לפניכם פרק מרומן חדש ומדהים נמר בירושלים” של אורן ולדמן (הוצאת שתיים ,2021). זהו הרומן הראשון של לאורן ולדמן. קדם לו קובץ סיפורים קצרים בשם “סיפורי יוגה” שיצא לאור בהוצאה עצמית.

“נמר בירושלים” יוצא לאור בהוצאת שתים – הוצאת ספרים בעריכתן של אורנה לנדאו ומירי רוזובסקי. ההוצאה מציגה גישה חדשנית ומביאה בשורה חדשה לספרות המקור העברית. ספרו של אורן ולדמן הוא אחד מנושאי בשורה זו.

תקציר הספר:

ערן וולוצקי הוא נער מופנם בן 16, בישראל של שנת 1972,אשר נאלץ, במסגרת מחויבות מטעם בית הספר, לבקר בבית חולים חולה ערירי, עולה חדש מרוסיה. ערן, שגדל ללא אם, ועם אב ששותק מילים ומדבר תבשילים, שונא כדורגל וחולם בכלל להתקבל למגמת ציור בבית הספר לאמנויות. המקום האחרון בו הוא רוצה להיות הוא חדר 6 במחלקה פנימית א׳ בבית החולים. אבל החולה הוא דב גפונוב, המתרגם הגאון של יצירת המופת הגיאורגית ״עוטה עור הנמר״. תרגום אשר שלונסקי, הכתיר כלא פחות מנס וזיכה את גפונוב בפרס טשרניחובסקי לתרגום. בין ערן וגפונוב מתפתחת ידידות מפתיעה, כנגד כל הסיכויים. 

נמר בירושלים הוא סיפור על התבגרות והשלמה עם פצעי העבר, סיפור של נשמות בודדות המחפשות הכרה בעולם, סיפור שנע בין גיאורגיה של המאה ה-12, ברית המועצות של השלטון הקומוניסטי, וישראל של שנות ה-70, אשר נפגשים כולם בליל ירח של יום השוויון במנזר המצלבה, במרץ 1972. אורן ולדמן חושף ומדמיין פנינת היסטוריה נשכחת בסיפור מרטיט לב על התבגרות ואהבה.

אורן ולדמן, יליד 1973 נולד וגדל ברחובות ומתגורר כעת במונטריאול עם אשתו, חמשת ילדיהם, וזוג ארנבי בית. נמר בירושלים הוא הרומן הראשון שלו. קדם לו קובץ סיפורים קצרים בשם סיפורי יוגה.

עם סיום הקריאה קראו גם את הראיון של אלי אשד עם אורן ולדמן על הספר שמובא בסיום כקישור.

כריכת ספרו של אורן ולדמן ״נמר בירושלים״

פרק 24

כשאני נעצר בפתח חדר 6, אני מופתע. בפעם הראשונה אני רואה את דב שוכב כשפניו לא פונות לקיר. הוא שכוב על גבו, ידיו שלובות על חזהו ועיניו עצומות. אני מקווה שזה סימן שהוא במצב טוב יותר היום. ליד יצחק יושבת שרה אשתו עם אחת מבנותיו, ונחום כמובן לא נמצא. אני אומר שלום ליצחק ומנסה להתקרב אל הכיסא האדום בשקט, כדי לא להפריע לדב, אבל הוא פותח עיניים ברגע שאני מוציא את מחברת הרישומים. “שלום ערן,” הוא אומר אחרי שהוא מסדר את משקפיו.

“מה שלומך? איך אתה מרגיש?” אני שואל, מקווה שמצבו משתפר.

“אני כאן והציפורים שם,” הוא עונה לי באחד מאותם משפטים סתומים שלו. הקול שלו נשמע לי טוב יותר, ואולי פשוט כבר התרגלתי. “אפילו הצלחתי לקרוא כמה משפטים מהספר של דן בן אמוץ שהבאת לי. מעניין מאוד.”

אני בוחן את פניו. לשמחתי נראה לי שהוא אכן מרגיש יותר טוב היום. פניו רגועות יותר ולבנות פחות.

