“מה דפוק כל כך באומה הנטרפת הזאת, תמהתי, בדיבוק חסר התקווה הזה לאחוז בעתיד, במוחלט? בייחול נואש לשמץ של ודאות”.

האם כדאי לדעת את העתיד? הסיפור זוכה הפרס שלפנינו דן באדם שמקבל תשובה לגבי עתידו וכעת נשאר לו לבחון אם היא תתאמת.

סיפור זה נבחר כסיפור המומלץ הראשון בתחרות הסיפור הקצר של “הארץ” בשנת 2014, והתפרסם במוסף לספרות ותרבות.

הוא מופיע שוב כאן כחלק מפרוייקט הסיפורים הזוכים בפרס בתחרויות שמתפרסמים שוב ב”יקום תרבות”.

המערכת

בעלת האוב ציור מאת Samuel Martynov, Dmitry Nikiforovich, 1857 ויקיפדיה

היא אף פעם לא התקשרה אלי בבוקר עד לאותו יום.

“שמע חמוד, אני מבשלת פָּאֶייַה לצהריים; זה יוצא חריף כמו שאהבת – תוכל לבוא בשתים עשרה?”

אפשר היה כבר לחוש את חום העיר בחוץ, מזדחל בשקט מכל עבר; הָוַואנַה התעוררה לאיטה אל תוך עוד יום של קיץ. 

“אני אביא את הבירה”, אמרתי, אבל כבר אז ידעתי שמשהו קרה.

אותו ביקור שכרתי דירה ליד המָאלֶקוֹן, כמעט בקצה הטיילת, מול המפרץ. בשעה שיצאתי לחפש הסעה לְסֶרוֹ, שם רוֹסִיוֹ גרה לבדה באותם ימים, השמש בערה כבר בחוץ בחימה כאילו היה זה יום התשלום על כל חטאי הלילה – הרחובות המעונים של הוואנה התפתלו בִּבְעָתָה בחום הנתעב, וחצרות הבתים הַחֲרֵבוֹת שיוועו לצידם בייאוש שקט למעט אוויר. עברתי ליד הים בדרכי, נושם את הכחול הכהה שוב ורואה אותו גולש ונעלם מעבר לאופק. אני חושב שיותר מכל אהבתי את הים כשהיה מאבד שליטה לחלוטין, מסתער לפתע אל העיר כמו אינו יכול לשאת יותר, מכה במאלקון בגלי פרא ענקיים שהסתירו את השמש לפני שהתנפצו מלמעלה על חומת האבן העתיקה, ושטפו את הכביש הרחב והסדוק שנחבא מאחוריה. אבל אותו יום הים רק השתרע שם בשקט, תמים ועצום, מניח לעיר לנשום את ההבל הקריבי הבלתי נראה שעלה מתוכו. 

ניחוח התבשיל של רוסיו שאי אפשר היה לטעות בו כבר הציף את הרחובות כשהתקרבתי לביתה. היא לבשה את שמלתה הכחולה, הארוכה, שהייתה הלבוש הרשמי ביותר שהיה לה, וכלי האוכל כבר ערוכים היו בקפידה על השולחן. הכנת פאייה היא מהמשימות המורכבות שישנן. אחד החטאים הבלתי נסלחים של הממשלה הקובנית היה הדרך בה הוכנה פאייה לתיירים במלונות הגדולים – יבשה, מרה, ונטולת נשמה. הפאייה של רוסיו הייתה שירה לטינית אמתית, משהו שהזכיר לך בכל פעם בְּשֶׁל מה נאספנו כולנו על האדמה הזאת מלכתחילה. ככל שהייתה חריפה יותר, הייתה יותר מפתה, אך עונג מְמַכֵּר היא הייתה תמיד, רכה וחמה ועסיסית כמוה – רצית רק שלא תִּגָּמֵר, לא באותו קיץ.                                                                            

היא לא אמרה הרבה עד שסיימנו, וכמעט שלא נגעה בבירה. ואז זה בא.

“תראה”, אמרה, “שלושת השבועות האחרונים היו הטובים ביותר שאי פעם היו לי; את זה אתה כבר יודע. אבל חשבתי על זה, עלינו, והיום ברור לי שאין לנו שום סיכוי, שום עתיד”.       

