ב-4 לאוקטובר 2021 מלאו 141 שנים להולדתו של הסופר והעיתונאי המפורסם דיימון ראניון.
דיימון ראניון התפרסם הודות לסיפוריו ההומוריסטיים על עולם הפשע בברודוויי בניו יורק, שאותו סיקר ראניון ככתב פשע בעיתון. הדמויות המצחיקות בסיפוריו התבססו על אנשים אמיתיים בהחלט ולא היו מצחיקים בכלל במציאות, אבל הוא הפך אותם לגיבורים שהקוראים בארה”ב ובעולם כולו אהבו ואוהבים עד היום. אך ראניון כתב גם סיפורים אחרים, אם כי ידועים פחות, שהתבססו על חויותיו מילדותו בעיירה במערב הפרוע. הנה סיפור כזה בתרגומו של אבי גולדברג.
המערכת
ההגנה על סטרייקרוויל
השיחה בקסרקטין המחלקה גלשה לדיבור על מצב המיליציה של המדינה, וכול אחד רצה לתרום את חלקו ולעקוץ בהתבטאויות את הזרוע הצבאית הנתעבת הזו. “פם’, הייתי שייך למיליש”, העיר טוראי הנקס, מכורבל על המיטה הצבאית, שולח זרי עשן ארוכים ומפותלים אל עבר תקרת החדר.
“זה מה שזכרתי”, אמר סמל קמרון. “אני זוכר את הפעם הראשונה שהתגייסת למיליציה, פלאטסבורג, 1897, לא ככה? חשבתי שאתה מהטמבלים אוכלי החצץ של המיליציה”.
“סתם צחקתי. הייתי ממש אסון בתור חייל במיליש. לפני שנתיים, בקולורדו. השתתפתי בדיכוי מרד הכורים הפרוע בנפת ‘נקיק הפחם’.”
הצהרה זו התקבלה בחוסר אמון ברור.
“ת’ לי לספר לך על זה”, אמר טוראי הנקס כשהוא מזדקף מרבצו ומתיישב.
“תנו לי לספר לכם על הנסיבות האומללות בהן התגייס טוראי ג’י. וואלאס הנקס למיליש של מדינת קולורדו, ואם כולכם לא פורצים בבכי, הרי אתם חסרי לב. זה היה ככה, היו כמה מאתנו ששוחררו מהרגלים החמישי, בדנוור, בשנת 1904. לכולנו יש ג’וב טוב כשהשתחררנו, וכמובן שאף אחד מאתנו לא חשב לחזור לצבא. כולכם יודעים איך זה”, טוראי הנקס הביט במבט רב משמעות על טוראי וויליאם קייסי, שרק היום נלכד מחדש לסיבוב הגיוס החמישי שלו, וזאת לאחר הצהרה נלהבת שלו בשבוע שעבר שהוא מסיים את השירות הצבאי לנצח. באותו רגע ישב טוראי קייסי חסר ניחומים על דרגשו, עיניו אדומות ובמבטו ניבט רק ייאוש.
“לוקח לי לא יותר משבוע כדי לסגת אל בניין תחנת הרכבת, להניף את זרועי הימנית ולהישבע בפני סמל הגיוס ווילסון ובפני הדוד סם לאהוב ולכבד ולציית, או משהו כזה. שאר החבר’ה לא היו במצב טוב יותר. הם היו זרוקים במעלה ובמורד רחוב לארימר, מחנים עצמם על הבר לדפוק את הראש, מרימים כוסית וטוחנים את האזרחים החדשים הנחמדים בסיפורי גבורה של חיילים. כולנו ראינו כבר את מלכודת שלוש שנים מזדקרת כמו סִינִי בכנסייה, אבל אף אחד מאתנו לא ממש היה מת לחזור כל-כך מהר לשם. לא רצינו לשמוע את שאגות הלעג שתשמיע לנו הכנופיה במצודה כשנשוב לשם אחרי כל השבועות החגיגיות שהשמענו ולאחר כל הטירות הוורודות באספמיה שהפרחנו לאוויר ושהתענגנו עליהן כשהשתחררנו. רצינו למשוך את הזמן כמה שיותר כדי לרכך את המכה של החזרה, הגיוס מחדש. כולנו היינו שתויים מדי מכדי לחשוב על חיפוש עבודה. דפקנו לכול מי שיכולנו בראש על זה שאנחנו צריכים עבודה, מדנוור עד למצודה, וזהו, את שלנו עשינו. אנחנו חבורה של עשרים וחמישה, הכל בכל, ואפילו ארבעים סנט לא הצלחנו לגרד. כשנותר רק דולר מקסיקאי עלוב בכיס, אז מצב הדברים נעשה חמור, וכולנו התגודדנו בקרן רחוב, ממתינים שהראשון מאתנו יזרוק מילה, כדי שנערוק אל בניין תחנת הרכבת. במקרה זרקתי מבט על אחת המודעות בחלון הראוה של משרד גיוס כוח אדם, כדי לראות אם מישהו לא מחפש במקרה מזכיר פרטי או מנהל טוב, ויש מודעה בזה הלשון: ‘דרושים ! גברים בעלי כושר גופני למיליציה של קולורדו. 