר פרושות באוויר, עיניו חדות עד קצה האופק” (עמ’ 112). ועל כן הקפיד כל ערב לכרוע ברך ולהתפלל אל ישו ואל מריה “שיעזרו לו למלא את שליחותו הקדושה – – – מרכין את ראשו בכריעתו עד רצפת התא וחובט את מצחו בקרשים גם כשכבר החל מצחו לדמם” (עמ’ 110).

מי שהמשיל את עצמו לנשר והביא את דתיותו להקצנה פנאטית כזו, הוא אדם שאינו נרתע משפיכת דמם של בני-אדם אחרים, הנחשבים בעיניו לפראים שלא צריך לכבד את ערכיהם ואת תרבותם. עוד במהלך הפלגתו הראשונה שמע טוביאס, התמים והנפחד, מפי האדמירל אמירות שאז עדיין לא הבין ממש את משמעותם החמורה, כגון: “זו אולי התגלית הגדולה מכולן: לא נופי ארצות רחוקות בקצה האוקיינוס, אלא חשכת התהומות המתגלות בקרובים אליך ובך עצמך. – – – כל המסע הזה, ילד, עם כל היעדים שלו, זה כנראה גם כדי להבין כמה מנוולים הבני-אדם יכולים להיות” (עמ’ 24).

ואם בתחילה, כאשר היה זקוק לחסותו של האדמירל כדי לשרוד בספינה, עדיין הוקסם טוביאס מחזונו שבבוא היום “ייראה האי הזה בשגשוגו: עוד ועוד ערים שייבנו בו ובהן בתי אבן ולא עץ, עוד ועוד מבצרים, וגם קתדרלה תיבנה סוף-סוף עם מגדל פעמונים נישא לשמיים, והמכרות והנחלים יפיקו די זהב למלא בו את קופת הממלכה לקראת היעד החשוב מכולם – – – שהפלגותיו מערבה יממנו את המסע הכביר ביותר – – – אל העיר הקדושה במזרח” (עמ’ 66), הבין עד מהרה את המשמעות האכזרית של ההמלצה שהשמיע האדמירל באוזניו בתחילת ההיכרות ביניהם: “הידיים נועדו לתפוס ולא להרפות, הכי פשוט זה להרפות! אלא שאם אני הייתי מוותר, איפה היינו?” (עמ’ 35), ואף למעלה מזה – שקולומבוס הוא מֶגָלומן מסוכן ביותר.

ואכן, באחד מפרקי הזיכרון בחלק השני של הרומאן, גילה קולומבוס שבסיוטיו בלילות הוא עדיין שומע את הקולות הסותרים ששמע אז, כאשר נאחז במשוט: “אומר האחד: הֶרֶף!, והאחֵר: אל תרפה! – – – פעמים זה אֶדֶן-חלון שאני נאחז בו מבחוץ ומתחתי כל גובהו של מגדל כנסייה אשר כל הנופל ממנו ירוצץ את ראשו באבני המרצפת. ופעמים שום סכנה כזאת אין, לא אדן הוא כי אם משוט, וקלה הנפילה מאוד, כמו אל תוך מים. מי-ים הם אלה, ואינני נופל בין יונים בדרכן ללקט פירורי לחם מאבני המרצפת, כי אם בין דגים, ואין הם נחרדים מנפילתי, להפך, מברכים הם עליה ואת רעבונם ישביעו בבשרי” (עמ’ 292).

הסיוט הזה מבהיר מדוע הוריש האדמירל לבנו, דייגו, את ההוראה לבנות “קתדרלה עם מגדל פעמונים נישא לשמיים” בעיר השלטון הספרדי באי היספניולה, והיא הקתדרלה שבנייתה הושלמה לבסוף על-ידי לואיס, נכדו של קולומבוס, שעלה על סבו ברשעותו. אך הפרטים בתמונה סיוטית זו של קולומבוס מעלים בזיכרון גם את סיפורה של הצרפתייה בספרו הראשון של יובל שמעוני, “מעוף היונה” (1990), שברוב ייאושה מהאיסורים הדתיים שהוטלו עליה בבית הוריה בכפר, התאבדה בקפיצה ממרומי הקתדרלה נוטְרֶה-דם בפריז. איש מהצופים שנקלעו למקום וראו את התרסקותה על המרצפות של הכיכר לא ייחס למעשה שלה את האפשרות שבכך ביטאה המתאבדת מחאה נגד חלקן של הקתדרלות (של כל הדתות) באסונות שפוקדים את האנושות בהיסטוריה.

