לציון מלאת 135 שנה להולדת דוד בן גוריון חוקרת הספרות נורית גוברין חושפת פרשה מפתיעה בחייו דרך סיפור של המכר הוותיק ביותר שלו, הסופר שלמה צמח, שהכיר את בן גוריון מילדותם בפולין, תיעב אותו וקינא בו כל חייו, וגם חושפת את הסיפור המדהים של בית ילדותו כביכול של בן-גוריון בעיירת הולדתם פלונסק בפולין.

המערכת

מקום פירסום ראשון: נורית גוברין, ‘קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה’, כרך ג’, הוצאת כרמל, תשס”ח/2008, עמ’ 365 – 381. עוד קודם פורסם קיצור של המאמר ב’הארץ תרבות וספרות’, ערב שבועות תשס”ו (1.6.2006).

א. סיפור-מפתח

שלמה צמח הצעיר. ויקיפדיה

יחסי חברות ויריבות שררו בין שלמה צמח לדוד בן-גוריון מאז ילדותם המשותפת בפלונסק, ולאורך כל ימי חייהם. לעתים גברה הידידות ולעתים גברה היריבות, אבל לעתים קרובות שלטו יחד והתערבבו ביניהם עד לבלי הפרד. כל ימי חייהם התחרו זה בזה.

שניהם כתבו ביומניהם זה על זה ושניהם הזכירו בריאיונות עימהם זה את זה. פרשת יחסיהם המרתקת, שידעה עליות ומורדות, נזכרה בשתי הביוגרפיות שנכתבו על דוד בן-גוריון, ובחומר האוטוביוגרפי שפירסם שלמה צמח בחייו ושנתפרסם לאחר פטירתו 1. כל מי שכתב על דוד בן גוריון כתב על יחסיו עם שלמה צמח, וכל מי שכתב על שלמה צמח, כתב על יחסיו עם דוד בן גוריון 2. פחות ידועה היא העובדה, ששלמה צמח הנציח את פרשת יחסיהם בסיפורו “רזלה ועטרה”, שפורסם לראשונה ב’מאזנים’ (השבועון), כ”א באדר תר”ץ/1930 (כרך א’ גיל’ מז-מח) 3. סיפור זה, שחתם את סיפורי ‘שבעה עשר סיפורים’ מן הבחינה הכרונולוגית, סודר בתוך קבוצת הסיפורים הראשונים של העלייה השנייה, על רקע חוות סג’רה שבגליל התחתון. האם סדר זה מטרתו היתה לטשטש את “מאוחרותו” של הסיפור?  להעלים את האופי האלגורי שלו? לשוות לו אופי של סיפור-הווי ארץ-ישראלי תמים? ואולי נכתב כבר באותן שנים ורק פירסומו נדחה?

דוד בן גוריון הצעיר. ויקיפדיה

סיפור חייהם המשותפים והנפרדים של שלמה צמח ודוד בן-גוריון הוא נושא לרומן מרתק, הכתוב לפי כל כללי הז’אנר. מעשה  בשני ילדים “מאותו הכפר”, שנולדו באותה שנה, לשתי משפחות השונות מאד זו מזו: זו האצילה והמיוחסת, משפחתו של שלמה צמח, וזו “הפשוטה” של דוד בן-גוריון. כל אחד מהם אהב את חברו ובה בשעה קינא בו. כל אחד מהם הכיר ביתרונותיו של חברו, וקינא בו בגללם. כל אחד מהם ראה בזולתו את יתרונו עליו, והפך את חסרונותיו של חברו למאוויו מעצמו. שניהם היו שותפים לרעיון הציוני, ופעלו יחד בהקמת אגודת “עזרא” בעיירתם, שתפקידה להקנות את הדיבור העברי לילדי העיר. השלישי שבחבורה, שמואל פוקס, היגר לארה”ב, ובכך פינה את הזירה, והשאיר את שניהם להמשיך להתחרות ביניהם מילדותם בפלונסק ועד לפטירתם במדינת ישראל4. שלמה צמח נולד בפלונסק בכ”ח באייר תרמ”ו (2.6.1886), עלה בסוף שנת 1904, ונפטר בירושלים כ”א בחשוון תשל”ה (6.11.1974), כבן 88. דוד בן גוריון נולד בפלונסק בי”ז בתשרי תרמ”ז (16.10.1886), עלה בסוף אוגוסט 1906, ונפטר בשדה בוקר  בו’ בכסלו תשל”ד (1.12.1973), כבן 87.

“רזלה ועטרה” הוא סיפור-מפתח, שבמרכזו זוג פרדות, שהן בנות-דמותם של שני החברים היריבים: רזלה המיוחסת והיפה – “בת-דמותו” של שלמה צמח; ואילו עטרה המכוערת, “בת-בלי-שם” – “בת-דמותו” של דוד בן-גוריון. פרשה היחסים בין שתי הפרדות, מקבילה לפרשת היחסים בין שלמה צמח לדוד בן-גוריון, מנקודת מבטו של המחבר, כפי שחווה אותה באותן שנים.

זהו סיפור הממחיש את הפסוק: “קשה כשאול קנאה”. זהו סיפור של “חיסול חשבונות”, נקמת החלש הגאה, הבטוח בצדקתו, מול יריבו, בן-תחרותו, החזק, המניפולטור והדורסני. הסיפור האליגורי מתאר על דרך ההסוואה העקיפה, הידועה ומובנת למעטים בלבד, אבל הקיימת לדורות, את המציאות הריאלית שמאחוריו. הסיפור האליגורי הוא נקמת החלש. כך נהג, ש. בן ציון, כשחבריו הדיחו אותו מעריכת כתב-העת לנוער ‘מולדת’, שייסד, באליגוריה שלו “בן-הנשר” ב’הפועל הצעיר’ (תרע”ג/1913) כשתאר את מדיחיו בדמויות של בעלי חיים5.

בסיפור מיוחסים לעטרה עורמה, לעג, בגידה, תרמית, מזימות, קינאה, רצון להשתלט על רזלה בכל דרך אפשרית, העמדת פנים של אוהבת, כשמעשיה הם מעשי אויב. זהו סיפור רווי עוינות, אם לא לומר שנאה, “סגירת חשבונות” על עלבונות העבר וההווה, כעס על השוני במעמדם בהווה – על קשיי החיים של שלמה צמח, לעומת פירסומו והצלחתו של דב”ג. הסיפור מאשים את בן-דמותה של עטרה בתככנות, בהשתלטות בדרכי עורמה, בהעמדת פנים של אוהב, ולמעשה חתירה כנגד אויבו עד לאבדנו. דרכו היא דרך החלקלקות, כשהצחוק הערמומי, והמבט בזולתו מתוך עצימת עין אחת מאפיינים אותו. היחסים בין שתי הפרדות רזלה ועטרה שיש בהם תחילה מעלות, ולאחר מכן מעלות ומורדות, מסתיימים בקטסטרופה. עטרה, שהביאה למותה של רזלה, מגלה שנשארה “יחידה, עזובה, גלמודה, עם רגש יתמות צורב בלב”, אבל החרטה שלה היתה מאוחרת מדי. בתמונת הסיום המקאברית של הסיפור הפואנטה היא שעטרה סוחבת, מבלי דעת, את “נבלת רזלה רעותה” שאליה היא קשורה, “ואותה היא מוליכה אל השדה, הרחק מן הבתים ויושביהם. טרף לתנים ומאכל לעוף השמים”.