היא עצרה כדי לנשום, אבל אני לא אמרתי מילה. אני רק התבוננתי בצורה שבה אחזה בכוס הבירה, באותה הטיה קלה של פרק כף היד.

“החלטתי לחזור לבעלי”, המשיכה. “אני רוצה שאתה ואני נשאר תמיד קרובים, כמו עכשיו, אבל לא נוכל לעשות אהבה שוב, ואני צריכה שתבין את זה”.

אז זה מה שזה היה.

“לא רק שאני מבין”, הבטחתי לה, “אני ממש מכבד את זה. אבל רק כדי שיהיה לגמרי ברור, זה אומר שאין מציצות יותר?”

אני לא חושב ששמעתי אותה מרימה את קולה קודם. “אתה רואה, על זה בדיוק אני מדברת; אתה אף פעם לא לוקח אותי ברצינות! אתה אף פעם לא לוקח שום דבר ברצינות!!”

במשך זמן מה אכלנו מנגו קריר לקינוח, או בעצם אני אכלתי, ואז קמתי להודות לה על הארוחה לפני שאזרק מגן העדן. היחיד שהיה.

“חכה”, אמרה, מנסה עדיין לדבוק בכעסה, “יש לי פגישה עכשיו עם אישה ספיריטואלית. אולי כדאי שגם אתה תבוא, פעם ולתמיד; לא יזיק לך לדעת, דֶסְקָרַאדוֹ, מה ייצא ממך בסוף.”

“אישה ספיריטואלית” הייתה מגדת עתידות מכת הסָנְטֶרִיַה, ורוסיו כבר ניסתה זאת אתי לפני כן. יותר מפעם. רק שבוע קודם לכן. לא יכלתי להתאפק יותר, “איך ביו-גנטיקאית מבריקה כמוך מבזבזת זמן על שטויות כאלה?” 

היא הייתה מהמגויסות הראשונות לצוות החלומות של פידל שאמור היה להציל את האי באמצעות המדע לאחר הקריסה והנטישה של ברית המועצות. זו גם הייתה הסיבה הרשמית – השנים המעטות בהן עבדה במכון החשאי ההוא – שאותה מהפכה מהוללת, שהיא תעבה כל כך עכשיו, אסרה עליה לצאת מקובה.

“מה שאני לא מבינה”, אמרה היא, “זה איך פיזיקאי לא תופס שהעתיד נקבע כולו מראש. לא שמעת שזה הכל רק משחק של אטומים ופוטונים שחייבים תמיד לנוע רק על פי חוקי טבע קשוחים?  כל מצב ביקום הרי מכיל לכן את המצב הבא. מהרגע שבו כל זה התחיל הכל כבר נקבע, כל הדרך עד לסוף”.

ידעתי שזה ישמח אותה, אז סִפַּרְתִּי לה קצת על השלשלת האינסופית של סיבות וְתוֹלָדוֹת של בֶּנְטוֹ דה א’שפינוזה, שגם הן תמיד כרוכות זו בזו. אך הייתי חייב גם לספר לה כי העולם הצלול שלו, חסר האשמה, לא כלל זמן, שהזמן, על פי מורה דרכי המנודה, היה רק השם שנתנו אנחנו לאשליה של חושינו הפגומים. במציאות אין התחלות בזמן, וגם לא סוֹפִים. כמו לקרוא סיפור – בעוד כל קטע כולל בסתר את הבא אחריו, אנחנו כדרכנו פוסעים בלי דעת מאחד לשני צעד אחר צעד, אך הסיפור כבר פרוש שם כולו, לאורך כל הדרך, מתחילתה.     

זה אכן שימח אותה, במיוחד הפרט על היות המוות אם כך רק עוד המצאה חסרת משמעות שלנו.

“בדיוק!” התלהבה, “אם רק נצליח להשתחרר אחת ולתמיד מהתפיסות המעוותות שאימצנו לנו, כפי שעושות מין הסתם הנשים הספיריטואליות, נוכל במבט אחד לראות הכל”.