ההמשכיות הזו בין ספריו מבטאת, לדעתי, את האזהרה של יובל שמעוני מפני הפנאטיזם הדתי המעניק לרודנים את ההצדקה לבצע את מעשיהם הרצחניים, ואת תקוותו לתיקון העולם באמצעות פציפיזם חילוני והומניסטי. באגדה “הכס”, שכלל בכרך “חדר” (1999), סימן את ההתרחקות מן הקתדרלות כצעד ראשון להצלת האנושות מן ההתבהמות הממתינה לה בקצה דרכה עד כה.

רק בתחנת חייו האחרונה, כאשר השלים את כתיבת זיכרונותיו ב-1506, הבין האדמירל איזו מפלצת מרושעת טיפח בחובו: “רהב יש בי, וכאשר יגאה ישקיעני תחתיו, אך אחרי-כן שבה תקוותי ועולה, ויכול אני להיאחז בה שוב” (עמ’ 274). וגם: “גבה לבי כל-כך עד שנדרשה משקולת להורידו ארצה” (עמ’ 326); “שבתי והזכרתי לעצמי פעם אחר פעם: בוטח אתה יותר מדי בכוחך להשיג כל מאווייך, איים וארצות, חופים ורכסי-הרים, זהב ופנינים, ואילו אדוננו די היה לו בקוציו. ואולם מאוחר מדי הזכרתי כל זאת לעצמי, ועתיד הייתי ליתן דין על כך” (עמ’ 341). ואכן, מאוחר מדי הבין, כי רק בעת נפילתו של אדם “מן הפסגה לתהום”, בדומה לאדם הנופל “מראש מגדל פעמונים לרחבה אשר תחתיו”, הוא מלמד את עצמו מהי ענווה (עמ’ 428).

כפי שמֵי-הים הוצמדו לאדמירל קולומבוס כמוטיב שילווה אותו בכל המבחנים של חייו, כך הוצמדה האֵש לנער היהודי טוביאס כמוטיב שילווה אותו בכל המבחנים של חייו. בהיותו בן 15 ראה לראשונה במו-עיניו טקס אוטו-דָה-פֶה שקיימה האינקוויזיציה בכיכר עיר-הנמל פאלוּס. בשיא הטקס שרפו נזירי הכנסייה באש יהודים ומומרים שנחשדו בשמירת יהדותם בסתר, בעוד ההמונים צופים במחזה המצמרר, חלקם באכסטזה דתית וחלקם בעליזות של שוטים (עמ’ 64-53). אחד מהאומללים הללו הכיר טוביאס היטב. היה זה מוכר-הבדים אלפונסו, השכן שהמיר את דתו, אך נחשד בצביעוּת אחרי שהמעקב של האינקוויזיציה העלה שמארובת ביתו אין עולה עשן ביום השביעי של השבוע. המראה הזה הפך מאז לסיוט קבוע בשנתו של טוביאס והשפיע עליו להפסיק להאמין באלוהים (עמ’ 126).

אפילו האדמירל הבחין ברגישותו הנפשית של טוביאס מול מעשי הזוועה שנעשו בילידי האי. ועל כך כתב באחד מפרקי הזיכרון: “לא ידעתי מה עובר בראשו, רק זאת ראיתי, איך הסב את עיניו מן הגופות המפוחמות ופנה הצידה והקיא את בני מעיו. – – – ונזכרתי כמה התיירא בספינה מן האש שהיה הטבח מבעיר תחת סיריו, שמא תקטוף הרוח את להבותיה ותטיחָן בקרשי הספינה ונתלקח כולנו” (284). ובפרק אחר כתב האדמירל את מסקנתו הבאה על טוביאס: שכתוצאה מהמראה שראה “כיצד מעלים על מוקד בכיכר העיר את אחד משכניו” (עמ’ 353), היה “שפל רוח ככל בני עמו ובוגדני כמוהם” (עמ’ 345). לדעתו, בגד בו טוביאס אחרי שתי הפלגות רק אחרי שהורה לו לא להרפות ואילץ אותו לקרֵב גחלת לעיניו של נער אינדיאני, כדי שהנער יחשוף את מקום המיסתור של אביו. ומאחר שטוביאס היסס, איים עליו בחרבו, ותחת האיום הזה הידק טוביאס את הגחלת אל הנער האינדיאני וזעק עימו “כמו נכווה אז גם הוא” (עמ’ 367).

