כריכה קדמית של הספר ״אילו האמנתי שיש אלוהים״ של ד״ר משה גרנות

ספרו החדש של משה גרנות, הכולל מסה אחת מרוכזת להפליא, מוגש כספר שאינו עב דפים, אך הוא רב רושם בצורתו ובתוכנו. עטיפתו הקידמית כולה ציור יפהפה משנת 1627 בצבע חום, אך תוכנו  מזעזע, כי נושאו הוא עלילת דם שהתרחשה כמאתיים שנים קודם לכן כגרמניה. הספר קרוי בשם הפרובוקטיבי המרמז לנושאו “אילו האמנתי שיש אלוהים”, ואילו כותרת המישנה היא “הבטחות הדת אל מול העובדות”, כלומר – אילו האמנתי שיש אלוהים הייתי חייב להקשות שאלות קשות מאוד כנגד הבטחות הדת.

מה הפלא שמיד עם אחיזתך בספר אתה מצפה לדיון חושפני וביקורתי. ואכן, מחכה לך בו מסה שהיא תמצית מזוקקת של הגותו העשירה, המקורית, והפרובוקטיבית, של משה גרנות ומחקריו במקרא ובביקורת המקרא, כפי שנהגתה ופורסמה במאמרים וספרים קודמים במשך שנים לא מעטות. עיונים אלה מתמקדים בעיקרם בתורה, ובמיוחד בספר דברים, שכן הוא כולל את חוקי היסוד כפי שניתנו למשה בהר סיני על ידי אלוהים. במהלך הדברים גרנות אף מבקש להפריך, על פי ביקורת המקרא ובעזרת הנמקות רבות, גם את האמונה היהודית שלפיה ניתנה התורה למשה בהר סיני, והוא עורך ביקורת יסודית של התפיסות והמצוות שבה, והמסה הופכת פרובוקטיבית ונועזת.

כריכת ״שלושת ספרי האימה התנ״ך הברית החדשה הקוראן״ ספרו של משה גרנות שבודק ומבקר את ספרי הקודש של הדתות הגדולות. הוצאת צבעונים ,2018

דומה כי במסה זו הגותו אכן מזקקת את קריאתו הביקורתית יוצאת הדופן של גרנות בטקסט המקראי. ולכן, למרות שאני מכירה היטב את השקפותיו מקריאה בספריו הקודמים, עולות, וכמדומני שלא רק בי, שתי תגובות סותרות.

האחת היא התפעלות מחדות החשיבה הרציונאלית, המפעמת בספר. חשיבה ללא פשרות, מעמיקה, מבוססת ידע, חודרת, עד שאתה כולך מרותק לנאמר. אתה גם  נפעם מאומץ הלב לשטוח דעות כה מקטרגות על החוקים המובאים במקרא ומוצגים כמצוות התורה שניתנה למשה בהר סיני. לא כל שכן, שהוא אף יכפור בהמשך בהנחה זו לגבי מתן התורה. וכל זה בפני החברה הישראלית, גם זו החילונית, הרואה בטקסט המקראי בסיס לא רק לדת ולקיום היהודי במשך אלפי שנים אלא גם לציונות.

מצד שני, הלב נצבט עד כדי דמעה למקרא מספר מסקנות שעוד נפרוש אותן כאן, והן בחינת קיטרוג ואפילו מסקנה פרובוקטיבית בעניין האנטישמיות. כך שחשתי שאין אפשרות שאסכים להן למרות הדיון המעמיק.

עם זאת, כל המכיר את יצירתו הספרותית וההגותית של משה גרנות יודע כי לדבריו יש להתייחס במלוא הרצינות וההערכה, גם שעה שאינך מקבל את מסקנותיו, שהריהו סופר פורה, מחברם של ספרי פרוזה למבוגרים וגם לילדים, ויש מהם שזכו לפרסים בעילום שם. גרנות הוא גם מבקר ספרותי, היה עורך כתב העת “מאזניים”, עורך “לקסיקון סופרי ישראל” מטעם אגודת הסופרים, בעל תואר ד”ר בספרות עברית, הוגה, מחנך, מפקח ראשי במשרד החינוך, ומחבר ספרי חינוך.