סיום זה המעיד על נקמת החלש, יש בו מידה לא מבוטלת של ילדותיות. כאותו ילד הכועס על הוריו, מתכנן את מותו, כדי לדמיין כיצד הכול יבכו עליו, יחושו בחסרונו, ישבחו אותו, ובעיקר יתחרטו על התנהגותם כלפיו.  

קשה לדעת בדיוק מה הביא את שלמה צמח לסיפור התחשבנות מר זה. מכיוון שאיני יודעת את תאריך כתיבתו, אלא את תאריך פירסומו בלבד, קשה לדעת בבירור אם היה מאורע מסויים ששימש לו עילה, או היתה זו הצטברות של מקרים. לחוקרי פרשת יחסיהם של דוד בן גוריון ושלמה צמח פתרונים6.

ב. בין סיפור למציאות

דוד בן גוריון. ויקיפדיה

הסיפור מתאר בארבעה פרקים, את מעגל החיים השלם של זוג הפרדות. הראשון, “תחת שמי סוריה”, מוקדש לנעוריהן המשותפים, שבהם גברה החברות על התחרות. בשני, “בדרך רחוקה”, הן נודדות עם עלי בעליהן, לשוק של צידון, ומוצאות למכירה, תוך ניסיונות בריחה ומרד. המתח ביניהן מחריף, אך הידידות עדיין נשמרת. השלישי מתרחש “בכפר העברי”, ב”החווה אילנית” שליד הכנרת, כשהן ברשות בעליהן החדש “מגבעת-הקש”. המאבק ביניהן מתחלף במלחמתן  המשותפת במעבידן. באחרון, “אחרית הימים”, לא יכלה עטרה להתגבר על קנאתה בחברתה, וגרמה למותה. 

אין מנוס מן ההרגשה שכל אחד משלבי המעלות והמורדות שביחסיהן, וכל פרט מפרטי הסיפור, יש לו מקבילה מדוייקת במפגשים שנערכו ביניהם במהלך חייהם. רובם תועדו ביומניו של דוד בן גוריון ובביוגרפיות שלו, וב”פנקסיו” של שלמה צמח. המעטים שלא נמצאה להם מקבילה, או שנשארו כמוסים מן “העין הציבורית”, או שהם בכל-זאת פרי הדמיון הספרותי של הסופר. על דרכו בסיפוריו העיד שלמה צמח “בסיפורי זה, [“ז’אנט”] כמו בכל סיפורי, יש יסוד שנטלתיו מן החיים” (‘סיפור חיי’, 98).

מדוע נבחרו דווקא פרדות? כידוע, הפרדה היא בת-כלאיים של חמור וסוסה או של סוס ואתון, שאינה מסוגלת להתרבות. היא בהמת משא ועבודה מעולה, ומסוגלת לעבודה קשה. השימוש בפרדות לחרישה ולעבודות השדה היה שכיח מאד במושבות ובקיבוצים, מאז ראשית ההתיישבות בארץ ישראל. בסג’רה עבד שלמה צמח עם זוג פרדות (‘פנקסי רשימות’, 272) והכיר היטב את טיבן ואת העבודה עימהן. במיוחד מזוהה בעל חיים זה עם תכונת העקשנות וההתעקשות: “עקשן כפרד”. בה בשעה יש במילה גם מן המשמעות של נפרד, מחולק, מתבדל, פרידה. בהיסטוריה הקרובה של ארץ-ישראל, נודע לשבח “גדוד נהגי הפרדות” של המתנדבים העברים במלחמת העולם הראשונה, שסייע לצבא הבריטי בגליפולי.

הסיפור מבוסס על המסלולים המקבילים והמצטלבים של חייהם: הצטלבות דרכיהם ביפו; בפתח תקווה; ביקב בראשון לציון; וכלה במאורע המכונן של חייהם, כשהגיעו יחד לסג’רה ועבדו בה (1907 – 1909).  במציאות, חזרו דרכיהם והצטלבו שוב באירופה בשנות מלחמת העולם הראשונה, ולאחר מכן בארץ. כפי שכתב שבתי טבת, כל אחד מהם תאר את הפרטים בצורה שונה, כשהמטרה להראות מי היה תלוי במי וידו של מי היתה על העליונה: “לפי דברי צמח, בסג’רה ‘דוד בא להתארח אצלי’. מכל מקום, צמח והוא התגוררו יחד ב’חאן’ הערבי המקומר והישן, שהותקן כמיבנה מרכזי בחווה, ומחשש הגשמים הקרבים עבדו כתף אל כתף, יומם ולילה, בהובלת היבולים מהגורן ובאיסומם. צמח כבר היה רגיל בפרדות ואף לימד ידו להשמיע קול-נפץ בשוטו. יש לשער אפוא הוא נהג בקרון ואילו דוד היה עוזרו. נעימים היו הימים הראשונים. צמח התענג על ‘מתק הבדידות’ והשלווה ודוד מצא את הארץ שחלם עליה והיתה לו סוף-סוף חברת ידיד מבין. אולם הימים הנעימים לא נתארכו” (טבת,  136-137)8.

מפי יורם וֶרטֶה, נכדו של שלמה צמח, שמעתי (4.6.2006) לאחר פירסום המאמר ב’הארץ. תרבות וספרות’, שזכור לו “שבילדותנו היה סבא קורא לפנינו סיפור זה, שאהב מאד, כסיפור תמים”. הוא היפנה את תשומת לבי לכך, שבכרך ‘סיפורים’, מנוקד השם בצורה שונה:  עַטְרָה, אבל בשעת הקריאה לנכדים, ביטא שלמה צמח: עֲטָרָה. איני יודעת אם זו טעות בניקוד או רמז לזפת, לעִטְרָן.

ג. ילדות מתוך התחרות

במציאות

שלושה הם מרכיבי המתח בילדותם של שלמה צמח ודב”ג: המשפחות – בן משפחת האצולה מזה ובן המשפחה של המעמד הבינוני מזה; המראה החיצוני – היפה והלא-יפה; הכשרונות – העילוי ובעל הכישרון הספרותי מצד אחד, וזה שלא נחן “בכוחות מחשבה”, ונכשל ב”לימודי התלמוד” (שלמה צמח ‘פנקסי רשימות’, 226), מן הצד השני.

המשפחות. “אילו היתה אצולה בעם היהודי, ודאי שהיו בני-צמח נמנים עם המשפחות הראשונות שלה” (טבת, 36). ואילו על משפחת גרין כתב שלמה צמח “מה זה להיות בן ‘רחוב העזים’ בפלונסקי ובנו של אביגדור ‘מוכה שחין’ (פארך ביידיש)” (‘פנקסי רשימות’, 178).