אחרי האירוע הזה החליט טוביאס ” שלא יפליג שוב לעולם – – – לא עם האדמירל לא עם אף אחד אחר; כבר, למד מה יכולים בני אדם לעולל זה לזה” (עמ’ 24), כי בכל יום שעבר בספינה, ועוד במחיצת האדמירל, התברר גם לו “שאין גבול לכוחו של אדם להרע” (עמ’ 98) – אמת מרה שכזכור האדמירל כבר ידע הרבה שנים לפניו “כמה מנוולים הבני-אדם יכולים להיות” (עמ’ 24). ואכן, טוביאס מימש את החלטתו זו. הוא ירד מהספינה של האדמירל, ובחר להישאר באי ולקיים בו חיים צנועים והגונים. תחילה פדה את פילאר מהאיש שקנה אותה כשפחה, אחרי שעברה אונס קבוצתי שגם הוא נאלץ להשתתף בו (עמ’ 73), שלאחריו עיקרה את עצמה כדי שלא תוכל ללדת (עמ’ 74). אחר-כך למד ממנה את שפת השבט שלה ואת מנהגיו, עד שזכה בסליחתה על השתתפותו באינוס הקבוצתי שלה, ועד שזכה גם באהבתה (עמ’ 75-73).

למחייתם הקים טוביאס מפעל להפקת זפת בשולי העיר היספניולה, שבה העסיק שני ניצולים מהכפר של פילאר בתנאים של בני-חורין: “מי שהתעסקו בזהב הרי העבידו את בני שבטה עד מוות, ואילו הוא, את פועליו מעולם לא העביד ככה” (עמ’ 128). הקמת המפעל הזה לייצור זפת היא הוכחה נוספת לכך, שבַּעַת-האש רדף את טוביאס עד יומו האחרון. להפקת הזפת שרפו שני פועליו גזעים של עצי אורן, אך טוביאס עצמו לא התקרב לאֵש. לעומת זאת הצטרף אחרי שנים לתוכנית הנקמה בספרדים שרקמה פילאר ותרם זפת להטבלת ראשי החיצים, שעמד קָנימָאוֹ, האחיין בן השבע-עשרה שלה, להצית בעזרתם את ארמונו של המושל הספרדי בעיר היספניולה. כישלון ביצוע הפיגוע על-ידי קנימאו הביא למאסרם של טוביאס ופילאר, אך שניהם הקדימו להתאבד בכלא לפני שלוכדיהם העלו אותם על המוקד בבוקר שלמחרת.

בכותרת “מבעד לקרקעית השקופה” חיבר יובל שמעוני באופן אוֹכְּסִימוֹרוֹנִי “קרקע” עם “שקיפות”, אלא אם כן מפרשים “קרקע” כדימוי לרובד העמוק ביותר בבירור נושא כלשהו, בירור המגיע עד לקרקעית ומניב הבנה צלולה של הנושא. ואכן, הנושא שלמצולותיו חתר יובל שמעוני להגיע הן ב”קו המלח”, והן בתאומו “מבעד לקרקעית הצלולה”, שיקף באופן הצלול ביותר את חומרת האשמה של האנושות בעשיית רוע בתולדותיה. לייצוגה של אשמה זו בחר להתמקד בשתי דמויות-קצה, באדמירל הנודע כריסטופר קולומבוס, ובאיש האלמוני טוביאס קאסארס. הראשון מדגים במעמדו הרם ובפרסומו את עושי הרוע, והשני מדגים בחולשתו ובאלמוניותו את המוני הנשלטים וחסרי-האונים, שהם הקורבנות של שיגעון הגדלות של הריבון.

בפועל מסתיימים שני חלקי הרומאן בהיפוך מצבן של שתי דמויות-הקצה הללו בהגיען לזיקנה. קולומבוס, הרודן שרכש את תהילתו בתועפות של רוע, מסיים את חייו כשבר-כלי, כאדם בודד וחולה הקרוב מאוד לאובדן צלילות דעתו, אשר נאחז באשליה שעוד נכונה לו הצלחה בשארית ימיו. במכתביו אל בית המלוכה הספרדי, שלעולם לא יישלחו, הוא מתאמץ לשכנע את המלך פרדיננד לממן לו הפלגה חמישית, הפעם במימי הים התיכון, שתאדיר את כבודה של ספרד בעולם הנוצרי, ואשר בה יגשים את חלומו האישי להגיע אל הארץ הקדושה ולעלות כצליין אל ירושלים.