פתאום יש לי רעיון. “אתה באמת רוצה לראות את הציפורים?”

“איני בטוח שאני מבין את כוונתך,” הוא אומר לי, ואני דווקא חושב שהוא מבין אבל אולי חושש.

“יום מקסים היום,” אני אומר לו. “כמעט ואין עננים והטמפרטורות גבוהות יחסית. זה אמנם רע לחקלאים, אני יודע, אבל לנו זה טוב. השמש עוד לא שקעה, וחשבתי שאולי נצא החוצה לנשום קצת אוויר נקי.” אני רואה את אישוני עיניו מתרחבים מבעד לעדשות המשקפיים שלו.

“בחוץ?”

“כן. אני מכיר מקום מקסים, ממש קרוב, עם ספסל ועץ ערבה בוכייה יפהפה שתמיד יש עליו ציפורים.” הוא לא עונה לי. אבל אני מרגיש באופן ברור שזה יכול לעשות לו רק טוב. “יש לנו עוד קצת זמן עד השקיעה. אני אבקש מיפה רשות. מה אתה אומר?” אני מוסיף, רואה שהוא ממשיך להסס. הוא מהנהן ואני ויוצא לחפש את יפה, לבקש ממנה אישור. יפה אומרת לי שכל עוד דב מרגיש טוב, אין שום בעיה. להפך, האוויר הצח והטיול הקטן יכולים להועיל לו מאוד.

“יפה חושבת שזה רעיון מצוין,” אני מדווח לו אחרי שאני חוזר. “היא אפילו נתנה לי כיסא גלגלים.” אני מראה לו. דב חושב כמה רגעים ואז אומר לי, “בסדר, נצא לשבת ליד העץ.”

נראה לי שהוא קצת מתרגש. אני עוזר לו להתיישב בכיסא הגלגלים, מכסה אותו היטב בשמיכה, ובאיטיות דוחף אותו מחוץ לחדר אל המסדרון.

כשאנחנו מגיעים לדלת היציאה מבית החולים, אני עוצר לרגע. נותן לו להתרגל לאוויר ולטמפרטורות בחוץ. “זו הפעם הראשונה שכף רגלי דורכת מחוץ לבית החולים, מאז שהגעתי לכאן לפני שמונה חודשים,” הוא אומר לי בקול נרגש. “כבר הייתי משוכנע שאצא מכאן רק באלונקה של החברה קדישא.”

“אין סיכוי,” אני עונה לו ודוחף את הכיסא החוצה. אני הולך לאט, לאורך השבילים בכיוון הצריפים. נותן לו זמן ליהנות מהמראות והקולות. השביל הסלול מסתיים בשורת הצריפים. כדי להגיע לספסל העץ, אני צריך לדחוף את הכיסא דרך הדשא. זה לא קל, אבל בסוף אני מצליח ומעמיד את הכיסא בסמוך לספסל מול הערבה הבוכייה. חווה כבר לא כאן ואני מקווה בשבילה שהמפגש עם אמא שלה עובר בשלום. ציפורים מכמה מינים עפות אל העץ וממנו, מספרות אחת לשנייה היכן יש אוכל, או אולי ממה וממי צריך להיזהר.

דב שואף שאיפה עמוקה. “אַ־מֵחַיֶיה,” הוא אומר ועוצם עיניים בתענוג.

“הבאתי לך משהו,” אני אומר לו ומוציא את הפיתות שהבאתי. “פלאפל,” אני מסביר לו. “המאכל הכי ישראלי שיש. אתה חייב לטעום את זה. אני בטוח שזה יותר טעים מהאוכל שיפה תביא לך בשש וחצי.”

“תודה,” הוא אומר, “אשמח לטעום.” נדמה לי שאני רואה איזה ניצוץ בעיניו, שעוד לא ראיתי.