המראה החיצוני. כמו באגדות העם, נבדלו שני החברים זה מזה גם במראם החיצוני. היפה, בן המשפחה המיוחסת, והלא-יפה, בן המשפחה הלא-מיוחסת. שלמה צמח “היה מצודד לב הנשים. פניו וגופו היו חטובים ועדינים, גו שערו ועורו כהה, עד כי דמה לספרדי. עיניו היו שחורות ויוקדות. כל-כך יפה היה עד שלא נחשב לפלא שהיה לאסתטיקן ואחד מחיבוריו החשובים היה ‘על היפה’. הן יכול להתחיל בו-עצמו. התואר אציל נלווה לו, אם בשל מראהו, אם בשל יחוסו” (טבת, 35). לעומתו היה דוד גרין “קטן קומה, צנום, גדל ראש ולא יפה, ואין בו נימוסים נאים מבית אב ולא יתרון לימוד התלמוד מפי רב פרטי” (טבת, 36)10.

בסיפור

תיאור קונקרטי סמלי ממחיש את מערכת היחסים ביניהן: “רזלה ועטרה אהבו אשה את חברתה, אף כי שונה היה מראה פניהן וטיב מזגן”. שתי הפרדות קשורות זו לזו: “ואפסר אחד קשר צוואר שתיהן”. אין הן יכולות להיפרד זו מזו, ובאשר תלך האחת לשם תלך גם חברתה.

מרכיבי המתח ביניהן הם כמו במציאות: הייחוס, המראה החיצוני וניגודי האופי. הייחוס: “בעורקי רזלה זרם דם אצילים, כי אמה היתה סוסה נודעה לתהילה, ושמה הלך לפניה עד המדבר. סימני היחש נראו גם במבנה גופה של בתה. לא כן היתה עטרה. אובדת, בת-בלי-שם”.  המראה החיצוני: רזלה  – “היא היתה פירדה שחורה, מנומרת, וכסויה כתמי-אור מכסיפים על שתי שוקיה כמניפת-נוצות אפורה. ראשה היה קטן, יבש, גרמי, ער, לוהט. ועל מצחה הזהירו שרידי כוכב קטן.” עטרה – “גון שערותיה הקשות והקהות היה חום-חיוור מלוכלך, וראשה המעובה עם אוזניו הארוכות העיק על צווארה והשתרבב ארצה. קצרות היו רגליה, גולמיות כרגלי כלי-עץ, ושעירות מאד. חוליות שדרתה עברו בשורה ארוכה ומרוסקת על גבה, וזיזיהן הרימו את העור וקימטוהו לאורך הצלעות”.

ניגודי האופי: האחת עליזה ואהובה על הבריות, והשנייה בודדה, חשדנית, ערמומית, ובעלת תכסיסי-מלחמה – “רזלה היתה גם עליזה מטבעה, קצת קלת-דעת, פזורת-נפש, ואמונה נתון בכל דבר”; “את רזלה אהב עלי [ – – -] ידו [ – – – ] הונחה בחיבה על עורפה”; “עטרה היתה זהירה וקפדנית מאד. [ – – -] היא פחדה ולא אהבה מרחב זה המשתרע לפניה. ומבחר שעשועיה היתה מלחמתה עם הזבובים שנמשכו אל גופה מכוח מיוחד לעשרות ולמאות. דומם ארבה להם בזנבה ומתוך שקט ועקשנות רבה הבליגה על עקיצותיהם, אך לפתע פתאום חבטה בזנבה בכוח חביטה אחת קצרה, והחללים נפלו לרגליה עד אין מספר.”

עטרה הנוגה והחשדנית, קנאה ברזלה חסרת-הדאגות, והחליטה להשתלט עליה במסווה של דאגה לעתידה, שלא היה מחוסר בסיס מציאותי: “בכעס ובקנאת-סתרים הקשיבה אל נחרת רזלה”; “ובאחד מלילות נדוד אלה החליטה עטרה לשנות את טעמה ואת יחסה אל חברתה. חלפו ימי-הילדות. מהיום והלאה תשים את ידה עליה, תחנכה ותלמדה אורח-חיים.” רזלה התמימה, שלא הבינה את השינוי שחל בהתנהגותה של חברתה, לא חשדה בכלום, ולעומתה מתוארת בציניות רבה, שמחתה של עטרה על הצלחת מזימתה: “צחוק העורמה היה רק מרתת בין זיפי סנטרה. היא ידעה יפה, את חובתה היא ממלאת ואת טובת חברתה היא דורשת.”

ד. המזימה שהצליחה יותר מדי

בסיפור

סיכום מערכת היחסים ביניהם בצעירותן, הוא גם הבסיס להמשך התנהגותה של עטרה אל רזלה בהתבגרותן: “את רזלה חברתה אהבה, אבל שאפה להשתלט עליה. היא בזה בלבה לעליזות רעותה ולקלות-דעתה.” העובדה שהן קשורות זו לזו, הביאה את עטרה לנהוג בתחבולות, כדי לאלץ את רזלה לעשות כרצונה באמתלה של דאגה לשלומה. בעת שנקטה תכסיסים אלה כנגד חברתה: “אז היו גם זיפי סנטרה מרתתים בבת-צחוק גנובה, ספוגה עורמה וביטול רב. כמה היתה לועגת לחברתה בשעה זו.” בדרך זו של העמדת פנים כחברה אוהבת ודואגת, הביאה גם לאבדנה של חברתה.

המלחמה המשותפת במעבידן כללה נסיונות בריחה והתמרדות של רזלה, בעוד שעטרה לא באה לעזרתה ונכנעה ללא קרב. בתקופה זו, חלקו, כביכול, גורל משותף של פגיעה גופנית. אבל, למעשה, רק רזלה נפצעה ועטרה העמידה פנים כדואגת לה: “עטרה לא לעגה לה הפעם. שפתיה קרבו אל שפתי רזלה המבעבעות קצץ מאדים, וליקקה אותן ברחמים רבים. בלשונה ליקקה את פצעי גופה. וכל אחת על-פי דרכה זכרה את ערבות המולדת היקרות, חירותן, נעוריהן.”