לאור כל אלה, יש לי השערה (ביוגרפית, ונקווה שגרנות לא יכעס עליי) – מהו מקור המבט הביקורתי וחסר הרחמים שלו על המקרא, מבט שלדעתי, אעז ואומר כבר עכשיו, כעס וכאב כאחד מניעים בו את הגישה המדעית. אבל נדבר על כך בסוף.

כריכה קדמית של״התנך כף החובה״ ספרו של משה גרנות
כריכה קדמית של״התנך כף החובה״ ספרו של משה גרנות
כריכה אחורית של״התנך כף החובה״ ספרו של משה גרנות

ראוי אף להזכיר בקצרה שאת ספרו המחקרי הראשון על המקרא פירסם גרנות כבר בשנת 1986 בהוצאת ירון גולן , והספר נקרא (לא פחות ולא יותר…) בשם “התנ”ך – כף החובה”, וכמובן שעורר סערה גדולה ואפילו הגיע לכנסת, שם דרשו את פיטוריו ממשרד החינוך. וכי איך יפקח על חינוך ילדים  והוא בעל דעות כה ביקורתיות?

קיראו את הדיון הזה בכנסת כפי שנשמר בפרוטוקולים של הכנסת כאן.

בקיצור – פרשה מרתקת לפנינו וניפנה לעיון בספר ונציג את מהלך הטיעונים כהווייתם.

הטיעון המרכזי ודרכי בנייתו

הספר נפתח בהצהרה המדהימה “אילו האמנתי שיש אלוהים הייתי מגיע למסקנה שמכל העמים הוא שונא ואפילו מתעב רק את עם ישראל. הרי לפי האמונה האל הוא בורא העולם, מכוון את המהלכים ההיסטוריים ומשגיח על ברואיו כדי לגמול לכל פרט ולכל ציבור על פי זכויות וחובות – איך ייתכן אפוא שהגמול הקבוע של עם ישראל לאורך ההיסטוריה הארוכה שלו הוא מסכת של סבל חסרת תכלה וקץ!”

יותר מזה, לאחר קטע זה, המובא גם על עטיפת הספר האחורית, מובא קטע המפרש תזה נוספת העולה מקושייה חמורה זו: המסה שתבוא להלן, הוא מצהיר,  גם מלמדת שאין להבטחות הדת שום אחיזה במציאות. המסה מנסה גם להתחקות אחר הסיבות לשנאת היהודים הכרונית.

לאחר מכן, בספר עצמו, מוסבר במפורש כי בתנ”ך הנחת היסוד היא של שכר ועונש, כלומר שכר לצדיק ועונש לרשע, ובנוסף, הרי נאמר במקרא במפורש כי אלוהים אוהב את עמו ישראל שבו בחר. והרי רעיון הבחירה של עם סגולה הוא רעיון יסוד בכל כתבי הקודש. ואם כך, מדוע עד לפני כ-200 שנה לא היה עם שכה סבל מרדיפות, גירושים, פורענויות, הובל לגולה ונרדף קשות במשך 2000 שנה, ובכל זאת לא חדל מאמונתו! וכי לא היה ראוי לפחות לגמול? אז היכן הגמול? ומה קורה עתה? וכי החיים כאן הפכו שלווים?