2 דולר ליום והג’וב שלך’. אני מש’יר את שאר העגומים האלה לעמוד במקום שבו הם תקועים ומתייצב בלשכת התעסוקה הזו. יושב לו שם אחד חסר תועלת מאחורי מכתבה והוא נראה כמו ארגז של סוכן נוסע. אני מתלבש עליו. ‘מה זה הקטע הזה בעניין המיליציה?’ אני שואל אותו. ‘דרושים חיילים שוברי שביתה, שני דולר ליום, והג’וב שלך’, הוא אומר בקיצור. ‘אם כך מצאת מה שחיפשת, אני החייל המקורי, השאר הם סתם פורעי חוק’. ‘תביא לי שתי ג’ובות’, הוא אומר, ‘ואני מסדר אותך כחייל’. ‘תגיד אדון’, אני אומר לו, ‘אם היו לי שתי ג’ובות עלי, מי בכלל היה רוצה להתגייס?’. ‘זה החלק שלי’, הוא אומר. ‘אם אין לך את זה, כמובן שאני לא יכול לגייס אותך. מדינת קולורדו האצילית משלמת לי את חלקי בדייקנות כך או כך, אבל כשאני יכול להוציא מפראיירים שתויים כמוך שבאים והולכים עוד עמלה, אז אני תופס אותם, הבנת?’. ‘אני הבנתי, בסדר, וזה נראה לי כאילו זה הסדר מתחת לשולחן די הוגן’. הבחור הזה מסביר לי את העסק של המיליש. יש שביתה גדולה בנפת נקיק הפחם. המיליש כבר יצאו לשם, אבל אין להם מספיק אנשים, אז הם נותנים ללשכת התעסוקה שלנו גינאה עבור כל מתגייס והוראות לאסוף כל מי שאפשר. זה בדיוק כמו תפקיד של סַמָּל גיוס, רק קצת שונה. אני מספר לו על שאר החבורה שבחוץ, והוא מסכים לקחת את כולם. ואז חזרתי וסיפרתי לכנופיה, ואתה צריך לשמוע את קריאות השבר שהם השמיעו. ‘מילישי, אני לא יכול לעשות את זה! לא! לא בשבילם! הם היו מעדיפים קודם לגווע ברעב’, ועוד הרבה זבל כזה. ‘צאו מזה’, אני אומר להם. ‘הנה הטיפוס הזה מת להחליק לנו שני דולר ליום וכל זה, ואתם טמבלים עומדים כאן עם קמטים בבטן מרוב רעב, רוקעים ברגליים כמו חבורת פרדים על הדרך. הוא מחזיק את ההצעה פתוחה כל עוד זה אפשרי, והוא מקבל את הנתח שלו. המדינה היא בוס טוב לתשלום משכורות או לפחות צריכה להיות כזו. אז קדימה ילדים, לפני שהשד המפלצתי הזה יתהפך ויכניס אתכם לקלבוש על שוטטות!’. בטח שהם באים! אלא מה, זה משחק ילדים לכולנו. תחשוב על שתי חפיסות לעישון בכל משמרת! אז אנחנו עומדים שם בתור במשרד התעסוקה הזה זקופים יותר מהגרביים של אבא. הטיפוס שאני מדבר עליו שולח להביא קצין מהמיליש, וההוא תופס פיקוד עלינו. הוא בחור לא רע, אלא שהוא רק ילדון ולא מבין הרבה בעסקי המלחמה. הוא שאל אותי אם אי פעם הייתי בצבא, וכששלפתי כחצי תריסר תעודות מול הפרצוף שלו, נראה שהעליתי אצלו את הסעיף. למרות זאת, הוא בחור קטן ונחמד ללא כוונות רעות. חלק מהבחורים ניסו לעבוד עליו, אבל קטעתי אותם מיד.
הקצין הזה מוריד אותנו לרציף ומעמיס אותנו על רכבת אל נקיק הפחם. הוא שואל אותנו לאיזה חיל רצינו להתגייס, וכמובן שכולנו אמרנו לו שאנחנו רק לחיל הפרשים. נראה שזה בדיוק מה שהוא רצה לשמוע. הייתה להם שם למעלה פלוגת רוכבים מדולדלת, לא היו להם מספיק פרשים, וחבורה כמונו יכולה בדיוק להתאים להם. אז כך החבורה מגדוד הרוכבים הראשון של חיל הרגלים החמישי, נכנסים לעסקי המיליש. האצתי בחבר’ה לגמור כמה שיותר מהר את הניירת, שלא יהיה להם זמן להרהר על זה, עד שהם יהיו כבר על הרכבת. אחר-כך הם ישבו חמוצים ברכבת, כועסים על עצמם וגם עלי. הם מתקבצים לחבורות קטנות בקרון, יושבים ומביטים בקדרות מהחלון החוצה. מפעם לפעם אחד מהם נאנח ואומר ‘תארו לעצמכם שבלאץ’ הזקן היה רואה אותנו עכשיו’, כלומר קפט’ בלאץ’ בייקר. הקצין הילדון הזה היה מה זה נחמד ברכבת, אבל הוא לא מוצא חוץ ממני אף אחד שמוכן לפטפט אתו בכלל. איך שאנחנו עוצרים בנקיק הפחם מאוחר באותו הלילה, אז הוא פתאום מתהפך, מתחמם ונדלק עלינו ‘צאו ותתייצבו על הרציף!’, הוא נובח עלינו. ראינו שהגענו למקום, אז אנחנו עושים את זה. יש הרבה בחורים במדים שעומדים ומסתכלים עלינו בסקרנות, אבל אנחנו כל-כך עייפים שלא אכפת לנו. הקצין הילד הזה נותן לנו פקודה לצעוד, ואנחנו מטפסים על הגבעות בערך שעה או משהו כזה, ומגיעים למאהל, פרצוף עגום עוצר אותנו שם. ‘עצור! מי אתם?’