אני אוכל יחד איתו, מחזיק ביד אחת את הפיתה שלי ועוזר לו להחזיק את הפיתה שלו, ומודה לאל על הפיתות החזקות של דמתי, שלא מתפרקות ונוזלות. הוא לוקח ביס קטן ולועס אותו הרבה זמן, מנסה להרגיש את שילוב הטעמים הלא מוכר. אחר כך הוא לוקח עוד ביס, ועוד אחד. נראה לי שהוא נהנה. “יש גם חריף,” אני נזכר פתאום. “לא ידעתי, אם אתה אוהב או לא, בדרך כלל אוכלים את זה עם סחוג. אתה רוצה?”

“האם ידעת שחריף אינו טעם?” הוא שואל אותי.

“מה זאת אומרת, לא טעם?” אני לא מבין.

“חריף אינו טעם כמו חמוץ, מתוק או מלוח,” הוא מסביר לי, “זו צריבה בעצבי הלשון. למעשה, מה שאנחנו מכנים בטעות כטעם חריף, הוא למעשה תחושת הכאב שאנחנו חשים בלשון. אני אוהב את התחושה הזו, אבל ברשותך, הפעם אוותר. גם כך סילביה תרתח אם תגלה שאכלתי אוכל שאינו כלול בדיאטת בית החולים.”

הוא לועס בהנאה, מתענג על כל ביס. “תודה,” הוא אומר לי אחרי עוד כמה נגיסות ואני מכניס את חצי הפיתה שנשארה חזרה לשקית. את שלי כבר סיימתי. “זה היה נפלא, ממש קיבוץ גלויות של אוכל.”

אני מרגיש איזו חַיוּת חדשה קורנת ממנו. הוא באמת קוסם הדמתי הזה, אני חושב.

דב נושם נשימה עמוקה. “יום אחד, אם אצא מכאן, אגמול לך ואתן לך לטעום חצ’פורי. זהו מין מאפה גרוזיני, טעים מאוד.”

אני מהנהן. “כשתצא מכאן,” אני מתקן אותו, “כשתצא. אני אשמח מאוד.”

“סיימתי לקרוא את הספר שתירגמת,” אני אומר לו, מוציא את הספר מהתיק ומושיט לו. מקווה שהוא לא יגיב שוב כמו בפעם הקודמת. הוא לוקח את הספר ואוחז בו בשתי ידיו. נרגש בלי שום ספק. אבל הספר כבד מדי בשבילו. אני מתקרב אל כיסא הגלגלים ועוזר לו להחזיק את הספר. דב מלטף את הכריכה ומתבונן בריכוז בציור הנזיר. “זה רוּסְתַאוֶולִי,” הוא אומר לי ומעביר את אצבעו על הדמות שעל הכריכה. הוא פותח את הספר בעמוד הראשון, הפנימי. למראה שמו שכתוב באותיות גדולות על הדף, הוא מחייך חיוך נבוך, כמו של ילד. הוא ממשיך לדפדף בספר, ולפי מבט עיניו נראה לי שהוא מרוצה ממה שהוא רואה. לאחר כמה עמודים, הוא חוזר לאחור ופותח את העמוד עם ההקדמה של שלונסקי. אני תוהה אם הוא בכלל יודע מה שלונסקי כתב עליו ועל התרגום שלו. אני מתבונן בו קורא, לאט, מילה אחר מילה ועיניו נוצצות מגאווה. אני נשאר שקט, תומך בספר, נותן לו להתייחד עם המילים החמות והשבחים ששלונסקי כתב.

“שלונסקי היקר. בלעדיו, התרגום שכתבתי בדם חיי, לא היה רואה אור, אלא יורד לטמיון בגרוזיה,” הוא אומר כשהוא מסיים לקרוא את ההקדמה. פניו מתעננות, ואני יכול ממש לראות איך העצב והכאב חוזרים לתוך גופו. “קיוויתי בכל לבי לפגוש אותו פנים מול פנים. ללחוץ את ידו ולהודות לו על כל מה שעשה עבורי. לנהל איתו שיח סופרים על ספרות, שירה ועל תפקידו ומקומו של המתרגם בעולם. הוא איש חכם ובעל שיעור קומה. הוא עשה בעבורי ״עולם ומלואו״. לא רק בהוצאה לאור, אלא גם בהשתדלותו להביאני לכאן.”