“זה ממילא לא היה משנה כלום”, אמרתי, “עדיין לא הייתי בוחר בו כמושיע”. אבל עמוק בתוכי זכרתי כי זה מה שעושה את כל ההבדל – אי הידיעה, ללא קשר לכל השאר, היא שמותירה לנו אחרי ככלות הכל את הבחירה, האחריות, את הכל.

“למה לא בחרת בו?” השפינוזיסטית החדשה הייתה חייבת לדעת, “הרי הוא דיבר אמת”.

“בגלל הילדים, כמובן. כי ביקום שלו, זה שהוא כולו אלוהים, רצח מיליון וחצי הילדים היה פשוט אמור לקרות, בדיוק כמו כל דבר אחר שקורה בו, וזהו זה. הוא עצמו, אמנם, לא יכול היה לשכוח את הטבח הקטן ההוא, כמו שכולנו פה עושים. בעולם נטול-הזמן שלו זה עדיין קורה, בעודנו מדברים כאן, מול עיננו. אלא שבעיניו זו לא הייתה סיבה להתרגש יותר מדי. כלום לא היה. מלבד אלוהים”.

היא ידעה כבר לאן כל זה מוביל.

“אז כמו תמיד”, אמרתי לה, רק כדי לגמור עם זה כבר, “זה או אלוהים או הילדים – תבחרי את. כי ההצעה של שפינוזה, ההיגיון עצמו, היא עסקת חבילה – קחי הכל או עזבי הכל. הרוצחים – כמו כל משתפי הפעולה הנלהבים – רק שיחקו את תפקידם בתסריט, וכך גם הילדים. אז למה שתהיה כאן בעיה בכלל?”

אבל הייתה כאן בעיה. זו הייתה הבעיה. ואת זה היא ידעה.

“היית לוקח אותי כמושיעה שלך?”

“ודאי”, אמרתי, “זו הישועה היחידה שנותרה – את והתחת הנהדר הזה שלך. אבל מי יושיע אותך ממני, רוסיו?”

אך כל אלה היו קשקושים מהעבר. הפעם זה היה שונה משום מה. אולי זה היה הייאוש שבעיניה, אבל אני אמרתי רק “אוֹ קֶיי, היום שלי הרוס כבר ממילא, אז בואי פשוט נלך ונגמור עם זה”.

האישה הספיריטואלית גרה כמסתבר ברובע הסמוך, בבית קולוניאלי גדול ועתיק, מוקף בשיחי פרא טרופיים מכל המינים ועצי תמר גבוהים. היה שם חדר רחב ידיים, ריק למחצה וחשוך כמערה אפלה, ובקצהו, ישובה על הרצפה הערומה, הייתה אישה ענקית שחורה, ולפניה כמה קופסאות חשודות למראה.

“הוא יהיה ראשון”, אמרה לה רוסיו במהירות, מצביעה עלי, “ואני אשאר אתו כאן, למקרה שהוא יצטרך עזרה בתרגום”.

“האיש הזה לא צריך עזרה בשום תרגום”, קבעה האישה, “אבל את יכולה להישאר גם ככה, כי את יפה כל כך”.

ניסיתי במיטב כוחותיי לשמור על הבעה רצינית כאשר האישה החלה לשחק מולי בערימת עצמות מוזרות, מעיפה אותן לכל עבר תוך המהום חרישי, ואז אוספת אותן חזרה בזריזות. לא רציתי לנדב לה יותר מדי רמזים, כך שנשארתי דּוֹמֵם ככל שיכולתי, אך האישה בקושי הביטה בי. היא המשיכה לעקוב בעניין רב אחר העצמות המעופפות שלה, כאשר היא מספרת לי בפירוט את המעשיות הרגילות שמגידות עתידות בכל העולם מספרות לסכלים שהן מצליחות לפתות.  

היא הביטה בעיניי עם זאת כאשר אמרה, “אני יודעת שאתה לא מאמין באלוהים עכשיו; אבל אתה תאמין, צִ’יקו, אתה תאמין”. עדיין לא אמרתי מילה. אבל בעצם האמנתי בו. רק שהאלוהים שלי כן שיחק בקוביות; אנחנו היינו הקוביות.

ואז, כנראה בזכות ההתנהגות הטובה שלי, האישה הייתה נכונה להעניק לי פינוק מיוחד.

