סיפור שעלה לגמר תחרות הכתיבה הארצית “מילה במקום” מטעם כתב העת “הליקון” והוצאת “עברית”.
הסיפור נכלל במהדורה מיוחדת של כתב-העת הליקון שראתה אור לכבוד המאורע.
המערכת
יום שישי, ואני עייפה עד מוות. כל הגוף לאה ודואב. כרחש אדוות גלים אני מדמה לשמוע לחש באוזני: “שינה! עכשיו לישון!”.
ציפורה דיברה כל השבוע ללא הפסקה, חוזרת שוב ושוב על אותם סיפורים, עברית עילגת מתובלת במרוקאית שאני לא מבינה. כשהיא ויוסף מדברים ביניהם בשפה ההיא, ראשי נשמט לפנים, ישובה ביניהם על כיסא הפלסטיק הלבן המרובב בנקודות זעירות שחורות של לכלוך רב שנים ואני מנקרת לי, תנומה נעימה עוטפת אותי כערפל זחוח, עד שמי מהם מרים את קולו ואני נבהלת ופוקחת את עיני, מדמה לרגע שנקלעתי לכפר ערבי עוין. מדי פעם נכנסת שכנה להתעניין בשלומם, ולפני לכתה שואלת אותי בצחוק: “לא ישנת כל הלילה?”. אני ממלמלת משהו לעברה, מזנקת ממקומי ומושיטה ידי לאחוז במטלית דמיונית כרוצה לגרש מעלי טיוטת אבק. ציפורה מספרת: “כשהגענו לכאן לא היה כלום. ההר היה פה”, היא מנופפת בידה למרכז החדר בו אנחנו מסיחות, “שבע בחדר וחצי, שניים במיטה. הדודה מתחת לשולחן. גג אסבסט היה. לא רעפים ולא כלום. הרוח חזק היה. העיפה את הפתילייה לשמיים. שירותים בחצר. לוקחים נר בדלי והולכים בחושך”. עכשיו היא תחזור על אותם משפטים כמה פעמים. לפעמים אני עונה: “כבר אמרת לי”, אבל אין בזה טעם ואני מניחה לה. קשה לשכנע אותה לקום מהמיטה, לעשות תרגילי פיזיותרפיה לגופה הצובה, או להתרחץ. “אני לא מזיעה בכלל”, היא טוענת. ריח לא רחוץ עולה ממנה, כריח העולה מעדר העיזים הרועות בחצר הסמוכה, אבל צחוקה רענן וילדותי, והיא נדיבה אלי.
בבקרים אני יורדת למרכז המושבה, להביא להם דבר או שניים מהמכולת. חום לוהט מציף מכפות הרגליים עד קצה הראש החשוף, וזו רק תחילתו של יום. יוסף ממולל בין אצבעותיו שעה ארוכה שטר של עשרים שקל. “תביאי עודף”, הוא אומר בנחישות לפני שאני יוצאת את פתח הבית, פניו מרצינות. “בטח, גם קבלה”, אני עונה בחדווה. לא איכפת לי אד החום המתגנב ועולה מעלה מאספלט הכביש תחת רגלי הנתונות בסנדלים, עד לפָנַי המאדימות מתחת לכובע החאקי רחב-השוליים. העיקר להימלט משם לשעה קלה.
עמק המעיינות הוא המקום שבו אני מתגוררת בבית קטן ולו גג רעפים אדום, מוקף חצר שאדמתה סדוקה ובקיעיה געגועים למים, והיא מגודרת היטב סביב, משכן לכלב שלי המשמח. מאז שהגעתי לכאן לא ראיתי בשיטוטי ולו מעיין אחד שיצדיק את השם שניתן לו, לעמק. הירדן לבדו זורם באמצע המושבה המנומנמת, בזרזיף דק מכדי להיקרא נהר. דגים אינם יכולים לחיות במימיו הדלוחים, רק שפמנונים ונוטרות מקפצים מעלה מטה.