השמש כבר נמוכה והשמיים נצבעים באדום. אני אוהב את השעה הזו. ולמרות שמתחיל להיות קריר, אין לי ספק שעדיף להישאר בחוץ מאשר לחזור למחלקה.

אתה יכול לספר לי קצת על הספר עצמו ועל המחבר שלו, רוֹסְתוֹלִי?” אני שואל כדי לנסות ולהשכיח ממנו את הכאב שלו.

“מבטאים את שמו, רוּסְתַאוֶולִי,” הוא אומר לי בקול מחויך. “אם גרוזינים היו שומעים אותך מבטא את השם הקדוש שלהם בצורה הזו, היו סוקלים אותך באבנים.”

אני מנסה לבטא את השם שוב אבל לפי המבט של דב, אני לא ממש מצליח. למרות זאת נדמה לי שמצב רוחו משתפר מעט. “אתה יכול לספר לי קצת על ׳עוטה עור הנמר׳?”

הוא חושב קצת לפני שהוא עונה לי. “השאלה שלך פשוטה, אבל התשובה מסובכת. מה אתה מעוניין לדעת? אני יכול לספר לך את עלילת הסיפור, אני יכול לספר לך במה הספר עוסק באמת לדעתי, ואני יכול לספר לך על הסיפור שמאחורי הספר, הסיפור האמיתי.”

“אני אשמח לשמוע הכול.”

הוא מכחכח מעט בגרונו, שותה מעט מים מהבקבוק שהבאתי ומתחיל. “העלילה כמו שקראת, עוסקת במסע של טָרִיאֵל, האביר עוטה עור הנמר, שהיה שר הצי של מלך הודו, אחרי אהובתו, בת מלך הודו. מסע כנגד כל הסיכויים. מסע שכמעט ולא מתחיל בגלל העצב, הייאוש והוויתור של טריאל, ומסתיים אחרי תלאות והרפתקאות רבות, לא רק בהשגת בת המלך, אלא גם בחברות האמיצה שנרקמת בין טריאל לאביר הנוסף שפגש, אַבְתַּנְדִּיל ובהפיכת שניהם לאנשים טובים יותר. היצירה מבטאת בעצם את הערכים הנעלים ביותר, כפי שהיו מקובלים על ידי אנשי ימי הביניים בגרוזיה. אהבה, גבורה וחברות.” הוא עוצר לשתות עוד מים, ואני חושב בצער שאני יכול להבין את הכמיהה לערכים הללו. אין בחיי לא אהבה, לא גבורה וכמעט ולא חברות.

“אבל היצירה, נפלאה ומתוחכמת ככל שתהיה, היא רק המסגרת, הכלי. אולי אפילו הטעיה לדבר המעניין והחשוב באמת,” הוא ממשיך וגורם לי להסתקרן. “את הספר כתב הנזיר הגרוזיני, שוֹתַא רוּסְתַאוֶולִי, שתמונתו מצויה על כריכת הספר.” הוא מלכסן אליי מבט בזמן שהוא מבטא את השם בצורה הנכונה. “הסיפור מהלל ומתאר, לכאורה, את סיפורם של מלך ומלכת גרוזיה של הימים בהם נכתבה היצירה, לפני שמונה מאות שנה, במאה השתים־עשרה. המלכה תמר והמלך דויד, המלכה והמלך הגדולים ביותר שהיו לגרוזיה אי־פעם. מי שאחראים לתור הזהב של גרוזיה.”

אני מופתע מהשמות העבריים של מלך ומלכת גרוזיה. “תמר ודויד הם השמות האמיתיים שלהם או המתורגמים?”

“אלה שמותיהם מבטן ומלידה,” הוא עונה לי. “הגרוזינים היו מאז ומעולם נוצרים עם חיבור חזק לברית הישנה. שמות רבים, במיוחד של בני אצולה באותה התקופה היו שמות תנ”כיים.”