ואילו טוביאס קאסארס היהודי ופילאר בת השבט האינדיאני שהוכחד, טָאִינוֹ, מייצגים את האלמונים בכל עת בהיסטוריה, שהיו קורבנות תמימים של מעשי הרודנים ואנשי-שם, גברו על כל הקשיים, ושרדו את כל העינויים שזימנו להם החיים בעטיים של רודנים יהירים ומגלומניים מסוגו של קולומבוס. בהגיעם לזיקנה נאסרו שניהם, אחרי שעזרו לקָנִימָאוֹ לנקום את נקמת המובסים והנואשים במעוזם השלטוני של המושלים מספרד בהיספניולה, המתהדרת בקתדרלה חדשה ומפוארת במרכזה, ובבית-הכלא בחרו למות ביחד כבני-חורין.

יובל שימעוני. באדיבות מכון “גנזים”

קיראו עוד על יצירתו של יובל שמעוני:

הדרך אל הנצח: הבשורה על פי יובל שמעוני

סיכום המאה ה-20 מנקודת המבט היהודית והישראלית: “קו המלח” מאת יובל שמעוני

הכס – סיפור פנטסטי מ”חדר” מאת יובל שמעוני

רומן ישראלי גדול ” אריק גלסנר על “מבעד לקרקעית השקופה “

וגם :

יובל שמעוני בלקסיקון “הקשרים”

יובל שמעוני בלקסיקון הספרות

יובל שמעוני בויקיפדיה

יובל שמעוני זוכה בפרס ברנר על “קו המלח”

הפוסט הקודםהנודדת במדבריות ובספרים: הספד על רינה הברון
הפוסט הבאמחזור השירים “חמש למנטטיונס לאיליה קפיטולינה החדשה” / דביר שרעבי. השיר השבועי עם אילן ברקוביץ’
יוסף אורן הינו חוקר ומבקר ספרות מוערך, שזכה פעמיים בפרס היצירה מקרן ראש-הממשלה ע"ש לוי אשכול (ב-1989 וב-2011) ופעמיים בפרס הביקורת ע"ש המו"ל מרדכי ברנשטיין (ב-1981 וב-1989). נולד בשם יוסף אורנבוים ב-1940 ברוסיה, ועלה לארץ ב-1949. מתגורר בראשון לציון. רכש השכלה פדגוגית בסמינר למורים ע"ש לוינסקי והשכלה אקדמית באוניברסיטת ת"א בחוגים לספרות עברית ומקרא. עד פרישתו לגימלאות היה מרצה לספרות ולחינוך חברתי במכללות להכשרת מורים. מאז שנת 1965 פירסם ברציפות מאמרי ביקורת במוסף "משא" של עיתון "למרחב", ובמוספי הספרות של העיתונים "הארץ", "ידיעות אחרונות", ו"מעריב". כמו כן פירסם מסות-ביקורת ברוב כתבי-העת הספרותיים המרכזיים. בשנים 1980-1972 ערך את כתבי-העת לחינוך חברתי "בעד ונגד" ו"יחד", שניהם בהוצאת מכון סאלד. כמו כן כינס וערך את קובצי הסיפורים של יוסף אריכא (1982) ושל בנימין תמוז (1990), ואת האנתולוגיה של סופרי ראשון לציון "בוסתן הראשונים" (1989). בנוסף להיותו מחברם של שלושה ספרי מחקר בתולדות הספרות העברית, ושני ספרים בנושא החינוך החברתי, השלים את הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית". ב-22 הכרכים של סדרה זו ליווה את התפתחות הספרות העברית ב-70 שנותיה הראשונות של המדינה מתש"ח ועד תשע"ח (2018-1948), ועקב אחרי התפתחות יצירתם של רוב סופרי "דור ייסוד המדינה", שהוא הדור הספרותי הראשון בתקופה הישראלית של הספרות העברית. בכרך אחרון של הסדרה, ב"חילופי דורות בסיפורת הישראלית", כלול "מפתח המחברים והיצירות" המאפשר לקורא למצוא פרקי פרשנות מפורטים על החשובות ביצירותיהם שנדפסו בכרכי הסדרה השונים.  בשונה מעמיתיו שהבחינו בקיומן של שתי משמרות בלבד ב- 70 שנותיה הראשונות של התקופה הישראלית, סופרי "דור תש"ח" וסופרי "דור המדינה", הציע בספריו מיפוי מפורט יותר שכולל את חמש המשמרות הבאות: משמרת "דור בארץ" (סופרי שנות הארבעים והחמישים), משמרת "הגל החדש" (סופרי שנות השישים), משמרת "הגל המפוכח" (סופרי שנות השבעים והשמונים), משמרת "הקולות החדשים" (סופרי שנות התשעים של המאה ה-20), ומשמרת "הגל הדיסטופי" (סופרי שני העשורים הראשונים של המאה ה-21).

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 × שתיים =