סיום הסיפור מאיר באור חדש את מערכת היחסים הקודמת ביניהם. הקינאה השתלטה על עטרה. בתירוץ של דאגה לרזלה, גרמה ביודעין לכך, שכל עול החריש והמשא יפול עליה: “אבל היא ידעה יפה, כי כל המשא נפל על שכם חברתה.” הקנאה היתה חזקה ממנה: “ובראות עטרה את הילוכה הכושל של חברתה, תקפוה רגשי-נוחם וזיק אשמה נצנץ בעיניה הערומות, אבל על תאוותה לא ויתרה.” מה שהפריע לה יותר מכל לא היה הסבל של חברתה אלא העובדה ש”גילו את עורמתה ומזימותיה”. לאחר שהתגלה פרצופה האמיתי “שינתה את טעמה. על שכמה הטילה את כל עול העבודות”. “אבל היא איחרה את המועד. בריאות רזלה נהרסה עד היסוד. הרזון לא פסק מלאכול את בשרה.” רזלה נהפכה ל”גל של עצמות ללא תוחלת”. עד הרגע האחרון “לא ויתרה על שלה. היא הוסיפה לצמצם את עיניה ובת-הצחוק הערומה פרפרה בזוויותיהן”. רק לאחר שגילתה עטרה את התוצאות המחרידות של מעשיה “נפל עליה פחד גדול”; “היתה איזו ריקנות בלבה. שממון מילאהו”; הזיכרונות מציפים אותה ו”רגש יתמות כבד נח עליה”. רק כעת, עם מות חברתה שהיא גרמה לו, היא עושה את חשבון הנפש העגום שלה: “היא חשה פתאום, כי כל ימי חייה הערימה, זייפה, כיחשה”. רק כעת מתברר לה כי “את רזלה אהבה אהבת-נפש. רזלה היתה הכול לה.” כשהיא רתומה אל נבלתה של חברתה נעדר מעיניה “צחוק הערמה”; “הן הביעו עכשיו יגון עמוק, ייאוש ושוויון-נפש”. כעת, כשאת הנעשה אין להשיב, הכירה בעובדה, שללא חברתה, נותרה “יחידה, עזובה, גלמודה, עם רגש יתמות צורב בלב”.

במציאות

כאמור, מכיוון שאיני יודעת מתי נכתב הסיפור, אחת ההשערות היא, שאולי מדובר ב”פרשת סמילנסקי” (1925) שתוארה בידי שבתי טבת, בכרך השני של ‘קנאת דוד’ (עמ’ 421 – 434), שאליה שורבב גם שלמה צמח. האחרון מצא את עצמו בין הפטיש לבין הסדן. מצד אחד היה בן משפחתו של משה סמילנסקי מצד אשתו,  ומן הצד האחר היה רעו מנוער של דב”ג, איש תנועת הפועלים, ונודע כאדם הגון.  

                 

משה סמילנסקי אתר עמלנט

“פרשה” זו, כפי שתאר אותה שבתי טבת (שם, עמ’ 424-425) קשורה במתח החוזר ומתחדש בין “האיכרים” לבין “הפועלים”: ב- 28 בנובמבר 1925, לרגל סכסוך בין האיכרים ברחובות לבין הפועלים, חיברו האיכרים “תזכיר” שהיה “מלא מלשינות ארסית נגד הפועלים היהודים הרודפים את הערבים, נלחמים נגדם בנשק, מתנפלים עליהם וזורעים שנאה בין העמים”. נערכה פגישה עם מושל יפו הבריטי ג’יימס קמבל, שהשתתף בה גם דוד בן גוריון. האחרון סיפר ליוסף אהרנוביץ על הפגישה, ותמה באזניו על שמשה סמילנסקי לא הסתייג מ”התזכיר”. אהרנוביץ, שהיה מיודד עם משה סמילנסקי, ביקש לברר את חלקו בהגשת “התזכיר”: “לפיכך ביקר משלמה צמח – ממייסדי הפועל הצעיר, שלקח לו לאשה את חנה, בת-אחיו של סמילנסקי, ‘שיכתוב לסמילנסקי וישאל מה היה’. סמילנסקי השיב למכתבו של צמח וסיפר, כי הוזמן אל המושל במברק, כי ה’תזכיר’ הפתיע אותו והוא גם הסתייג מהגשתו, אולם ‘בפני המושל לא יכול להכחיש את התזכיר, כיון שכל מה שהיה מסופר בו – אמת’. עוד כתב סמילנסקי לקרובו [כלומר, לשלמה צמח] כי ‘מקור הפשע לא בבחורים המטורפים ברחובות, אלא בפוליטיקה הדימגוגית של בן-גוריון וחברותא’ [- – – -] ועוד כתב לצמח כי ‘התקפת הפועלים אינה מפחידה אותי’. בכך ביטל באפס-יד את ה’סקנדל’ שיעורר בן-גוריון, – או – בלשונו שלו – ‘את הסערה שמכינים נגדי’, והגביר את חמת-רוחו של בן-גוריון.”

בסופו של דבר חש שלמה צמח על בשרו את החשדנות הטבועה באופיו של דב”ג וניכווה ממנה. כשכתב משה סמילנסקי לשלמה צמח את גירסתו שלו לפרשה “התרעם דב”ג על ידידו מנוער צמח, ואף חשד בו שכתב לסמילנסקי לשאול על הפגישה בבית-המושל כדי ‘לשרת’ את סמילנסקי ולהגן עליו. לשפרינצק אמר דב”ג, כי צמח כתב לסמילנסקי מכתב ‘לא-יפה’. שפרינצק מסר את דבריו לצמח, והלה כתב לדב”ג להודיעו כי כתב לסמילנסקי לבקשת אהרנוביץ ‘למען ברר את מידת השתתתפותו [של סמילנסקי] בהגשת כתב-הדלטוריה של האכרים'”, מכתב צמח לדב”ג,  22.2.1926 (עמ’ 671, הערה 9).

הפרשה צמחה והסתעפה, ומשה סמילנסקי הגיש תביעת דיבה נגד בן-גוריון בבית משפט השלום העברי ב- 14 בפברואר 1926 (עמ’ 428). “במשך למעלה מעשר שנים נודעו משה סמילנסקי ודוד בן גוריון כשונאים בנפש” (431). לימים, כפי שהעיר שבתאי טבת: “לגביו [כלומר לגבי דוד בן גוריון] לא היתה קיימת שנאת-נפש אלא כשרצה בה. אך נשתנו הנסיבות והוא היה ליושב-ראש הנהלת הסוכנות היהודית, העוסק במדיניות הציונית, והשנאה בינו ובין סמילנסקי פרחה ונעלמה כלא היתה. שכן, ב- 1937 התברר, שלשניהם אותן עמדות ביחס לחלוקת ארץ ישראל ולארגון ‘ההגנה’. תמימות דעים הביאה אפוא לשיתוף-פעולה ושיתוף-הפעולה לפיוס, ומי שהיו ‘שונאים בנפש’ היו לבעלי-ברית” (434).

יתכן שהרקע למתח בין דב”ג לבין שלמה צמח, היה קשור בכך שהאחרון היה מקורב לחוגי תנועת “ברית שלום” (1925), ודוד בן גוריון היה ממתנגדיה החריפים. לאחר פרעות תרפ”ט (1929), שזעזעו את היישוב והחריפו את היחסים בין יהודים לערבים, גברו חילוקי הדעות של בן גוריון עם אנשי “ברית שלום”, שדגלו בפשרות מרחיקות לכת עם הערבים, ומהם שהשלימו עם הפסקת העלייה11.