אני מהנהן בפליאה והוא ממשיך. “בדיוק כמו ביצירה, הנסיכה תמר, בתו של המלך, יועדה לאחר ואף התחתנה עם אציל מקומי, נסיך בשם יוּרִי בּוֹגוּלְיוֹבְסְקִי, שהתברר שהוא חדל אישים ולא ראוי למלכה. דויד, שהיה שר הצבא של הממלכה התאהב במלכה תמר וגרם לה לגרש מגרוזיה את בעלה הראשון, ולהינשא לו. הופך עצמו למלך גרוזיה. היצירה נועדה להכשיר את מעשיו של המלך דויד, ולהבליט את יכולותיו הצבאיות המעולות ותכונותיו הערכיות הנהדרות, ולקבע את מקומו כמלך ראוי.”

“אבל זה לא מסתדר לי. למה שנזיר יכתוב סיפור כזה?” אני שואל אותו. “לפי מה שאני זוכר, לאורך כל הספר אין אף אזכור לאלוהים ובוודאי לא של הנצרות. למה ששוֹתַא,” אני מעדיף לבטא את השם הפרטי של הנזיר ולא שם המשפחה הבלתי אפשרי שלו, “שהיה נזיר, יכתוב כזה שיר הלל למלך?”

דב מהנהן אליי בהערכה. “שאלה מצוינת. וההסבר מרתק בעיניי לא פחות מהספר עצמו. אתה מבין, רוסתאוולי אמנם מת כנזיר, אבל נולד אציל. לפני שהיה לנזיר, הוא היה אחד מאנשי החצר של המלכה. הוא היה איש אשכולות, כמקובל באותה תקופה בגרוזיה. משורר, פילוסוף, היסטוריון, שהגיע עד למשרת שר האוצר של הממלכה ואיש סודה של המלכה תמר. בזמן שדויד היה עסוק בכיבושים ובהרחבת הממלכה, המלכה תמר ורוסתאוולי בילו שעות רבות יחד בלימודי רוח ובדיוני עבודה. שעות שהובילו בסופו של דבר גם להתאהבותו של רוסתאוולי בתמר. אבל בחיים האמיתיים, שלא כמו בסיפורים, אף אדם, גם אם הוא שר האוצר, לא יכול לאהוב את אשת המלך, ולהישאר בחיים.”

“אז מה קרה?” אני שואל, מופתע לגלות שמתחת לסיפור, יש שכבה נוספת, מרתקת אפילו יותר.

“כשהמלך דויד שמע ששר האוצר שלו ניסה לפתות את מלכתו, חמתו בערה כמובן. הוא דהר במשך שלושה ימים בלי לעצור, מאחד משדות הקרב שהיה בהם, רק כדי שיוכל לערוף את ראשו של רוסתאוולי בעצמו. אבל לדויד הייתה בעיה. המלכה תמר, למרות היותה אישה, הייתה חזקה ממנו פוליטית, ובוודאי אהובה יותר על ידי העם. היא הייתה בתו של המלך והוא היה רק בעלה. לפני נישואיה הובילה בעצמה את הצבא למסעות כיבושים ואף כונתה בשלב כלשהו המלך תמר ככינוי של כבוד על ידי העם. דויד הבין שהריגתו של רוסתאוולי עלולה להזיק לו ולפגוע בשמו ולכן החליט להציע לרוסתאוולי עסקה. הוא, דויד, יחוס על חייו של רוסתאוולי וייתן לו לשמור את ראשו מחובר לכתפיו. בתמורה, רוסתאוולי, שהיה ידוע כמשורר מוכשר במיוחד, יספק לדויד יצירת מופת אפית, שתפאר ותהלל את שמו ואת תכונותיו הנאצלות ותחזק את מעמדו בעם. דויד, לא היה יכול כמובן להשאיר את רוסתאוולי בקרבת המלכה. בשלב הזה כבר היו יותר מדי רינונים על מה שקרה או לא קרה ביניהם. לכן, היה צריך לספק הסבר להיעלמותו. כך הפך רוסתאוולי מאציל מכובד, לנזיר, שגילה את אלוהים ופרש להתבודד עד סוף חייו, במנזר בקצה השני של העולם. כמובן, מיוזמתו שלו, לכאורה.”