העיון נפתח בתקופת המקרא, והנחת היסוד היא שההגות הדתית מתעלמת לחלוטין מן המציאות ומכחישה אותה. שהרי במקרא, ודווקא בתקופה שבה בני ישראל לא קיימו את מצוות התורה וחטאו (לדעת גרנות ועל פי ביקורת המקרא התורה עוד לא היתה קיימת בכלל, וכל הסיפור על מתן תורה בהר סיני התחבר בימי יאשיהו הרפורמטור הגדול), דווקא אז התקיימו חיי מדינה עצמאית. דוגמה מאלפת הוא מביא מספר ירמיהו, למשל, ואחר כך אפילו דן במרד בר כוכבא דיון רב פנים ומתומצת.

לאחר הדיון בימי העצמאות המקראיים הוא עובר להגליית העם, לגלות הארוכה, שאף בה, ועוד ביתר שאת, בכל דור ודור “עומדים עלינו לכלותנו”, ומוכיח במחקר מקיף להפליא כי “מתברר שגורלו של עם ישראל לאורך כל הגלות  הוא לחוות אין סוף גירושים”. הוא מעלה ומפרט אין סוף אירועים, בעוד שידיעתנו בדרך כלל מועטת ומתמקדת בגירוש ספרד ואולי עוד שניים שלושה. אך זו רק ראשית הדיון.

עתה מוצגת מסכת מדהימה של עלילות דם, ממש אין סופית, וכל זה בתמצות המבליט עוד יותר את אימת האירועים. גרנות פורש את עיונו על המרחב הנוצרי, ולאחר מכן על העולם המוסלמי. ומה אומר? הסקירה הזאת אכן מדהימה למרות הטון הרציונלי שבה היא מתנסחת. הפעם אף החליט גרנות, ולדעתי בתבונה, שלא להרחיב בנושא השואה, שנידון הרבה ועשוי להשתלט על הדיון. הוא משלבו בדיון הכללי, ומגיע למסקנה שאליה חתר, שגם המשך האמירה, שלמרות הרדיפות “אלוהים תמיד מצילנו מידם,” מופרכת לחלוטין. יותר מכך, אנחנו לא העם היחידי ששרד אלפי שנים, והוא מוכיח, למשל, כי הפרסים שרדו כמונו בהחלט. אז מה הפלא שכאשר אתה מגיע בקריאה עד עמוד 20 כבר נשימתך נעתקת, ואתה מתקשה לעבור לדיון רב המשמעות הנפתח בשלב זה באנטישמיות.

עם זאת, בפתחו של הדיון מציג גרנות שאלה מסקרנת “מדוע מכל העמים השנוא ביותר בעולם הוא עם ישראל? לאורך ההיסטוריה נעשו בעולמנו אין ספור עוולות, אי צדק, עושק, מעשי נבלה, השתלטות על כברות ארץ בכוח הזרוע, השמדות המוניות, ומעולם לא גרמו המעשים האלה לשינאה תהומית כלפי מבצעיהם, כמו השינאה התהומית שמרבית העולם המערבי מפנה לעם היהודי?” (עמ’ 24-25).

והוכחות לא חסרות לו, למשה גרנות. הידע עצום ומרוכז, שלא לדבר כשהוא מגיע לזמננו, וכשהוא מציין שישראל מוקפת מדינות רודניות ומושחתות, ואין אפילו מדינה דמוקרטית אחת בכל המזרח התיכון, ובכל זאת דווקא ישראל היא זו שתמיד משמשת מטרה לגינוי ולשינאה תהומית, אף שהיא המאויימת תמיד. מדוע?

הוא מביא בהרחבה ובעמקות הסברים שונים, כולל זה הדתי, אך טענתו המרכזית במסה היא כי “האמונה באל אחד קנאי ואכזר, המצווה להשמיד כל זכר לעבודת אלוהים אחרים, האמונה שיש רק אמת דתית אחת, והיא התגלתה לבחירי אלוה, המסוגלים לצטט את האל ולצוות צווים, שמי שחורג מהם מתחייב בנפשו – האמונה הזאת היא הסיבה העיקרית לאנטישמיות החריפה” (עמ’ 31). רק בהמשך תתברר טענתו שהמקור להשקפה זו הוא בתורת ישראל, בספר דברים.