עם זאת, נראה לי, שיש לחפש את העילה לסיפור-התחשבנות ונקמה זה בהתרחשות יותר אישית וכואבת, עלבון צורב שלא הירפה וחיפש לו פורקן. הרקע לאחד מסיפורי העלבון הוא מאוחר יותר, אבל אולי אפשר לשער, שמעמד מסוג זה, של מי שזקוק לעזרתו של חברו, תוך התהפכות ההיררכיה שביניהם, כפי שראה אותה צמח, היתה מוכרת לו עוד קודם. פעמיים סיפר שלמה צמח, כי בשעה שהיה נתון במצוקה כלכלית קשה, כתב לבן גוריון וביקש את עזרתו. עצם הפנייה אל בן-גוריון היתה קשה לשלמה צמח הגאה: “באו עלי ועל משפחתי ימים קשים וכמעט שהגענו עד ככר לחם. מטבעי אינני יכול להשתדל לטובת עצמי. קשה היה לי מאוד ללכת למשרדי המנהלים ולבקש את עזרתם. אבל ההכרח עושה הכל, ואני הלכתי. [ – – -] אז עשיתי דבר שלא אשכחהו לעולם – הלכתי אל בן-גוריון. הוא עמד באותם הימים בראש הסוכנות 12, ובידו היה הכל. די היה לו להרים שפופרת ולומר לקפלן מלה אחת, והכל היה מסתדר. אבל כשבאתי אליו וסיפרתי לו ברוב טפשותי, כחבר הדובר אל חברו הותיק, שהגעתי עד ככר לחם, ראיתי בעיניו לא סימן של צער בצרת חברו, אלא ניצוץ של שמחה. נדמה לי, כאילו ביקש לומר: אתה בנו של אבא צמח, ראה היאך נתגלגלו הדברים, הנה אני כאן ואתה בא לבקש עזרתי. הדברים נראו לי כל כך גלויים בפניו, שהפסקתי את השיחה ויצאתי מן החדר” (‘סיפור חיי’, 171). בנוסח השני התקצר הסיפור, ונשארה תמציתו בלבד: “כשסיפרתי לו שאם אין לי עבודה אין לי מאומה וכבר באתי עד כיכר לחם, ראיתי בפירוש מעין זיק של הנאה – ‘הנה סוף סוף זכיתי שבנו של אבא צמח עומד לפני במצוקת עניו ומבקש ממני רחמי לו.’ אני יצאתי ולא הוספתי לדון עמו בענייני” (פנקסי רשימות, 289).

ה. הביקורת: “האנשת יתר”

עד כמה שאני יודעת, התייחסה הביקורת ישירות לסיפור זה, פעם אחת בלבד. מבקר הספרות אברהם אפשטיין, התקרב, אבל לא הגיע. הוא חש שמשהו אינו כשורה בסיפור זה, שיש בו “האנשת יתר” של הבהמות, אבל לא עלה על דעתו, מהי הסיבה האמיתית לכך. ברשימת הביקורת שלו “שלמה צמח (המבקר והמספר)” 13  כתב: “הבהמה היא חברה נאמנה לסבלו ועמלו של האדם. יודע צמח את נפש הבהמה; הוא ‘מדובב’ אותה ומשיח את אלם עולמה. הוא מתאר את בעלי-החיים באמנות דקה מתוך הסתכלות חמה וקרובה. פעמים שנמחים הגבולים ולפנינו בריה כמעט אנושית קרובה ונאמנה. בספור ‘רזלה ועטרה’ ניתנת פרשת חיים של שתי פרדות שניתקו מערבת גידולן והתענו בנכר. המספר מגלה ידיעה רבה בפרטים המהווים את עולמה של הבהמה ואת סביבתה הטבעית, והוא מתאר את גלגולי מאורעותיהן, את סבלן ויגון-געגועיהן בכשרון ובחיבה. ואולם נסיונות כאלה של האנשת בעלי-חיים לא תמיד עולים יפה. דרושה זהירות מרובה שלא להכריע את הכף. קו-יתר אחד עלול להרוס את האילוסיה, והשירה הופכת משל. וצמח, לדעתי, לא נזהר כל-צרכו. כל אותן השיחות של הפרדות, ערמתן ותעתועיהן, דקות הרגשתן וצער פרידתן נראות ‘אנושיות, אנושיות יותר מדי’. מה שהוא טבעי ומחוייב המציאות באגדה או בשיחה עממית אינו משתלב כראוי בסיפור אמנותי.”

אפשטיין, כאמור, היה קרוב, קרוב מאד, אבל לא עלה על דעתו, שאולי “האנשת יתר” זו, היא מכוונת, ואין המדובר כאן “בסיפור אמנותי”.

לעומת סיפור זה, שיבח אברהם אפשטיין את הסיפור “צמד שגלה” שניחן כדבריו “בצמצום אמנותי ובכוח סוגסטיבי יוצא מן הכלל. אף כאן גבורי הספור הם בהמות, צמד שוורים שגלה מארצו והוא אובד וכלה בנכר מחמת געגועים למולדת. אך הגעגועים כאן אינם משל ומליצה: הם מורגשים בהכנעתם האלמת, בבחילתם הסתומה במאכל המקום, בילל-געייתם לתוך חלל הלילה האפל. הריאליות כאן היא כה מעובה ומוטעמה, עד שהיא הופכת סמל – סמל מחריד ומזעזע.”

יש לשער, שגם סיפורי צמח האחרים, הם סיפורי-מפתח, ומאחורי הדמויות הספרותיות האנושיות ומעולם החי, מסתתרים אנשים ומאורעות שהיו, מחייו ומסביבתו הקרובה של שלמה צמח.

על אף השערות אלה, עדיין אין לי תשובה מתועדת של ממש לעילה שהביאה לסיפור חיסול-חשבונות זה.

ו. אפילוג – האירוניה של ההיסטוריה: הבתים שהוחלפו

הבית המיוחס כיום לדוד בן גוריון בעיירת הולדתו פלונסק. במציאות ההיסטורית היה ביתו של שלמה צמח.
צילם יעקב פורת
https://porat.wordpress.com/2008/12/22/בתיהם-של-דוד-בן-גוריון-ושל-שלמה-צמח-בעי/

המבקר כיום בפלונסק 14 אינו יכול שלא להתרשם מן המאמצים שעשתה מועצת העיר כדי להנציח את זכרו של דוד בן-גוריון. המבקר מגיע אל בניין שבחזיתו נקבע שלט מאבן-גרניט שחורה, שהודבק בגומחה שבחזית הבניין מטעם “מועצת העיר פלונסק, 1995″, ובו נכתב, בין יתר הפרטים הביוגרפיים, ש”דוד בן גוריון התגורר בבית זה לפני שעזב את פולין בשנת 1906”.

השלט על חזית “בית בן גוריון” בפלונסק. צילם יעקב פורת

בכיכר העיר, מול בית זה, הוצב תמרור, שאחד מחיציו מצביע על רמת-נגב שבישראל כאחד מתאומותיה של פלונסק. ציון מאיר-עיניים דומה מצוי גם בתוך בניין מועצת העיר. רמת נגב היא, כידוע, המועצה האזורית בנגב, שאליה משתייך קיבוץ שדה-בוקר. הכתובת של הבניין: ככר ה- 15 באוגוסט (15 Sierpnia Squere), פינת רחוב וורשבסקה15. הקומה העליונה של הבית משמשת כיום מסעדה. מרתפו של הבית משמש מעין חדר-זיכרון לבן-גוריון ובו בעיקר צילומים ממהלך חייו. לפי התרשמותו של יעקב פורת, הבית “מפואר” למדי, אם כי אינו “ארמון”, ואין ספק שנעשו בו שינויים ושיפוצים.