הוא עוצר מדיבורו, ולוגם עוד מים. אף פעם לא שמעתי אותו מדבר כל כך הרבה, ואני מקווה שיש לו עוד כוח להמשיך. “רוסתאוולי קיים את מה שהבטיח. כעשור לאחר שעזב את חצר המלוכה, הגיע לארמון כתב היד ‘ווֶפּכיס טקַאוסַני’. עוטה עור הנמר. שיר הלל למלך דויד, שמיהר להכריז עליו כיצירת מופת, וקיבע אותו בדברי הימים של גרוזיה. זמן לא רב לאחר מכן, המלכה תמר נפטרה והמלך דויד נשאר למלוך לבדו. היצירה הפכה את רוסתאוולי לגיבור תרבות ולמשורר הלאומי של גרוזיה מאז ועד היום, ואת המלך דויד למושל הלגיטימי של הממלכה.”

בשמיים כבר אפשר לראות כוכבים ראשונים, הטמפרטורות מתחילות לצנוח ואני רואה שדב רועד מעט. “נחזור למחלקה?” אני שואל. דב מהנהן ואני מהדק את השמיכה סביבו, מכניס את הספר חזרה לתיק ודוחף את הכיסא לכיוון הכניסה לבית החולים. זו השיחה הכי ארוכה שהייתה לנו ואני מקווה שלא התשתי אותו יותר מדי. בזמן שאנחנו מתקדמים לאורך השביל אני חושב על אהבה, חברות וגבורה וגם על חטאים, בגידות ועונשים. כשאנחנו נכנסים למחלקה, יפה שואלת אותנו אם הכול בסדר. אני אומר לה שכן. היא מסתכלת עלינו לרגע בחשדנות, “מגש האוכל מחכה לך ליד המיטה מר גפונוב. ערן,” היא פונה אליי, “בפעם הבאה אני מבקשת לחזור בזמן.” למרות שהיא נוזפת בי, הקול שלה רך. היא משתהה עוד רגע וממשיכה לצעוד לכיוון תחנת האחיות ואני מגלגל את הכיסא לתוך חדר 6.

“קח את הלחם, הגבינה והביצה מארוחת הערב. אולי תמצא בחוץ איזה חתול שישמח לקבל אותם,” דב אומר לי אחרי שאני עוזר לו להיכנס למיטה. “כך יפה תחשוב שאכלתי ולא תציק לי.”  נראה לי שעדיין קר לו, גם מתחת לשמיכת בית החולים. “אני אביא לנו תה חם,” אני אומר, בזמן שאני מכניס לתוך שקית הפיתות את ארוחת הערב שלו, ויוצא להביא לנו שתי כוסות תה מהמטבח במסדרון. ליד המיחם עומד נחום עם כוס פלסטיק ביד. “המים לא רותחים,” הוא אומר לי בטון מאשים. “צריך לחכות.” אני שם בכל כוס תיון ושתי כפיות סוכר ועומד לידו בחוסר נוחות, מחכה שהנורה האדומה שמעידה שהמים מתחממים, תכבה. נחום מסתכל על שתי הכוסות. “אתה דווקא בסדר, ילד,” הוא אומר לי בדיוק כשהנורה נכבית, ממלא את הכוס שלו עד הקצה ויוצא החוצה, משאיר אחריו שובל ריח חזק של קפה שחור.

פרק מהספר "נמר בירושלים " של אורן ולדמן המגולל ברומאן  את סיפור חייו  המדהים והטראגי של המתרגם דב גפונוב שתרגם בברית המועצות את יצירת המופת הגיאורגית "עוטה עור הנמר " לעברית והצליח להגיע לישראל רק כדי למות כאן  בייסורים ממחלה קשה מאוד.
כריכת ״עוטה עור הנמר״ בעברית בתרגומו של דב גפונוב

קיראו עוד

קיראו את הראיון של אלי אשד עם אורן ולדמן על “נמר בירושלים”.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים × ארבע =