. מה אתה אומר על זה? מי אתם, הוא שואל, אבל זה כל מה שהוא אומר ללא ספק. הקצין הילד אומר לו שהוא סגן משהו עם תגבורת, והזקיף העגמומי מזעיק את הקצין התורן. סוף-סוף עברנו, למרות שכל הג’ובניקים הסתכלו עלינו בחשדנות, ואני לא מאשים אותם. חבורה גדולה נוספת מתגודדת ליד ומסתלבטת עלינו כשאנחנו צועדים לתוך המאהל. יש להם הרבה צחוקים ובדיחות. אני די שמח שהחבר’ה שלי עייפים, אחרת היו הרבה שרידים לפנות משם. מקצים לנו אוהלים, מגיע סמל ומחלק לנו כמה שמיכות דקות. אחת לכל אחד. האוהל מרוצף, כך שהדרגשים לא כל-כך גרועים כמו שהיו יכולים להיות, למרות זאת הכל היה קר יותר מלבו של בנקאי. איזה חיילצ’יק צורם בחצוצרה תרועת השכמה ומוציא אותנו בבוקר, ואותו סמל של השמיכות מאמש מנפיק לנו פנכות מזון. בלילה ירד שלג בגובה של מטר, ואנחנו לא עליזים מדי כשאנחנו עומדים בתור לחלוקת ארוחת הבוקר. לא היה לנו שום מסדר בוקר, כי לא נתנו להם את השמות שלנו. המחנה פרוש די טוב, כפי שאנו רואים אותו לאור יום. השבילים בין האוהלים של הפלוגה נמתחים ישר על צלע הגבעה, והייתה אורווה גדולה לסוסי הרכיבה בתחתית הגבעה. אנחנו בוחנים את חברינו לנשק כשאנו רואים אותם בצריף חדר האוכל, והם בעיקר ממש ילדים. כמה חבר’ה עם כתפיים מאוד משמעותיות ועם פרצוף מבויש מפוזרים ביניהם. ארוחת הבוקר לא כל כך גרועה, בהתחשב במה שיש בה, אבל אני יכול להגיד לפי הפרצופים של החכמולוגים על הספלים מהכנופיה שבאה איתי שסביר להניח שלא יחלוף זמן רב והשורות שלנו יתדלדלו. מאוחר יותר בבוקר, מסדר אותנו הקצין של הפלוגה שוב, משביע אותנו שוב ורושם את ‘אילן היוחסין’ שלנו. הקשבתי בתשומת לב להקראת השמות, אבל לא שמעתי אף אחד מהחבר’ה שמסר את השם האמיתי שלו לסרן חוץ ממני. הייתי חייב לעשות את זה כי הקצין הילדון הזה כבר ראה קודם לכן את תעודת השחרור שלי. ואז הם מנפיקים לנו בגדים. תקשיבו, אתם פרשים צפודי אוכפים ומסודרים, הלוואי שיכולתם לראות את המדים האלה שנתנו לנו! רובם היו מיד שנייה, ואני מבין מזה שקודמינו בפלוגה היו כנראה באזרחות דוגמנים של חברות סיגריות. מעולם לא שמעתי צווחות זעם כאלה כמו שעלו מהכנופיה שלי מאז שהשק”ם בוטל. הם קיללו את המיליציה של קולורדו, את המושל ואת כל העוזרים שלו, והם סיימו כשקיללו אותי על שהכנסתי אותם לעניין הזה. הם היו המגויסים הכי גרועים שראיתי בחיי, והם היו מוטרפים עוד יותר כי אני הצלחתי למצוא לעצמי מדים לא רעים בכלל. אחרי המדים, נשלחנו לאורוות כדי להצטייד בסוסי הרכיבה שלנו. הזכרתי קודם שהמדים שקבלנו העלו שאגת זעם נוראית, אבל לעומת השאגה שהשמיעו החבר’ה כשראו את הסוסים האציליים באורווה, זו היתה ממש לחישה. השאגה שעלתה החרישה אוזניים. אני חושב שמדינת קולורדו שדדה את שוק הסוסים הגנובים של דנוור כשהם שלחו את המיליש לשטח, ובזה הם סילקו את כל הדור הקודם של הסוסים משם. פרסות? תקשיבו, אלו לא היו סוסים בכלל. הם נראו כמו מתלים לכובעים! הם היו צללים של סוסים. חזיונות, חלומות! בתחילה הייתה החבורה מדוכדכת, לפתע נפל להם האסימון, הם קלטו את המצב המגוחך אליו נקלעו, התחילו לראות את הצד הקומי שלו והתחילו לצחוק ולהשתטות בצורה הגרועה ביותר שאפשר. לא הייתה להם ברירה, אבל התגובה של החבר’ה שלי בהחלט הייתה מפחידה. היו מלא צחוקים, עם הסוסים ועם יתר החיילים. הם רתמו את האוכפים שלהם בהיפוך, וכל מיני דחקות כאלה, כדי לגרום לחיילים האחרים לחשוב שהם היו טירונים דפוקים.