“אתה יכול לשאול שתי שאלות עכשיו, מה שתרצה. אבל אל תשאל בקול רם, רק בלב”.

השאלה הראשונה ששאלתי תמיד הטרידה אותי, ואני עדיין תוהה לגביה מדי פעם.

“האם 2 ועוד 2 זה 4?”

“ברגע זה ממש, לא”, ענתה האורקל מהשכונה, “אבל בעתיד, מי יודע? הכל אפשרי”.

התשובה לשאלתי השנייה, לעומת זאת, נשמעה קצת יותר החלטית: “בוודאות מוחלטת – כן! ללא ספק!!”

כשקמתי להודות לה, שמעתי את עצמי שואל לחרדתי – מְסַכֵּן לא רק את חיי, אלא חשוב מזה, גם  את הרושם הטוב שטרחתי כל כך להותיר – “איך את יודעת את כל זה?”

“בשבילי, צ’יקו, העתיד הוא כמו העבר – כל מה שאני צריכה לעשות זה להיזכר בו”.

“וְאֶת כל זה את רואה בעצמות האלה?”

“לא רואה כלום בשום עצמות, זה רק עוזר לי קצת לא לחשוב על דברים אחרים; וחוץ מזה, זה כֵּיף”.

נראה היה לי ששמעתי מספיק הבלים ליום אחד. השארתי את המאמינה שלי לבדה, ויצאתי אל הַפַּטְיוֹ המוצל, היכן שאַנְדִינוֹ, שְׁכֵנָה של רוסיו שהסיע אותנו לשם בגרוטאה שלו, עישן באורך רוח. אנדינו היה התגלמות חתול הרחוב הקובני, שגם התפרנס מזה, וחבר ותיק, שניסה תמיד להכיר לי נערות חדשות ולעיתים הצליח בזה. דיברנו קצת על הצרות שגרמה לו לאחרונה בת זוגו, סוֹלֶדַד. הוא עצמו סבר שזה חום הקיץ. ואז סתם ישבנו יחד והקשבנו למוסיקת הַרֶגָאטוֹן המשובבת שבאה מהבית הקרוב. קולות צחוק של נערות עלו מעבר לחומה. זה היופי שבמקום הזה, חשבתי; להיכן שתפנה, לעולם לא תוכל לחמוק מהמוזיקה כאן, אפילו לא לרגע.  שכח מקונטרול. תן תודה על הריקודים, על הסקס – הדרכים היחידות שישנן כאן עדיין לגעת בחופש, למרוד ולנצח; הנחמה האחת שנשארה בארץ המכושפת הזו, זנוחת האל, בה קפא הזמן בהמתנה האינסופית למותו של אבי האומה. לא יכולתי לחכות יותר שהלילה יֵרד.

כאשר העלמה יצאה לבסוף מן ההיכל הרם היא קרנה כולה כמו כלה היוצאת מחופתה. גם היא לא יכלה יותר להמתין – נפעמת כילדה – כדי לחלוק עם הנהג שלנו את הדברים המופלאים שקרו לה זה עתה בפנים. היא סִפְּרָה לו על דברים שהאישה לא יכלה בשום פנים לדעת קודם – אפילו דברים על ילדותה בְּאוֹרִיֶינְטֶה, והכל על בעלה, חוֹסֶה. אך מה שקומם אותי יותר מכל הייתה ההתפעמות הכנה של אנדינו.

מה דפוק כל כך באומה הנטרפת הזאת, תמהתי, בדיבוק חסר התקווה הזה לאחוז בעתיד, במוחלט? בייחול הנואש לשמץ של ודאות, של בהירות, של תקווה, שמץ כלשהו? כאילו העתיד יכול היה להשיב לאנשים האלה את חייהם, להביא להם צדק והגיון, ואת טעמה הנשכח של האמת. ידידי אנדינו היה צייד תיירים מקצועי שאותו עצמו אי אפשר היה להונות; הוא היה מריח בולשיט מקילומטרים. רוסיו הייתה רוח חופשית בינתיים, שידעה כבר היטב כי ציות להגיון יתכן שיהיה עיוור בדיוק כמו התמסרות גמורה לדת, וכי אי-הגיון אינו בהכרח הדרך לרוע. אך לשניהם כאחד לא היה מאידך צל של ספק לגבי כישוריהם של הנוכלים שהתיימרו לראות את עתידם. באתי לקובה בשביל ההווה – לעזאזל העתיד! לא בקשתי לעצמי שום גאולה; אלוהים חי בהכחשה בכל מקרה. ומעבר לכל זה, היה החום – החום הגיהינומי דרכו נסענו חזרה בדרכים הצרובות והמאובקות. השמש לא הניחה ולו להרף עין, חושפת ושורפת ללא רחם הכל בדרכה, מבערת חלומות ואשליות, ומוחי הלך ונמס.