מאחורי הבית, כמאה מטר בכיוון אחוריו של הבית הנדון ברחוב Wspolna נמצא אותו רחוב, שנקרא בעבר “סימטת העִזים” (קוזשא; או “קאזֶע געסל”), ושם מצוי מגרש ריק, שבו ממוקם גלעד המודיע על כך ש”במקום זה עמד המבנה (budynek), הוא אותו בית-עץ שבו נולד ב- 1886 דוד גרין”. מבית העץ של משפחת גרין לא נשאר שום זכר באותו מגרש שבו עמד בעבר.

המיקום האמיתי של ביתו של בן גוריון בפלונסק. בו יש היום רק מצבה.

מימין לגלעד ממוקמת אנדרטה, פסל בצורת עץ, שהכיתוב בתחתיתה, בפולנית ובעברית, הוא: “אתר זה הוקם לזכרו של דוד בן-גוריון, כאות ועדות לחידוש קשרי הידידות, בין העיר פלונסק לבין המועצה האזורית רמת נגב”. 16

הכיתוב בתחתית האנדרטה לבן גוריון. צילם יעקב פורת.

ממסמכי הארכיון של מועצת העיר פלונסק, שנמסרו ליעקב פורת בעת שהותו בארכיון של העירייה, מסתבר שהבית ב”כיכר ה- 15 באוגוסט”, פינת רחוב וורשבסקה, היה שייך בעבר – “לאחר 1829” – להירש צמח (Hersz Cemach)17. אין ספק שמיסמך אותנטי זה הוא תגלית של ממש. הוא מוכיח למעלה מכל ספק, שהבית הפינתי שעליו מצוי השלט המנציח את בן-גוריון, היה שייך בעבר למשפחת צמח. יש לשער, שמועצת העיר פלונסק, בבחירתה בבית זה להנצחת זכרו של בן גוריון, כלל לא ידעה, שהבית היה שייך בעבר למשפחת צמח, לפחות עד לביקורו של יעקב פורת באפריל 2006. היא גם לא ידעה דבר על משפחת צמח ועל שלמה צמח. יתכן שהבית נבחר להנצחת בן-גוריון הן בגלל ייחודו הארכיטקטוני והן בגלל מיקומו הכפול: בכיכר העיר מצד אחד, ובסמיכות לבית הולדתו “האמיתי” של בן-גוריון מן הצד השני.

לפי אוריאל פיינרמן 18, המתייחס קרוב לוודאי לאותו בית: “הבית הפינתי, שנבנה במאה ה- 18, השתייך בעבר למשפחה יהודית בשם ואסרצוג. כיוון שהבניין היה בעל ערך ארכיטקטוני, הוא לא נהרס עם הרחבת הרחוב. כיום נמצאת שם מסעדה בשם… ‘בן-גוריון’.” 19

בית משפחת גרין בפלונסק תואר במקומות לא מעטים על ידי דוד בן-גוריון עצמו, וכן בכל הספרים, המחקרים, המאמרים, והזיכרונות הרבים שנכתבו עליו20. לעומת זה, לא הצלחתי להגיע לכתובת המדוייקת של בית משפחתו של שלמה צמח בפלונסק, וגם לא לתיאור מדוייק שלו, להוציא אמירות כלליות על כך, שהיה זה בית שבו גרו עשירים ומיוחסים21.

מריכוז הפרטים המסופרים במקורות השונים על בית משפחת אביגדור גרין, המסתמכים ברובם על זיכרונותיו של דוד בן גוריון עצמו, עולה, שמשפחת גרין גרה בסימטה לא-גדולה, שנקראה בשם: “סימטת העִזים” (קוזשא; או: “קאזֶע געסל”). בסימטה זו גרו בדרך כלל פשוטי-עם22. במגרש הרחב מצד דרום היתה חצר גדולה, ובה שני בתי-עץ של שתי קומות שהיו שייכים למשפחה. שני בתי-העץ היו ירושה של האם, שיינדל פרידמן, בת יחידה להוריה, שהיו  בעלי-אחוזה. הבית מתואר חליפות כ”ביתנו הקטן”, ולעתים כ”ביתנו המרווח”. הבית גבל בכנסיה קתולית-פולנית, ובאחוזת הכומר, שבה גדלו עצי פרי. לידו בית-כנסת, שארון הקודש שלו היה מפורסם ביופיו בכל פולין. הוריו של דוד גרין גרו בשני חדרים מתוך הארבעה, כיוון ששני חדרים הושכרו לשוחט העיר. בבית השני גר האח אברהם, שהתחתן בשעה שאחיו דוד היה ילד כבן 10 או 11, וכן דיירים יהודים נוספים. ביתו של אביגדור גרין היה בית-ועד לציוני פלונסק, ובו נוסדה אגודת “עזרא”. לאחר פרעות קישינוב, שימש הבית גם “מחסן חשאי לנשק”, “מיפקדה בימי קרב”, ו”בית דפוס לכרוזים חוצבי להבות” (ברכה חבס, עמ’ 42 – 43). מן הזיכרונות שסיפר דוד בן גוריון על סבו, אבי-אביו, מסתבר, שהוא “גר בבית הגביר ר’ ישראל ליפו אשכול, גיסו של ר’ נתנאל צמח, יותר מארבעים שנה”. מזיכרונות אלה מסתבר שהתחרות בין המשפחות החלה כבר בדור זה: “היו לו שיחות וויכוחים עם בעל-הבית שלו הנ”ל, היה מקנטרו באמרו, שהוא יותר עשיר ממנו והשינה מתוקה עליו – ולו, לגביר, קנאתו שהגיס שלו עושה עסקים יותר טובים, אינה מניחה לו לישון” (דוד בן-גוריון, “נעורי בפלונסק”, ‘ספר פלונסק’). צבי אריה גרין, סבו של בן-גוריון, שגר ארבעים שנה כדייר באחד מבתי משפחת צמח,”מאדירי הקהילה”, “לא היה בחזקת בעל-בית בעצמו”. (שבתי טבת, עמ’ 13).                                                                                                                                      