ומדוע אמונה זו היא הבסיס לאנטישמיות?  בדיון נרחב ומקיף טוען גרנות שכך הוא – שלמרות  שדרישה כזו אינה יכולה להתקיים לאורך ימים, ולא התקיימה אפילו ביהדות עצמה. אף על פי כן היא התקבלה  גם בשאר העמים, באמונה הנוצרית, ולאחר מכן באיסלם. תחילה הם אימצו את האמונה באל יחיד, אמנם לאחר מכן הם שינו תפיסות יסוד ובנו דתות בעלות אופי שונה מן היהדות ומאמונות אחרות, אבל הם שמרו על עקרון האל הקנאי והמעניש, הדורש השמדת כל אלה שאינם מאמינים בו ובאותו אופן שהם מאמינים בו. כך נהגו הנצרות, בברית החדשה, ובעיקר האיסלאם, בקוראן. את הטיעון הזה גרנות מנמק בהרחבה יחסית, ומכאן טיעונו שכך נוצרה הדה-הומניזציה של היהודים, שהולידה שפיכות דמנו ופורענויות ללא תכלה וקץ, והראייה – שכל זה לא היה בזמן שעמי העולם היו עובדי אלילים.

מה אומר? לי עצמי קשה מאוד לקבל את הטיעון שאנחנו מקור הרצחנות שבאה מתוך אמונה, ואת הנמקותיו, גם אם החריפות הרציונלית של גרנות בנוייה לתלפיות. אכן, לא חוקרת מקרא אני ולא ידענית בחקר דתות, ולמרות שכבר תוך קריאה ניהלתי איתו פולמוס שקט במחשבותיי, אסתפק בהערה זו. לא כל שכן שלא אכנס לדיון עם הטיעון המלווה, על פיו האמונה היהודית הזו התפתחה בתהליך של מאות שנים ולא ניתנה כתורה מאלוהים למשה בהר סיני כפי שהתנ”ך מציג, וכפי שהיהדות וההוגים הדתיים מאמינים.

הוא מביא טיעונים ודוגמאות מהמקרא, מסתייע בביקורת המקרא, דן במעמד האישה הנמוך והמושפל שבו. רק כבדרך אגב הוא מציין, שהרי אין זה נושאו, שחז”ל אכן הבינו היטב שיש צווים שלא ניתן לקיימם כלשונם ושינו אותם (עמ’ 49).

אפשר אף להוסיף ולטעון כנגדו כי הנצרות והאיסלם כבר הכירו יהדות שונה, ולהוכיח שלא מאיתנו לקחו את העיקרון האכזר. אבל מי אני שאשפוט בנושאים אלה שאין לי בהם כל השכלה מיוחדת. הבעייה היא  שהיה לי קצת קשה לקרוא את המסקנה כי “התורה  משליטה טרור” בענייני אמונה ותובעת עונשי מוות, הכאות, קיצוץ איברים, ועוד, כולל הלשנה על קרובים אם סרו מאמונתם, וזאת ללא השלמת הדיון בחכמי ישראל מאוחרים יותר. האמת היא, שהוא עצמו מציין שיביאו את הטיעון הזה כנגדו, אלא שזה לא הנושא שלו אלא התורה כטקסט מקודש.

עניין נוסף שגרנות מפתח עליו דיון הוא מעמד האישה על פי חוקי המקרא, מילדותה בבית אביה ועד נישואיה ובחיי המשפחה, ובכולם הוא מבקש להוכיח כי  מעמדה הוא כשל קניין. כיוון שכך, אם תסטה, למשל תאבד את בתוליה – תישרף ללא כל רחמים. מכאן הוא עובר לדיון בנושא הקורבנות רב החשיבות, ומצביע על היעדר הרחמים. והוא שב לדיון בציווי להשמיד השמדה טוטאלית את העמים עובדי האלילים והחוטאים היושבים בארץ. שהרי לפי המקרא רק אמונה אחת, זו שבאל יחיד, היא בעלת התוקף, והמאמינים באחרות חייבים להישמד. כדוגמה הוא מביא את משלו של יחזקאל הנביא, שבו הוא ממצה את התפיסה שאלוהים הוא כגבר המקנא קינאה מטורפת לשתי נשותיו, הלא הן יהודה וישראל, ולא יחוס עליהם אם יעבדו אלילים.