“שמעי, רוֹס”, אמרתי לה כשהגענו, “יש לי אימון סלסה בערב עם חילברטו קָפּוֹטֶה והלהקה בהוואנה העתיקה. אני מת לנוח קצת קודם; תוכלי להעיר אותי בעוד שעה?” היא הציעה את מיטתה עבורי ואני השתחלתי בין הסדינים הצוננים, שוקע ברוגע של חדר השינה הקטן שלה.

לפני שסגרה את הדלת מאחוריה, סובבה את ראשה: “מה היו, אגב, שתי השאלות ששאלת את האישה?”

“אה, זה? השאלה הראשונה הייתה סתם משהו במתמטיקה. והשנייה – אם את חייבת לדעת – הייתה אם תמצצי לי אחר הצהריים”.

לשבריר שניה היא קפאה במקומה כנציב מלח, ואז הפכה לרעם משתלח, רוקעת ברגלה בזעם.

“איך אתה מעז?! גם אם הבניין הזה היה נופל כולו על הראש שלי עכשיו, לא הייתי עושה את זה!!”  זה היה, אגב, שיכון ארוך של שבע קומות; אנחנו היינו בשישית.  

“אבל למה את כועסת עלי? את הרי יודעת שאני לא מאמין בדברים האלה”. היא טרקה את הדלת בכעס, ואני עצמתי סוף סוף את עיניי.

לא סָפַרְתִּי, אך אני יכול להישבע שלא עברו יותר משבע דקות לפני שהיא פתחה את הדלת בשקט וישבה לצדי. היא דברה על עניינים פשוטים, ואלו היו הרגעים שאהבתי מכל. היא ספרה לי על זוּנַיְקִי, המולטה הפרועה מהדירה הסמוכה, שהייתה מתכננת כל הימים יחד עם כל הבניין את חתונתה הקרבה. היא אמרה לי כי היא עצמה חושבת ללבוש את השמלה הלבנה באותו יום ושאלה מה דעתי. דעתי הייתה שאין מקסימה ממנה בשמלה הזו ואמרתי לה זאת.

“אתה יודע איך הלב רוצה נורא משהו לפעמים?”, שאלה, “דברים שאין בהם שום הגיון, ולמרות זאת אנחנו הולכים אחריו עד הסוף כאילו אנחנו חייבים?”

ידעתי משהו על זה.

“אולי זה החלק שבנו”, המשיכה, “שמרגיש באיזה אופן את העתיד שממתין לנו שם, וככל שזה הרסני עבורנו הוא לוקח אותנו אליו כי זה פשוט מוכרח לקרות”.

באתי לקובה לחפש את “האישה הפראית מהג’ונגל” מִסִּפְרוֹ של אַלֶחוֹ קָרְפֶּנְטִייֵר, ובמקומה מצאתי את מאדאם קירי.

“ואני תמיד חשבתי שזה הטמטום האינסופי שלנו”, אמרתי.

“כן, גם זה; בעיקר שלך. אף פעם לא פגשתי מטומטם כמוך”.

“גם אני לא”, התוודיתי.

אך כל אותו זמן היו כפות ידיה של הפילוסופית החמודה שלצדי מטיילות לאיטן מתחת לסדין, משחקות בחשאי עם ירכיי הצמאות. האצבעות המעודנות לא נגעו באיבר הַמִּתְגַּבֵּהַּ, שכבר רעד כולו מתחת בתחינה אילמת, רק התחככו בו בלי משים בעוברן.