במקורות אחרים, כגון, ברכה חבס, נקרא הרחוב: “רחוב העיזים” שתואר כ”סימטה צרה, אשר לא תואר לה ולא הדר” וכן: “סמטה דלה ובתי-העוני שלה”; ובה “בית-עץ בן קומתיים [ – – – ] אשר גדרו גובלת עם הכנסיה הפולנית ועם גן-הפירות הענף של הכומר”. (ברכה חבס, “ביתו של ר’ אביגדור גרין”, ‘ספר פלונסק’ ועוד). לפי עדותו של שלמה לביא, הסימטה הדלה, היתה “אפלה ומלוכלכת”, “אבני המרצפת היו שחוקות וזרועות מהמורות שנמלאו שפכים”, אבל בתוכה, “שני בתי העץ בני הקומותיים, החצר והגן של משפחת אביגדור גרין [היו] מקום של רווחה”. לפי עדויות אחרות לא היתה בבית “אמידוּת”. “מכל מקום, ודאי שלא נחשב הבית לבית-עשירים. משפחת המיוחסים העשירים בעיר היתה משפחת צמח. בני-משפחה זו היו במשך חמישה דורות עשירים מופלגים”  (שבתי טבת, עמ’ 16-17).  ברכה חבס,  הזכירה  גם  היא את “משפחת המיוחסים בעשירים שבעיר בשם צמח – בני המשפחה הזו היו במשך חמישה דורות עשירים מופלגים”. וכן: “ר’ נתנאל צמח ומשפחתו הענפה – מעמודי התווך של העיר והסביבה כולה היו. בעלי אחוזות גדולות ועם זה משכילים ובני-תורה כאחד. תשע אחוזות היו נחלת המשפחה, ואותן ירשו הבנים והנכדים” (ברכה חבס, ‘דוד בן-גוריון ודורו’, עמ’ 17). “בעלי-בתים מכובדים ומיוחסים בעיר עשו ככל שיכלו למנוע את בניהם מלבקר שם [בבית משפחת אביגדור גרין]. כשנודע, למשל, לראשונה לאביו של שלמה צמח, ממכובדי העיירה, מעשיריה ומבני התורה שבה, כי בנו נמנה עם אלה – זכה לסטירת לחי מצלצלת, ללא פירושים ונתינת טעם.” (ברכה חבס, עמ’ 46). אביו של שלמה צמח, הרב יחזקאל מיכלסון, היה רבהּ של פלונסקי. “כל פינה וכל אבן בפלונסק דיברה במשפחת צמח” (שבתי טבת, עמ’ 35);  “בית הספר הממשלתי התנהל בקומה העליונה בבית בן קומתיים, שהיה שייך למשפחת צמח” (שבתי טבת, עמ’ 26).

האם אפשר לשער על סמך מסמך הבעלות של הבית “לאחר 1829”, שהבית המנציח כיום את שמו וזיכרו של דוד בן-גוריון היה שייך בעבר למשפחת צמח? האם זה “נצחונו” הסופי של מי שנולד למשפחה מן המעמד הבינוני בסימטת העזים – קוז’ה – על מי שנולד למשפחת אצולה מישראל, בבית משפחה מפואר? האם בית משפחת צמח, הוסב להנצחת בן משפחת גרין? 

הערות

1. שבתי טבת ‘קנאת דוד. חיי דוד בן-גוריון’, כרך א’, הוצ’ שוקן, תשל”ז/1977; כרך ב’, תש”ם/1980. מיכאל בר-זוהר ‘בן גוריון’, א’, הוצ’ עם עובד, תשל”ה/1975. שלמה צמח: ‘דפי פנקס’, הוצ’ מוסד ביאליק, תשל”ב/1972; ‘סיפור חיי. כפי שנרשם בידי עדה צמח’, הוצ’ דביר, תשמ”ג/1983; ‘פנקסי רשימות. 1962 – 1973′, הוצ’ עם עובד, תשנ”ז/1996. מבוא: עדה צמח; אחרית דבר: חנן חבר.

שלמה צמח היה מספר, מסאי, מבקר, עורך, אגרונום, מייסד בית הספר החקלאי כדורי ומנהלו הראשון, ומי שתרם לפיתוח החקלאות בארץ ישראל.

2. היריבות בין שלמה צמח לדוד בן-גוריון, תוארה בהרחבה בעיקר  בספרו של שבתי טבת  ופחות בספרו של מיכאל בר-זהר.  וכן, למשל, חנן חבר ב”אחרית דבר” (1996); יזהר סמילנסקי, עם הופעת ‘פנקסי רשימות 1962 – 1973’ (‘הארץ/ספרים’, “פרידה מאחרון שומרי הכרמים”, 2.4.1997).

3. הסיפור כונס בספר סיפוריו הראשון של שלמה צמח ‘שבעה עשר סיפורים’, הוצ’ דביר, תר”ץ/1930, עמ’ 54 – 67; וחזר וכונס ב’סיפורים’, כרך ראשון, הוצ’ ידידים, תשכ”ו, עמ’ 91 – 109.

4. לאחר פירסום מאמר זה ב’הארץ. תרבות וספרות’, ערב שבועות תשס”ו (1.6.2006), טילפנה אלי חנה מייזל (18.6.2006) מקיבוץ אלונים, וסיפרה לי ששמואל פוקס הוא דודהּ. ועוד סיפרה כי דוד בן-גוריון המשיך להתכתב עמו לאחר נסיעתו, ורק לאחרונה, נמצאו המכתבים משנת 1904 שקודם נחשבו כאבודים, והם כתובים בעברית צחה “ומהממת”. בין המכתבים גם “רומן שלם” על סיפור התאהבותו של שלמה צמח ברוֹזה, דודתה של חנה מייזל, אחות אמהּ ואחותו של שמואל פוקס.  מכתבו אליה שהגיע לידים הלא-נכונות. יש לקוות שמכתבים אלה ימצאו את מקומם בארכיון המתאים, ויפורסמו ברבים בצירוף מבואות והערות.

5. נורית גוברין: “חוות-החיות שבארץ-ישראל. ש. בן-ציון ופרשת ‘מולדת'”, ‘דבש מסלע. מחקרים בספרות ארץ-ישראל’, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, תשמ”ט/1989, עמ’ 288 – 343.

6. יומניו של שלמה צמח  ופנקסיו המלאים התבטאויות שליליות כנגד יחסו של בן-גוריון אליו, מספקים את חמרי הגלם של הסיפור. שלמה צמח ראה בו “מוג לב” (185) ו”רמאי” (235). יזהר סמילנסקי  ציטט את כל ההתבטאויות הללו ברשימתו הנ”ל.

7. הפירוט המלא והמתועד מקומו במחקר מפורט.

8. כל המובאות מתוך ספרו של שבתי טבת, כרך א’, אלא אם כן נזכר אחרת.

9. תודה לידידתי פרופ’ מאיה פרוכטמן על הסיוע בפרט זה. מדרש-שמות זה הוא רק חלק מן הפרשנויות הנוספות האפשריות.

10. במסגרת זו אין אפשרות להביא את כל האסמכתות למתחים אלה ואחרים שלא נזכרו כאן, ביניהם: המאבק על כתר הראשונות.

11. מיכאל בר-זהר, ‘בן גוריון’, כרך א’, עמ’ 308 – 309.

12. דב”ג היה חבר הנהלת “הסוכנות” מ- 1933 ועמד בראשה מ- 1935. שלמה צמח ניהל את מחלקת ההדרכה בתחנת הניסיונות החקלאית של הסוכנות בשנים 1924 – 1933.

