ריצה / הילה תומר
אֲנִי רָצָה בַּדְּרָכִים
וְקַלּוֹת רַגְלַי
נִתְקַעַת בִּגְרוֹנִי
אַיָּלָה
מְחַיֶּכֶת הִיא
בְּטֶרֶם בּוֹא
צַיָּד.
הילה תומר (ילידת 1996, מתגוררת כעת בלונדון), משוררת, יוצרת תיאטרון, וצלמת, עלתה השבוע לכותרות בנסיבות שבוודאי הייתה מעדיפה לוותר עליהן: היא פרסמה פוסט בפייסבוק, שבו תיארה כיצד שחקן התיאטרון אלון דהן, שנפטר ממחלת הסרטן בגיל 49, הטריד אותה מינית בהיותה נערה "שוחרת תיאטרון", כלשונה. בעקבות תחקיר של תמר קפלנסקי שפורסם ב"הארץ" (11.5.2021 "בקאמרי כולם יודעים: שחקניות, סדרניות, ועובדות בתעשייה טוענות כי השחקן אלון דהן הטריד אותן מינית"), ותגובתו של השחקן, היא אף אזרה אומץ להתלונן במשטרה. הפוסט זכה לתהודה רבה, ואף פורסם באתר של חדשות 12 כתגובה על דברי השחקן דביר בנדק, שלדבריה טען ברדיו כי "הועללו על אלון [דהן] עלילות שווא שהובילו למותו" (מתוך הפוסט שלה בפייסבוק, 13.9.2021).
נושא ההטרדות המיניות בתרבות שלנו, שמתקשר לתנועת המי-טו שהציפה אותו בארה"ב, עדיין שנוי במחלוקת מבחינת אופן ההתייחסות אליו. הנה רק בערב החג הזה יצא המשורר אהרן שבתאי להגנתו של חברו, המשורר רועי צ'יקי ארד, שהואשם גם הוא בשורה של הטרדות מיניות (שרון שפורר, המקום הכי חם בגיהנום, 10.9.2020 "'הדלת היתה פתוחה וצ'יקי שכב עם חלוק והחזיק את איבר המין שלו ביד'. היא היתה בת 14"). שבתאי עשה זאת במסגרת ראיון עם בתו, ננו (הארץ, 15.9.2021 "עדיף היה למרות האכזבה שיהיה לך מושג מציאותי יותר ביחס לאביך"), שבו הגדיר את מעשיו של ארד כ"מעשי קלות הדעת שצ'יקי עשה כשהיה צעיר", וגם שאל "מה הרוויחה התרבות מכך שסילקו והשתיקו איש מחונן שהיה גם פעיל בענייני חברה, ובכך גם חיסלו את כתב העת המיוחד 'מעיין'?" (שם, עמ' 42). להגדיר האשמות בהטרדות מיניות כמעשי קלות דעת של צעירים הוא דבר מקומם. מה שהרוויחה או הפסידה התרבות כתוצאה מחשיפת המקרים לא רלבנטי כלל לנושא הנידון.
חרף הנסיבות הטרגיות של המקרה של דהן, משמח לראות כיצד הילה תומר, כמשוררת ואשת תיאטרון צעירה, לא מפחדת, וניצבת מנגד כמתריעה בשער. שיריה של תומר, הזוכה הראשונה בפרס סנפיר לשירה שוחה נגד הזרם, שייסדתי, כונסו עד כה בשני ספרים: "פן אחנק" (2016, הוצאת ספרי ניב), ו"כאבי גדילה" (2020, הוצאה עצמית הוצאה לאור, עריכה: יואב גלבוע).
השיר שבחרתי לטור הזה מופיע בספר השני "כאבי גדילה" (עמ' 65) במסגרת השער השלישי והאחרון שלו, "כבר לא אהיה דלקה". שבעת טוריו הקצרים מדברים בעד עצמם והם הזכירו לי גם את שירו הידוע של המשורר אמיר גלבע (1984-1914), שאלו טורי הפתיחה שלו: "אַיָּלָה אֶשְׁלַח אוֹתָךְ אֶל הַזְּאֵבִים לֹא בַּיַּעַר הֵם / גַּם בָּעִיר עַל מִדְרָכוֹת תָּנוּסִי מִפְּנֵיהֶם בְּהוּלַת / עֵינַיךְ יָפוֹת יְקַנְאוּ בִּי לִרְאוֹתֵךְ אֵיךְ / אַתְּ פּוֹרַחַת נִפְחֶדֶת וְנִשְׁמָתֵךְ" (אמיר גלבע – כל השירים, כרך ב, 1987, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 109, השיר פותח את ספר שיריו "איילה אשלח אותך", שראה אור ב-1972). קריאה בשני השירים נוכח תנועת מי-טו ונוכח מה שנחשפנו אליו השבוע חושפת אולי את המרחק שעברה השירה הישראלית משנות השבעים והשמונים עד ימינו בהקשר הזה.
תודה, אילן, על העלאת השיר ועל עמדתך הנחרצת והעקבית בנושא החשוב של הטרדות ופגיעות מיניות. השיר מתייחס לנושא בסגנון תמציתי וקולע, ועל כך תודה להילה.