“אני אמצוץ לך עכשיו”, אמרה, “אבל אתה לא יכול לגמור בתוכי”.

“מה שתגידי”.

בערתי כבר כולי, אך לה לא אצה הדרך, כמו הייתה זאת נקמתה הקטנה, על הכל. בשפתיה, שידעו כל פינה בגופי, כאילו תרה הפעם אחר דבר מה נוסף. לשונה ריחפה קלילות, כמעט לא נוגעת, על פני כל מקום שבחרה להתגרות בו;  אך רק כשלא ניתן היה לעמוד בזה יותר, היא לקחה אותו עמוק אל תוך פיה החם. חשתי כיצד היא מנסה למצוץ לתוכה את כל מה שהיה בי, כל מה שהייתי, ולא הייתי כבר דבר מלבד גברותי המשולהבת, עוֹלֶה בתוכה גבוה ובלתי מובס. לא רק את חום שפתיה עלי הרגשתי אז, אלא שאני לוקח אותה כולה, את כל האישה, שוב ושוב, לתמיד. אך בעצם הייתה זו רק היא שנעה, עם כל גופה הפלאי, נאנקת בתוך העונג הרך שהלך ועטף אותי כגל, עד שידעתי שזה הזמן.

שקעתי בין שתי הירכיים המתוקות, חסרות המנוח, ויחד נענו, קרובים לעד כפי שמעולם לא היינו. לא בקשתי לעצמי דבר מלבד מלראות אותה מאושרת. צעקתה כמעט שלא נשמעה, אבל ירכיה עדיין רעדו מעט, כשהרגשתי את הנחשול שבתוכי מגיע, נישא לכל אורך גופי, ואז מתפרץ באחת אל תוכה, לוקח עמו את כל מה שנותר בי.

הצעקה שעלתה מגרוני כמו קריאת קרב קמאית נענתה ביללות הכלבים ברחובות ובחצרות שמתחתנו. אבל אז שוב בא פתאום הצחוק הטיפשי ההוא, שתמיד מגיע בסוף משום מקום, כשזה טוב. עכשיו גם היא צחקה, בעיקר על כל הרעש שהקמתי. ואז הזמן נעלם. לא היה עוד מוות, לא רוע, רק עדנה, שום דבר אחר. חבוקים שכבנו יחד, שני חצאים אובדים, והים של חלומותינו החבויים נשא אותנו למרחק. שפינוזה נזקק ל- 259 הוכחות כדי להבריח את הזמן, לגבור על המוות, והפחד, והכעס – כל זאת דרך אהבת אלוהים השכלית. אבל מה בעצם ידע שפינוזה על מציצות?

“אתה צריך לקום עכשיו, מִי אָמוֹר, אם אתה לא רוצה להפסיד את הסלסה בעיר”.  

היא קמה לאיטה מהמיטה, אך עדיין הייתה משועשעת, “אז תגיד, אתה מאמין בְּסָנְטֶרַאס עכשיו?”

“האמת, אני מתחיל לחשוב שאולי יש בזה משהו; אבל את יודעת, לא זו הייתה השאלה השנייה ששאלתי את האישה”.

גצים בערו בעיניה שהשחירו מאופל כאשר סבה אלי באחת, כאילו נחש ארסי עלה מן הארץ להכיש אותה לפתע מאחור. לרגע ארוך חשבתי שהפעם היא תהייה חייבת להרוג אותי, אבל היא נשכבה על גבה בפרץ צחוק מתוק שלא יכלה להפסיק.

“בוא שוב אחרי הסלסה”, אמרה, כשהתנשקנו בדרכי החוצה, “נשאר לי קצת עוף מהבוקר; אולי אֶצְלֶה אותו עם בננות”. היא ישרה את הכובע הבולשביסטי המטופש על ראשי.

“אבל מה עם הבעל ההוא שלך?” תהיתי.

האור בעיניה עומעם מעט. “שכח את חוסה”, נאנחה, “האמת היא שלא הייתי יכולה לסבול אותו בכל מקרה; אולי האישה הזו לא יודעת כל דבר אחרי הכל”.