אבל אם המדים והציוד היו בדיחות, החיילים לא היו כאלה, ממש לא. אין מצב כזה. תקשיבו, אני בעסק הזה של מלחמה כבר כמה ימים בעצמי, ומעולם לא הייתי במצב קשה כמו לשרת במיליציה בקולורדו. אתה עובד מתרועת ההשכמה ועד להורדת הדגל בערב. לאחר המשמרת, סיור מסביב המחנה, סיור רכוב, מורידים אותך לשמור למטה במכרות, אתה יורד בכלוב מתכת כל-כך מהר, שאתה היית צריך להחזיק את הכומתה שלך בשתי הידיים כדי שהשיער שלך לא יתעופף. כשירדת קילומטר או שניים, הם היו מעיפים אותך מהכלוב עם האקדח הקטן שלך ואומרים לך להישאר שם ולירות בכל מי שמעיף אליך מבט. ממש עסק לעניין, זה! נראה שהחבר’ה שלי היו בערך חצי מכוח הפרשים הזה שהיינו שייכים אליו. בנוסף היה במחנה גדוד שלם של רגלים מבוססים בבוץ, סוללת תותחנים אחת עם תותחי שדה, נפוליונצ’יקים נושנים, ומכונת ירייה, גאט’*, ועוד פלוגה של הפרשים האלה, ‘הרוכבים הקלים של דנוור’, והם נראו ממש טוב. רובם נראו לי כאילו באזרחות הם היו טיפוסים מפונפנים כמו כלבים פומרניים, אבל תהיו בטוחים שהם גם בצבא דפקו הופעה. רכבו על סוסים משובחים והמדים שלהם ישבו עליהם ממש טוב. אנחנו נראינו כמו חבורה של טירונים, בשר טרי מצבא ארה”ב, כשהסתדרנו בשורה לצדם. בגלל המדים והסוסים הסופר שלהם, החבר’ה שלי היו מה זה חמים עליהם. לא היה צריך שום דבר נוסף בשביל לחמם אותם, אבל עזבו את המדים ואת הסוסים. חוץ מזה הם לא היו שווים כלום, אבל לכל אחד מהם היה משהו להגיד על איך צריך לנהל את הפלוגה, אני חושב שזה בגלל הטיפוס הזה, אחד שהיה המפקד שלנו. הוא היה סרן ששמו פַּארְד, והסתבר לי אחר כך שהוא היה מכונאי בכיר או בונה דוודים בדנוור, כשהוא לא היה מתעסק בענייני הצבא האלה. הפארד הזה היה טיפוס שקט, אבל היה טוב בטקטיקה צבאית. הוא ידע מה צריך לעשות. על כל פנים כשהוא נתן לך משימה היה ברור לך איכשהו שהוא מתכוון לזה שתבצע אותה.
את הרוכבים הקלים האלה במדים שלהם לא ספרנו ממש. בלילה השני כשהיינו במחנה, נציגות גדולה שלהם ירדה למאהל שלנו בצרחות. הצצנו החוצה מהאוהלים והבנו שהם באו לעשות עלינו ‘שמיכה’. אתם הבנתם את זה? לעשות שמיכות לחבר’ה המשופשפים מהרגלים החמישי של צבא ארה”ב! תאמינו לי שהם לא עשו לנו ‘שמיכה’. הפכנו עליהם ארבעה אוהלים, והם היו מתחת, וכשהגיעו החובשים מהמרפאה הצבאית, היו שם חבר’ה מדממים מפוזרים בכל השטח. ברור שלא התחבבנו על הרוכבים הקלים. לקפטן פארד הזה היה מספיק שכל לא להתעסק אתנו. קלט אותנו בזמן. הוא הבין שיש לו ג’מעה של חיילים אמיתיים תחת פיקודו. והוא לא ניסה לעשות שום תרגיל מנהיגות עלינו. שאר החיילים במחנה היו צריכים לעשות ת”ס כל יום. אתנו הוא הסתפק רק בפעם אחת, ואז הוא חייך, אמר משהו על כך שנראה לו שכבר עברנו מספיק ת”ס בחיים, וזה היה התרגיל האחרון שהיה לנו. הוא היה צריך לקחת אותנו כל יום לאורוות, אבל את זמננו העברנו בעיקר בעישון סיגריות באיזה צריף.
הם, השובתים אותם היינו צריכים לדכא, נראו לנו כבר די מדוכאים כשהגענו. הם היו מה זה מבואסים מחיילי המיליש, ואני לא מאשים ‘תם, אבל החבר’ה שלנו דווקא התחברו אליהם, ורבים מאתנו חשבו שהם די הגונים ובכלל בסדר בכול הסכסוך הזה. יש איזה שש’שרה עיירות כורים בנפת נקיק הפחם, במרחק של שישה מייל אחת מהשנייה, והחיילים שלנו היו עושים סיורים על הדרכים ביניהן. השובתים היו די שקטים, למרות שלא היה להם מה לעשות נגד שוברי השביתה. הם לא הציקו לנו אז עזבנו ‘תם לנפשם. היה המון כעס אצלם בעיקר על הרוכבים הקלים. אלה היו עוברים ברחובות, רומסים עם הסוסים שלהם, לא שמים בכלל על חיי הכורים או על האיברים שלהם, היו חותכים את העניינים עם הכורים בקשיחות בכול הזדמנות שהייתה להם. היה להם מקום גדול בעיר שקראו לו המכלאה, והחיילים האלה, של פלוגת הרוכבים הקלים, היו מעיפים לשם מישהו כל פעם, וזה הרתיח את השובתים. כשהם הבינו שאנחנו מתכוונים להתעסק רק בעניינים שלנו ולא שמים לכיוון שלהם, השובתים התחילו להתיידד אתנו, וקיטרו לנו על הצרות שלהם. חברות הכרייה היו בעלי הבתים שבהם גרו השובתים וכשפרצה השביתה באופן טבעי הם העיפו אותם מהבתים. אז השובתים עברו לגור באוהלים במאהל, והמשיכו לחיות כמיטב יכולתם. מחנה האוהלים היה ממוקם במרחק שני מייל מחוץ לעיירה והיה חלק מהסיור שלנו. היה עלינו לעצור שם כול לילה ולבדוק אם העניינים שם רגועים. מפה לשם התיידדו חברי הכנופיה שלי עם השובתים. לנשים באוהלים תמיד היה כוס קפה חם לתת לנו, וגם איזה משהו ללעוס, וזה הביא אותנו לחשוב עליהם די הרבה.