13. ‘הדואר, שנה 16, גל’ כ”א, כ”ח בניסן תרצ”ז, עמ’ 364. אני מודה לפרופ’ חיה שוהם, על שהביאה לידיעתי מקור זה.

14. פרטים אלה, בצירוף צילומים, נמסרו לי על ידי האמן יעקב פורת, שביקר בפלונסק, באפריל 2006 בעקבות תערוכת ציוריו שהוצגה בעיר ווישקוב  שבפולין. לפי בקשתי, התעניין בעיריית פלונסק, בשעת ביקורו וגם לאחר שחזר לארץ, בפרטי הנצחת זכרם של דוד בן גוריון ושלמה צמח. כצפוי, שמו של האחרון לא היה ידוע להם כלל, לפחות עד לפנייתו של יעקב פורת באפריל 2006, וממילא לא הונצח.

על חשיפת המסמך המקשר בין הבית לבין משפחת צמח, ראה לעיל.

תודתי ליעקב פורת על דבקותו במטרה וצילומיו. המסמכים הושגו  בזכות קשריו עם אנשי המקום.  תיאורי ההנצחה של דוד בן גוריון בפלונסק, נכתבו “דרך עיניו”.

15.  על פי האינפורמציה שנתנה עובדת עירית פלונסקי הגב’ Malgorzata Adamska-Jasinska  ליעקב פורת, ביום 28.4.2006, שם הכיכר הוחלף פעמים אחדות. השם:  “ככר ה- 15 באוגוסט” מציב ציון היסטורי ל”קרב ווארשה” שהתרחש ב- 15 באוגוסט 1920. במאה ה- 19 היה שם הרחוב: Street Market Place   [רחוב ככר השוק];  לאחר מלחמת העולם הראשונה היה השם:  Red Army Square  (כיכר הצבא האדום).   פרטים נוספים בספרי ההיסטוריה של פולין, באתרים על ההיסטוריה של פולין באינטרנט.

16. על הקשר בין מועצת רמת הנגב ומועצת העיר פלונסק, כתב אוריאל פיינרמן: “מבן-גוריון לבן-גוריון – מסלול בעיירה פלונסק” http://noar.education.gov.il : “נוסיף דברים אחדים על הפסל שהוקם במקום ביוזמתה של מועצת רמת הנגב. הקשר בין פלונסק לבין המועצה החל לפני שנים אחדות, כשראש העיר הפולנית ביקש לכרות ברית ערים תואמות בין עיר הולדתו של בן-גוריון לבין המועצה האחראית על קיבוץ שדה-בוקר, שבו התגורר ראש ממשלת ישראל לשעבר בסוף ימיו.

מר שמואל ריפמן, ראש המועצה, נענה בשמחה לאתגר. בין היתר, הוא יזם הקמת פסל בצורת עץ, מעשה ידיו של מר אריק יצחקי, מקיבוץ רביבים שבנגב. לדבריו של האמן, היה זה ‘כאילו ניטע עץ לכבוד קשרי הידידות בינינו’. המיוחד בעץ הזה הוא, שמשלחות הנוער מיישובי רמת הנגב מוסיפות עליו עלים, שעליהם רשומים שמות הכיתות של בתי-הספר. עבור עיריית פלונסק, ביקור בית-ספר מרמת-הנגב הוא אירוע חגיגי ואפילו רשמי, ומשתתפים בו ראש העירייה, שגריר ישראל בפולין, ראש מועצת רמת הנגב, נוער מקומי, וכמובן, תלמידי משלחת הנוער”.

17. מפי יורם ורטה, נכדו של שלמה צמח, למדתי, שהירש צמח היה דודו של שלמה צמח. אבותיהם היו אחים. יש לשער שהיה זה בית המשפחה, שהבנים עזבו וחזרו אליו חליפות, ובשלב מסויים, היה, כנראה, רשום על שמו. בשיחתי הטלפונית עמו מיום 4.6.2006.

18. אוריאל פיינרמן: “מבן-גוריון לבן-גוריון – מסלול בעיירה פלונסק”.https://edu.gov.il/noar/minhal/departments/content-and-programs/Pages/Poland/training-materials-written-by-instructors.aspx

19.  לפי עדותו של יעקב פורת, “אין שחר לכך, שהמסעדה קרויה בשם ‘בן גוריון’. בחזית הבית – בחלקו העליון – רשום באותיות ענקיות Restauracia   (“מסעדה” בפולנית) ותו לא”.

20. ביניהם:  ברכה חבס: ‘דוד בן-גוריון ודורו’, הוצ’ מסדה, תשי”ב/1952, עמ’ 15 -22 ועוד; ‘ספר פלונסק והסביבה’, הוצ’ ארגון יוצאי פלונסק בישראל, תשכ”ג/1963; דוד בן גוריון, ‘מכתבים אל פולה ואל הילדים’, הוצ’ עם עובד, תשכ”ח/1968, עמ’ 30;  מיכאל בר-זוהר: ‘בן גוריון’, א’, הוצ’ עם עובד, תשל”ה/1975, עמ’ 21- 26 ועוד; שבתי טבת: ‘קנאת דוד. חיי דוד בן גוריון’, הוצ’ שוקן, תשל”ז/1977, עמ’ 13 – 18 ועוד. תודתי לחנה פינשאו, מארכיון בן-גוריון בשדה בוקר ולרחל סטפק על עזרתן בנושא זה ובאחרים.

21. תודתי נתונה מראש לכל מי שיוכל להשלים לי פרטים אלה.

22. צילום “הרחוב הוארשאי” בפלונסק, הכולל ציון מקומו של “רחוב העזים” מופיע, בין השאר, בספרה הנ”ל של ברכה חבס, עמ’ 33.

כריכת ״בן-גוריון דמותו של מנהיג״ של אניטה שפירא

קיראו גם

את מאמרו של יעקב פורת על האזכרה של בן גוריון וצמח בעיירת הולדתם פלונסק.

תגובה אחת

  1. אני מוצא את זה שמכל אלפי הבתים בעייירה פולונסק דווקא הבית של שלמה צמח נבחר במקריות מוחלטת כ”ביתו ” של דוד בן גוריון כיותר ממדהים ,הסיכוי שדבר כזה יקרה הוא לדעתי אחד למאה אלף.

    יותר סביר לדעתי שהיה מישהו בעירייה או יותר סביר בין האנשים שיעצו לה בעניין שהיכיר את בן גוריון והיכיר את צמח ואולי היכיר את מערכת היחסים בינם וידע היכן שניהם גרו .
    והוא זה שיעץ באופן ספציפי לעיריה לבחור בבית הספציפי הזה ( שהוא ידע שהיה ביתו של שלמה צמח ) אולי גם כסוג של “צדק פואטי” ?
    אפשר יהיה לברר זאת עם יתגלו תהליכי הבחירה בבית “של בן גוריון” מן הסתם בפרוטוקולים יתברר שהיה מישהו דומיננטי שהיציע לבחור דווקא בבית הזה והוא לדעתי זה שהיכיר את בן גוריון ואת צמח והחליט לעשות “צדק מאוחר”.

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

eighteen + nine =