העיון המקיף הזה, שכלולה בו גם הטענה המנומקת היטב, שדווקא הרפורמטורים הגדולים בימי העצמאות המקראיים, אלה הנאמנים לאל היחיד, והעם היהודי שבמשך 2000 שנות גולה שמר על נאמנות מוחלטת לאמונתו ולדתו, דווקא הם אלה שסבלו מיתות ופורענויות. מסקנתו היא ש”המאמין התמים שלא היה לו מושג כי הטקסטים הנוראים האלה לא נכתבו מפיו של משה בהשראה אלוהית, אלא על ידי בני סמכא בעיני עצמם” ציית לכל הצווים הללו. כל זאת, למרות שיש בתורה עצמה גם חוקים שמנעו כל אפשרות לקיים מסגרת מדינית כהלכתה.

בסופו של הדיון מסביר גרנות, כפי שכבר ציינתי, שהוא לא דן במהותה של היהדות כפי שנתגבשה במשך הדורות, אף שהוא מודע לכך כי לשם יפנה אותו המאמין לשם הפרכת דעתו על חז”ל והפוסקים האחרים. אבל לא יהא בכך, לדעתו, כדי להפריך את עיקרי התזה שלו.

יותר מזה, לאחר סיומה של המסה הוא מוסיף עיון קצר וחריף בספר דברים, עיון שתכליתו ביסוס עמוק עוד יותר של תפיסותיו. ואכן הוא צודק, לדעתי, בעובדות רבות, אלא שהקושי הוא לגבי המסקנות.

ניסיתי למסור כאן בהרחבה יחסית את התיאוריה הנועזת של גרנות, אך אני, שאינני חוקרת המקרא, לא רואה עצמי מוסמכת להעיר על הדברים. נכון שבכל זאת העזתי לבטא בהיסוס תגובות פולמוס אחדות, אבל יש להודות שהייתי מרותקת כולי לקריאת הדברים. אז שאלתי את עצמי אם יש מקור ביוגראפי שהשפיע על גרנות להקדיש כל כך הרבה שנים ומאמץ אינטלקטואלי כביר לנושא הזה, שהרי רק כאב גדול עשוי להוליד ראייה נוקבת כזו?

ומה דעתי? יסלח לי המחבר שאני פולשת לחייו, אך להבנתי השואה, אותה עבר גרנות כילד ברומניה, שלמרות שהיא נחשבה מתונה יחסית, לא מעט מיהודיה נרדפו וניספו, היא שטבעה בנפשו את הכאב הגדול, את התהייה על מקור השינאה וההשמדה, והיא שחידדה את היכולת לנסח תיאוריות מורכבות בתמציתיות ואף להביאן בנוסח ברור לכל קורא.

הסבר זה אף מוצא חיזוק לאור קריאה בסיפוריו, שבהם ראינו כמה אהבה יש בליבו ל”פרומושקאים”, הלוא אלה יצירי דמיונו המתארים את אנשי העיירה היהודים ברומניה, אלה שנרצחו.

מכל מקום, יהא ההסבר אשר יהיה, ראוייה המסה הזו לקריאה ולהתמודדות של אמת עימה.

קראו גם

בודד כנגד המערכת: ראיון של אלי אשד עם משה גרנות

קראו פרק מספרו של גרנות ״אילו האמנתי שיש אלוהים״

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

14 − 8 =