המחנה הזה שאני מספר לכם עליו נמצא על גבעה, ויש רק דרך גישה אחת ששווה משהו כדי להגיע אליו. אנחנו קוראים למחנה הזה סטרייקרוויל, עיר השובתים. עשינו את משחק החיילים הזה במשך כשלושה שבועות וראינו כבר את היום בו נעשה מכה, יום תשלום המשכורת מגיע, כששובת אחד מגיע אלינו ואומר לנו שחברות הכרייה הולכות להעיף אותם מהמאהל, מהמקום שבו הם מתגוררים. הוא אומר שיש לו את המידע הזה ממקור מהימן. סגני השריף יעשו את העבודה, הוא אומר שאמרו לו את זה ישר בפנים ‘סגני השריף יעשו את הפינויים והרוכבים הקלים יהיו בעניין גם כן. הסגנים והמיליש אמורים לפשוט על המחנה בלילה ולהתחיל במריבה עם הכורים; ואז למחרת המיליש יפנו את השובתים לגמרי מהמקום, בתואנה שהם מהווים סכנה לשלום הציבור’. נראה היה, לפי מה שהבחור הזה מספר לנו, שאם יצליחו לגרש את השובתים מהנפה, ניתן יהיה להשיג שוברי שביתה ללא כל בעיה, והמכרות יופעלו שוב. הוא אומר שהתפקיד של המיליש בעסקה לא יובא לאישור במפקדה, אבל החיילים צריכים ללכת יחד עם הסגנים כאילו הם עושים את זה מיוזמתם. כמו בפעם שחבורה של סגנים וחיילים הרסה משרד עיתון של האיגוד בקדנס. המפקדה תתלונן לאחר מכן על כך ש’אספסוף לא מאורגן’ השתולל, ותבצע חקירה נוקשה כדי לגלות את האנשים האשמים, אך כמו אז, ראינו שהאשמים מעולם לא נתפסו, והמשרד נשאר הרוס. ובכן, הברנש הזה מספר לנו שהכנופיה הזו מתכוונת להפיל את האוהלים ולהרוס את כל המחנה. הוא היה ממש מודאג, בעיקר ממה שיקרה לנשים ולילדים, כי היו הרבה מהם במחנה, והיו סופות קרות שהורידו שניים או שלושה רגל של שלג על הקרקע. ‘לגברת מק’אפרטי נולדה תינוקת רק היום’, הוא אומר, ‘וזה יהיה קשה יותר בשבילה עם הילדה’. ‘למה שלא תלחמו בהם?’ שואל דיק ‘המלוכלך’ קרסון שלנו. ‘להילחם בהם? עם מה בדיוק?’ שואל האיש. ‘הם החרימו כל אקדח בנפה כשהכריזו על ממשל צבאי. אם רק היינו יכולים להשיג גרוטאה אחת, זה היה עוצר את המזימה הזו של התנפלות האספסוף הלא מאורגן הזה, כפי שהם קוראים להם, מלעשות את העבודה המלוכלכת’.
‘יש לי תכנית’, אומר לי דיק, לאחר שהבחור עזב, והוא מתאר אותה בעליצות רבה. מיד נדלקתי על התכנית שלו והתחלתי לגלגל אותה. באורוות באותו ערב התכנסה פלוגה ג’ כפי שהיא מיוצגת על ידי החברים לשעבר של גדוד הפרשים החמישי לפגישה שקטה, דיק ואני מסבירים להם באריכות וברצינות את העסק. כשסיימנו לגלגל את התכנית, היה קשה למנוע מאיתם לצהול בשמחה, רק כדי להראות כמה הם מבסוטים. ‘זה הכל בשביל התינוקת של המק’אפרטי’, אני אומר להם. ‘תחשבו איך הייתם מרגישים, אם רק הייתם נולדים עכשיו והיו מעיפים אתכם מהבית והחוצה לשלג. גם תזכרו את הקפה של גברת מק’אפרטי’. החבורה כל-כך התרגשה מהעניין וההזדהות שלהם היתה כה סוחפת, עד שפחדתי שהם יגלו את זה לשאר החיילים במחנה. כדי לבצע את המזימה שלנו, היינו צריכים להכניס לעניין את הרב סמל הפלוגתי. הוא היה אחראי על סיורי הלילה ושיבץ את המש”קים האחרים לפקד על הסיורים. דיק ואני הלכנו אליו וגררנו אותו לאוהל שלנו, שם התאספו חצי תריסר מהחבר’ה הוותיקים. זה פשוט קרה כי הרב סמל הזה היה רוצה שנחשוב שגם הוא מהוותיקים, מהמתנדבים שנלחמו בפיליפינים, והוא החשיב עצמו כחייל וותיק כמונו. יחד עם זה, הוא היה בחור די הגון, וכשהוא שומע את המזימה שלנו הוא כאילו מגחך והולך על העניין מיד.