ציפורה אומרת: “בן-אדם יכול לעשות מה שבראש שלו ואלוהים שומר ולא יקרה לו רע, ויכול להתחבא בקופסה, ואם אלוהים רוצה לא יחיה. אלוהים הביא לי את המכה והוא גם יַרְפֵּא אותי. אני מאמינה בקדוש ברוך הוא ישתבח שמו”. היא נושאת עיניה כלפי מעלה ומנשקת בשתי אצבעות יד ימינה את פיה, ומיד רודף אותי צליל צחוקה החם, ריחני כשתילי המרווה והנענע המתגבהים ומפארים את החצר הקדמית סמוך לגדר.
לפעמים אני מצליחה לשכנע אותה לקום מהמיטה ולרדת מתנודדת על קבקביה השחורים הבּלים, ידי סומכת את ימינה, במורד ארבע מדרגות הבזלת, היישר אל סוכת הגפנים בקדמת הבית. מן החצר נשקף הר אשכול, ברושים עד קצהו הנישא, כהה ומחודד. ליד הסוכה עצי זית עתיקים בירוק אפרפר, קירחים מפִּריָם, רוח מזרחית נושבת תדיר בעוז, כמתריסה להפיל אפיים ארצה את כל העומד בדרכה. “עלים מתנפנפים”, היא אומרת. “את עצי-הפרי כולם אכלה מחלה”, מספר יוסף, שעון על מקלו. מדי כמה רגעים הוא מניח את המקל ומניף מעלה את אגרופו הימני. מכה האגרוף בחוזקה את כף ידו השמאלית הפרושה, ויוסף משתעל אל תוך המגבת הפרושה על ברכיו. גבו של החתול המנומר, המחשיב עצמו כדרכם של בני מינו לבעל-החָזקה בשטח, מתקמר, להוט כתמיד להתחכך ברגלי החשופה.
ציפורה מפליגה בזיכרונותיה: “יש נשים שמולידות בכאבים. אצלי כל התשע באו מהר ולא כאב בכלל. כשבאה רוחמה עוד לא בא אמבולנס, וכבר יצאה. היו אתי שתיים, זהבה אחות של יוסף ושכנה. כשראו את התינוקת ברחו. אמרו: תמות – ויגידו שהרגנו אותה. אני חתכתי לבד. אמרתי: ילדה שלי תמות? חתכתי הטבור וחיה. כל הילדים היו יפים. ניסים ובתיה וזוהר. תמר לא נתתי לצאת עד שנתיים. היו לה גומות כאן וכאן וכל כך הייתה שמנה ויפה, פחדתי מעין הרע. אחר-כך, כשהתחילה ללכת, מה יכולתי לעשות? ילדים יש להם רגליים והולכים לבד”.
כבר שנה אני איתה, מבוקר עד לילה, מטפלת בה בזהירות כבאותו גוזל שמוט כנפיים של ילדותי, וסופה כסופו, פתאומי וחד וצורב. בבוקר בהיר נושאים אותה לבית העלמין העתיק שבפאתי המושבה. במורד הגבעה, שעציה מניצים בפריחת עולמים כאילו חדל מוות בעולם, סופד לה רב המקום בדברי חוכמה מקדמת דנן והבנים ממלמלים קדיש. שתי דודות זקנות, מקוננות שהובאו בבהילות מקצה הארץ, ראשיהן נתונים במטפחות פרחוניות, משמיעות זעקות שבר. הנכדות מייבבות בתדהמה, מגביהות בזרועותיהן את שפעת הנינים והנינות, כמשביעות אותה לברך מלמעלה את פירות ביכוריה, בעודי נזכרת במתק צחוקה כבצוואת דאבדין, וכיצד ייחלה לרקוד בחתונתם.
ליד הבור הפתוח, אל מול שמי המדבר הריקים מענן, אני מבקשת ממנה בלב מחילה.
