חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים

אינה ממליצה על סרט בונד החדש ״לא זמן למות״

כרזת ״לא זמן למות״
כרזת ״לא זמן למות״

המקדימון לסרט” לא זמן למות “:

סרט ג’יימס בונד החדש, “לא זמן למות”, ה-25 בסדרה, החמישי והאחרון בכיכובו של דניאל קרייג, מוצג עתה בבתי הקולנוע, אחרי דחיות של שנה וחצי מאז אפריל 2020 בגלל מגפת הקורונה. זהו סרט מאכזב: מעיק, עגום, נטול ברק, נופל מהסרטים הקודמים בסדרה, שהייתה פנטזיה של גיבור אנושי מצליח, למעשה פנטזיה של גיבור-על כאילו אנושי. סרטי ג’יימס בונד היו חגיגיים – עם נופים יפים, נשפים נוצצים, בגדים מפוארים, נשים יפות, מזימות אלגנטיות. ג’יימס בונד היה בהם גיבור אמיתי, שהצליח בכל החזיתות: מול רודפיו, עם הבוסים שלו, עם שותפים, ועם הסוכנות היפות, שאף כונו “נערות בונד”.

בסרט הנוכחי בונד אומנם לא נכנס למיטה עם ה”נערות” שלו – רק זורק משפטים מגושמים לזכר הימים הטובים, דוגמת “לא חשבתי שזהו פריט הלבוש הראשון שתסירי” לעבר סוכנת 007 החדשה, שהסירה פאה מגודלת נוסח מארג’ סימפסון – אך האישה בסרט נשארה תלויה בגבר שיציל אותה, כפי שבולט בסצנת המכונית בה לכודים בונד ואהובתו, מכונית עם חלונות חסיני כדורים, שסופגת מטר של אש, והאישה מתחננת בעיניים דומעות “בונד, תעשה משהו”. האישה הזאת, המגולמת ע”י לאה סדו, שיפה הרבה יותר כשאינה בוכה, ננטשת ע”י בונד, שחושד בה שהיא משתפת פעולה עם אויביו. ישנו רמז שהיא בהריון, אך בפגישה המחודשת בין השניים כעבור 5 שנים, האישה משמיעה שקר מגושם ומיותר, שהילדה החמודה בעלת העיניים הכחולות אינה של בונד.
לילדה הזאת יש מספר סצנות מרכזיות בסרט, והיא אכן חיננית, והיא “גונבת את ההצגה”, כפי שאומרים על ילדים וכלבים. אבל זאת תעודת עניות לסוכן בונד, שהיה מהולל מעל כולם בסרטים הקודמים.

“ג’יימס בונד” הייתה סדרת סרטי הרפתקאות ריגול ראשונה מסוגה, שהתחילה בשנת 1962, אך ברבות הימים קמו גיבורים מלהיבים יותר, בעלי חן כובש, עטורי הומור עצמי מעודן, דוגמת איתן האנט, שמאז 1996 מפצח משימות בלתי אפשריות אחת אחרי השנייה, כבר הגיע למספר 6, ולא נס קסמו (ראו הביקורת של חגית על הסרט).
בסרט “לא זמן למות” ג’יימס בונד עייף ושחוק, כלל לא נראה נהנה מהרפתקאותיו, נכנס לעימותים עגומים עם מפעיליו, נפצע קשה, ונראה שנהרג בסופו, אך ללא גופה מפורשת. אולי זה אכן סופה של סדרת ג’יימס בונד, ואין טעם להחייותו בכוח איזה טריק קולנועי. גם מורן שריר בעיתון “הארץ” מסתייג מהסרט הנוכחי וממליץ לחובבי הסדרה לחזור ולראות סרטים קודמים.

אסיים את ה”אנטי המלצה” שלי בטוקבק חביב ומדויק לאחת הכתבות ברשת: “במקום להשאיר את הסרט ברמה של סרט חביב ומטורלל, הפכו את זה להפקה הוליוודית עתירת תקציב ודלת עניין. חסרי חוש הומור, האמריקאים. הו, ג’יימס!”

הפוסט הקודםעל החולי האנושי – מחשבות וריאיון
הפוסט הבאדוד בן גוריון: באין חזון יפרע עם. שיחה עם אהוד בן עזר חלק א׳
בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב, ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים. למדה בסדנאות לשירה בהנחייתם של דליה רביקוביץ, רבקה מרים, ויעקב בסר. פרסמה ארבעה ספרי שירה: "השקת ספינת צפייה" (2008), "התנסויות" (2012), "בעזרת חברים" (2016), "כח משיכה" (2020). מתרגמת שירים מרוסית ומאנגלית, מפרסמת רשימות ביקורת על ספרי שירה, על סרטים, ועל הצגות תיאטרון. יוזמת ומנחה אירועי שירה.
תחומי הענין הספרותיים שלי מאז ילדותי היו מדע בדיוני ופנטזיה, בתחילת המאה ה-21 גיליתי מחדש את הקומיקס, ובפרט את המנגה והאנימה. קיבלתי תואר ד"ר בפיסיקה מאוניברסיטת תל-אביב, בתחום האסטרופיסיקה. אך מאז שנת 2000 אני עוסק בתחום הסביבה, במסגרת בית הספר לסביבה ולמדעי כדור הארץ באוניברסיטת תל-אביב. כמו כן, עבדתי במרכז הבינתחומי לחיזוי טכנולוגי שליד אוניברסיטת תל-אביב המתמחה בעתידנות.

2 תגובות

  1. האפיון של סרטי בונד בכללותם זה נסיגת המימד הגברי אל הסתמיות. בניגוד למערבונים או לסרטי הפילם נואר, סרטי בונד ברובם המכריע, חוץ מבודדים( הבולט שבהם הוא כמובן לעיניך בלבד מ1981, בכיכובו של רוג’ר מור. המצועצעות. הלקקנות הדביקה. האומץ המאניירסטי מדיי. מעידים בפירוש על התופעה של נסיגת המימד הגברי של המערבונים והפילם נואר, לז’אנר נחות ברובו. הסקירה המלוטשת של חגית מחזקת ביתר שאת את זה. למי שבכל זאת מחפש בונד טוב( יש גם את ד”ר נו שהוא די סביר) השאר חוץ בעיניך בלבד הם רדודים ונסוגים. הנה השיר הנפלא של לעיניך בלבד:https://youtu.be/8kNksLL0sv4

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שבע עשרה − 8 =