בשגרה היו שני צוותי סיור המורכבים מעשרה גברים, כל אחד בפיקודו של סמל, והם סיירו מרדת החשיכה עד שעות הבוקר המוקדמות, רוכבים על הכבישים. באותו ערב, כשהמפקד מקריא את שמות החיילים המצוותים לסיורים, אז הוא מקריא את השמות של החבר’ה שלי, למרות שכולם היו כבר בתפקיד בלילה הקודם. השמות שלנו נכללים בקריאת השמות במסדר, ובנוסף לכך, הוא מגדיל כל סיור לאחד-עשר רוכבים, בכוונה, כך שכל החבורה שלנו תצא באותו לילה והוא אומר ‘הערב נעשה הכשרה של מש”קים, ואני רוצה את כל המפקדים שאינם קצינים שם. אני ממנה את טוראי הנקס לפקד על סיור מס’ 1, ואת טוראי קרסון לפקד על סיור מס’ 2. הם יתייצבו אצלי לתדרוך’. זה נשמע כשיגרה. שאר הרוכבים של פלוגה ה’ התפוצצו מצחוק. הם היו בטוחים שמהמפקדה החליטו לרדת עלינו, ושנתנו לנו לרכב לילה אחר לילה. בחוץ שוב ירד שלג כבד, ואף אחד לא רצה לסייר בכבישים באותו לילה. ‘מגיע להם לצפודי התחת האלה,הם חושבים שהם יודעים הכל’, שמעתי את אחד הרוכבים הטירונים האלה אומר, כשהתפזרנו לאוהלים שלנו. בינתיים, ברגע שהיינו מאוכפים ומוכנים לצאת, אני שולח את אחד הבחורים שלנו דרך הקווים עם הוראות לרכוב למחנה השובתים ולהכין אותם. ואז קרסון ואני הלכנו לקדקוד לקבל תדריך לסיורי לילה. תמיד הייתה לי תחושה שכשדיברנו איתו מול האוהל שלו, שראיתי זוג עיניים מציצות דרך קפלים, ושהעיניים האלה נראות ממש כמו העיניים של קפטן פארד, אבל לא יכולתי להישבע על כך אם הייתי מתבקש. ‘אל תתנו לאף אחד להיפגע עכשיו’, זה מה שהיה לקדקוד להגיד לנו, ואנחנו מסכמים את הפרטים ויוצאים לדרך. אנחנו רוכבים החוצה, וכשאני חולף על פני הזקיף הוא צועק אלי ‘עוד מפלוגה ה’?’. פלוגה ה’ היו החבר’ה של הרוכבים הקלים של דנוור. ‘לא! הסיורים הרכובים הם של פלוגה ג”, השבתי לו. ‘לא ידעתי, נראה לי שרוב פלוגה ה’ קיבלו פס יצאו לחופשה רכובה הלילה’, אומר הזקיף, ומעין צחקוק נשמע אצל החבורה שלנו מאחורי.
השלג התחיל לרדת כמו נפתחו ארובות השמיים, ואתה בקושי יכולת לראות את הגב של זה שהוליך את הסיור שלך. כולנו היינו לבושים די טוב, אז לא היה אכפת לנו. הסיורים היו אמורים להפרד כקילומטר וחצי מהמחנה, כל אחד לדרך אחרת, אבל כולנו פנינו ישר לכיוון סטרייקרוויל. הוצאתי כמה סיירים לפנינו להנדלי, שם היו אמורים סגני השריף להיות, ואמרתי להם להזדרז ולהביא דו”ח מצב. כשאנחנו מטפסים בכביש המוליך למחנה השובתים, אתה צריך לעשות את זה די לאט בגלל הסלעים שאי אפשר לראות טוב דרך השלג הכבד, למעלה במחנה אנחנו רואים שיש התרגשות גדולה. כל האוהלים היו מוארים, ואש מדורות בוערות מכל עבר. הנשים והילדים מכונסים מצטופפים סביב אש המדורות, והגברים התפזרו לחבורות קטנות, כולם מדברים בהתרגשות בבת אחת. הסייר ששלחתי קדימה לפנינו הפחיד אותם עד מוות. כחצי תריסר ממנהיגי איגוד הכורים והנשיא שלהם שגרו במחנה, פגשו אותנו מיד כשהגענו, ואני העסקתי אותם מיד בתוכנית שלנו. כמו שסיפרתי לכם, המחנה הזה נמצא על מין מישור שטוח על ראש גבעה, ויש רק דרך אחת המובילה אליו. הסברתי להם שהם צריכים לרכז את הנשים ואת והילדים באוהלים הרחוקים מהדרך, ולהשאיר את האורות והמדורות דולקות רק במקום שבו ניתן יהיה לראות אותם מתחתית הכביש. ואז אני מצייד כל גבר במוט ברזל, והוריתי שכל ילד לא חשוב באיזה גיל שנמצא במחנה יכין כדורי שלג. השלג היה רטוב ורך ואפשר היה להכין ממנו כדורים. ואז אני מציע להם כבדרך אגב לשים בתוך כדורי השלג סלעים, ‘אם אתם רוצים’, ואני מניח שהם עשו את זה. את אחד הכורים אני מציב בתחתית הגבעה, ואני מכניס את השאר לעבודה כדי לבנות בריקדות בראש הגבעה. כדי למנוע תאונות אני מורה להם לסלק הרבה סלעים רופפים שהיו מונחים סביב, ואז נוצרת תעלה משובחת תוך זמן קצר. עד מהרה חוזרים הסיירים ששלחתי להנדלי, הסוסים שלהם מותשים עד מוות. ‘יש בערך עשרים סגני שריף ועשרים וחמישה חיילים פלוגה ה’ במסבאה של ניקולאי’, הם אומרים לי. ‘הם משתכרים, ומישהו עלול להיפגע. הם יתחילו בפעולה רק בחצות, ואז הם יבואו, ויהיה כאן גיהינום’. ‘יש גם מש”קים ביניהם?’ אני שואל, והם מודיעים לי שאין. אף אחד מהם גם לא הביא איתו את הקרבין, הם לא הביאו שום דבר חוץ משישה אקדחים. זה היה כדי שלא יגידו שהם בתפקיד. הם נמצאים מחוץ למחנה בחופשה רכובה, במסע צייד לבידור. ‘סגני השריף האלה מדברים בהתלהבות על זה שימרחו חלק מכם, החבר’ה השובתים, בזפת ונוצות’, אומר להם אחד הסיירים שלי, למנהיגי האיגוד, וזה לא הרגיע את התסיסה שממילא שררה כבר במחנה. את כדורי השלג שהם הכינו העבירו במהירות לאורך החלק הקדמי של התעלה, ולא חלף זמן רב עד שהיו מספיק כדורי שלג כדי למלא קרון עפרות מהמכרה. עבדתי קשה כמוהם, לא רציתי לפגר אחריהם. לא חלף זמן רב והבחור שהצבתי למטה במורד הגבעה מגיע בריצה במעלה הגבעה. ‘הם מתכנסים שם למטה’, הוא אומר. ‘הם מתכוונים להפתיע אותנו ולהסתער במהירות כולם יחד על המחנה, להפתיע את דיירי המחנה. כולם שם חצי מתודלקים.’ בדקתי שוב את ההכנות שהכנתי בשבילם בתשומת לב ולא נראה שהחמצתי משהו. החבר’ה שלי הסתדרו בשורה מאחורי הביצורים, עם הקרבינים במרכז, והשובתים ושאר החבר’ה שלי, מימינם ומשמאלם, זרועותיהם עמוסות בכדורי שלג גדולים. יכולנו לצפות ממש טוב על הכביש שמתחתינו, שנראה כמו רצועה של טיח על פני ערימת הפחם. מאחורינו דעכה האש בכמה מדורות שנותרו ורק במעט אוהלים נותר אור. הכול דמם סביב כמו בית קברות. ואז נשמעה צעקה פתאומית שפילחה את האוויר, והנה הם מסתערים!
כולם היו רכובים, והם ניסו להאיץ בסוסים שלהם במעלה הכביש התלול והחלקלק הזה, צורחים כמו משוגעים. חלקם מתחילים לירות באקדחים באוויר. הם לא רכבו במבנה, ואי אפשר היה להבחין בין חיילים לנציגי השריף. אני מחכה עד שהם מגיעים ממש מתחתינו על הכביש, ואז אני יורה ירייה מהקרבין שלי באוויר וצועק, ‘עצור!’ הם עצרו מיד ממש בטרם סיימתי לשאוג עליהם לעצור, רק לדקה אחת, אבל זה היה מספיק. כי זה מביא את כול הרוכבים לעצירה ממש מתחתינו, ואז אני צווח ‘מוכנים! אל המטרה! אש!’. כנופיית הקרבין שלי מרביצה מטח אש, ושאר החבורה מאחורי הבריקדה מורידה על הראשים של הרוכבים שבכביש מתחת מטח של כדורי שלג. אני מוריד עוד פקודה לנושאי הקרבינים ‘אש, איש איש למטרתו!’. אני שואג, והם מבצעים. החבר’ה עם הקרבינים יורים לעבר הכוכבים המנצנצים מעל ראשם, והאחרים מפגיזים בזעם עם כדורי השלג. תשמעו, ראיתי כבר בחיי המון המסתער פתאום, כמו את הרגלית 13 הוותיקה על וורן בזמן הקרב, או הכנופיה שלנו בגשר זאפוטה בפיליפינים בלילה שתאו המים תקפו אותנו, אבל החבורה הזו על הדרך, הבריחה אותם לכל הרוחות. הם פשוט השתוללו וצרחו אבל הם לא ירו. לא היה להם זמן. לא חשבתי על סכנה לכנופיית התוקפים עד שראיתי אותם מנסים להסתובב אחורה בדרך, כולם בבת אחת פונים מסתובבים, מפנים את הסוסים בבלגן בכביש הצר לכיוון אחד, הסוסים שלהם צוהלים מעלים קצף ובועטים, וכולם מנסים לברוח. הייתי בטוח שמישהו הולך להיהרג. אם מישהו מהם היה נופל מהסוס בבלגן הזה, זה היה יכול להיות סוף העניין. השפה שבה השתמשו הפורעים הייתה ממש מלוכלכת. כל אותו זמן ההמון שלי הטיח כדורי שלג גדולים על ראשי האויב וירה בקרבינים, וחלק מהצעקות שעלו מתוך ענן השלג בכביש נשמעו ממש כזעקות כאב. כיתת היורים עבדה על הקרבינים שלהם במרץ בין הצחוקים. הנשים והילדים במחנה הגיעו בריצה לבריקדה כדי לראות מה קורה, והם מיד הצטרפו למהומה והשליכו כדורי שלג, תוך שהם צורחים וצוחקים.