לבדה עמדה שם, על סף דלתה, אובדת בעתיד – הרעיה הטובה אותה לא אשא. שוב נשקתי לחיוכה ויצאתי, חוזר אל תוך האש המכלה שבחוץ.

זה היה היום ה-37 מאז עזבה נִילֶיְסִי.

כבר אבדתי כל תקווה שתשוב לפני שייתם המסע שלי.

אך שלושה ימים לאחר מכן, בדיוק כפי שענתה לי המכשפה הזקנה בוודאות מוחלטת, היא עלתה על אוטובוס הבוקר מִסְייֶגוֹ דֶּה אָוִילַה, והופיעה בדלתי. בידיה נשאה שלושה תפוחים, כאילו זה עתה ירדה לרגע אל השוק.

ואז היא ריסקה את חיי.      

תרגום מילים ושמות מספרדית

פָּאֶייַה – שם מאכל, ספרדי במקורו, המבוסס על אורז מתובל, מעורב בעוף, בשר, או פירות ים.

מָאלֶקוֹן – טיילת לאורך הים. המפורסמת ביותר בקובה היא הטיילת לאורכו של מפרץ הוואנה, המוקפת בחומת אבן שנועדה להגן על העיר מפני הפיראטים ומהים.

סֶרוֹ – שם פרבר מזרחית להוואנה, שמשמעותו: גבעה.

רוֹסִיוֹ – שם אישה, שמשמעותו: טל.

דֶסְקָרַאדוֹ – עז פנים, חסר בושה; בסלנג קובני: פוחח, הולל.

סָנְטֶרִיַה – מעין כת אלילית-נוצרית בקובה, שלה שורשים אפריקאים קדומים; טכסיה דומים במקצת לפולחן ה”וודו” בהאיטי.

סָנְטֶרַאס – כוהנות כת הסנטריה. 

צִ’יקוֹ – בחור.

סוֹלֶדָד – שם אישה, שמשמעותו: בדידות.

אוֹרִיֶינְטֶה – המחוז המזרחי, ההררי והמיוער, של קובה, שבו הסתתרו המורדים בטרם פתחו במסע האחרון, במאי, 1958, בשלושה טורים מקבילים לאורך האי, אל עבר הבירה, הוואנה. כל המהפכות בקובה פרצו באותו מחוז.

אַלֶחוֹ קָרְפֶּנְטִייֵר – מגדולי הסופרים של קובה (1904-1980), ומענקי התרבות הלטינית. בספרו “המדרגות האבודות” (1953), הוא מספר על חוקר תולדות המוסיקה המתאהב עד כלות בילידה פראית יפיפייה, אותה הוא פוגש במסעו אל תוך יערות העד.

מִי אָמוֹר – אהבה שלי.

סְייֶגוֹ דֶּה אָוִילַה – עיר קטנה במרכזה של קובה.  סְייֶגוֹ משמעותו: עיוור וגם מין קרחת יער מבוערת.

הפוסט הקודםקשה כשאול קנאה – שלמה צמח, דוד בן גוריון, ושתי הפרדות
הפוסט הבאהמזומן מניין יימצא: כמה רעיונות לדיון בקהילת המשוררים
צבי סלע
השלים לימודי פיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. בהמשך למד מדעי המחשב, כלכלה, ומינהל עסקים באוניברסיטאות שונות בארה״ב, כרוזוולט, הארווארד, סטנפורד, והאוניברסיטה של שיקאגו.  כיום משלים לימודים לקראת דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטה של הוואנה בקובה על ברוך שפינוזה וחורחה לואיס בורחס. 
במהלך השנים כיהן כיו״ר, נשיא, ו-CEO של חברות עתירות טכנולוגיה בישראל ובארה״ב, והתמחה בפיתוח ויישום מערכות מחשבים מתקדמות, ובחילוץ חברות שכשלו והובלתן לגידול מהיר במכירות ורווחים. בעקבות מחלה נאלץ להפסיק את עבודתו בארה״ב ועבר לקובה בה התחיל לכתוב שירים וסיפורים קצרים. כיום חי בישראל ושירים וסיפורים משלו מתפרסמים בכתבי עת בארץ ובעולם.  השנה יצא לאור ספר השירה שלו ״ברגע נדיר של רגיעה״.

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

12 − two =