היה רגע שבו הבנתי שהוא הרגע המכריע הפסיכולוגי בקרב, ואז אני צועק ‘להסתער!’. ואז כולנו פותחים בשאגות נוראיות, ומגבירים את הקצב למבול של כדורי שלג. ההם על הכביש הפנו את סוסיהם ימינה ללא היסוס. הם ירדו בדרך החתחתים הזאת, התעלמו מהסכנה למפרקת שלהם, דבר שהלחיץ אותי. אלה שלא הצליחו להפנות את הסוסים שלהם ימינה החליקו מהסוסים וברחו ברגל. עד מהרה כל מה שיכולת לשמוע היה הדים שגוועו מרחוק וצרחות וצחוקים במחנה.
לא חיכינו להכרת תודה מהשובתים האלה. עלינו על הסוסים שלנו וטסנו משם כמעט באותה מהירות כמו שהאויב הסתלק משם. הפרדתי את הסיורים, שלחתי פטרול אחד לכיוון אחד ואני בחרתי בכיוון אחר ליחידה שלי. התרחקנו ברכיבה כמה קילומטרים, ואז חזרנו בדהרה אל מרגלות הגבעה של מאהל השובתים, שנראתה מופצצת במידה ניכרת. מייד אחרינו הגיעו רס”ן קלי והחיילים שלו, וגם מפלוגה ה’ התקבצו, וסרן פארד וכל קציני מפקדת הגדוד. אחריהם הגיע לאורך הדרך הסיור השני של קרסון, כולם יגעים, והרחק משם בדרך נעה תגבורת, מחלקה של חיל רגלים, וצוות של מקלע גאטלינג מהמחנה שלנו, מדשדשים בשלג במהירות עד כמה שיכלו. הם שמעו על הירי במפקדה. חייל אחד מפלוגה ה’ הגיע נרגש לשם וסיפר סיפור מצמרר על כך שהשובתים טובחים בחיילים ובקצינים התמימים…
כמובן שהם ידעו במפקדה מראש שמשהו מסריח מתבשל שם, בכוונה לתקוף את מאהל השובתים, אבל הם לא הצליחו להבין איך זה השתבש. אלא שאותו חייל מפלוגה ה’ שחזר למפקדה סיפר מה שסיפר, ונראה שהרב סרן כאילו קיווה לראות הרבה גוויות עטורות תהילה מפוזרות בשטח. גם אני דיווחתי ששמעתי כמה יריות, אבל לא ראיתי שמישהו מתרגש מכך. כל הסלעים שנזרקו לימדו על כך שהגיעו מהמאהל של הכורים והיו קרובים ממש למקום שהרס”ן עמד בו. ראיתי את קפטן פארד מציץ בי מדי פעם במבט מבודח, כשהוא עולה בדרך למעלה למחנה הכורים הזה, אבל נראה שהרס”ן לא הבחין בשום דבר. המחנה היה חשוך כמו עטלף באפלה, אבל בתשובה לצעקות שלנו חלק מהשובתים יצאו החוצה, נראים כועסים מאוד ומנומנמים. ‘לא, הם לא שמעו כלום. לא התרחשה תקרית לא שמעו על שום הפרעה’. ובחוץ נהיה יותר ויותר קר כל הזמן, וגם הרס”ן נראה מנומנם בעצמו. זה נגמר בכך שהוא אמר לקפטן פארד להורות לסיורים שלו לבצע חקירה יסודית. ואז כולם חזרו למפקדה. כשהיינו בדרכנו חזרה, לפני אור יום, נתקלו הסיורים שלנו בקבוצה דחוסה של כחמישה עשר חיילים מפלוגה ה’. הם התלוננו על פגיעות בפנים ובראש מכדורי השלג עמוסי הסלעים. הסגרנו את כולם לבית המעצר בטענה שחצו את גבולות הגזרה שלהם. ‘כואב! אוי, לא! זו טעות!’ הם צעקו. אני חושב שהם התחילו לרעוד, כי הבחורים שלנו עבדו עליהם כמו שצריך. כשהסתובבתי באותו בוקר, הגיע רץ גדודי ואמר שהרס”ן רוצה שאתייצב בחדר אוכל קצינים. לרגע שקשקתי, חשבתי שהזקן תפס את העניין, אבל הלכתי לשם. כל קציני הבסיס היו שם ודפקו ארוחת בוקר. סרן פארד ישב עם מפקד מחלקה מפלוגה ה’ מולו. הוא הסתכל עלי כאילו עוד רגע יתחיל לצחוק. ‘טוראי הנקס, הצלחת להבין משהו על הברדק של אתמול בלילה?’ שואל הרס”ן הזקן, הוא נראה רציני. ראיתי מיד שאף אחד מהם לא עלה על העניין, למעט אולי קפטן פארד. הבנתי שהם כנראה ניסו ביניהם להבין מה קרה שם, מנסים לתפוס איך זה קרה באמת. ‘המפקד!’, אני אומר לו, ומצדיע, ‘ככול שאני מצליח להבין, החבר’ה מפלוגה ה’ נעשו מדי עליזים ליד המחנה של השובתים, והנשים שם הבריחו אותם בכדורי שלג'”.
*מכונת הירייה גאטלינג.
