המופע “רטרו” של סלי אן פרידלנד, שעלה בבכורה ב-8 באוגוסט במסגרת פסטיבל תל-אביב דאנס בסוזן דלל, בנוי משתי יצירות של סלי אן שביניהן מפרידות 30 שנה.

תמי כץ-לוריא סוקרת מופע מחול המורכב משתי יצירות שהמרחק ביניהן הוא בן שלושים שנה, אך שתיהן עוסקות בתקופה של טראומה לאומית, מלחמה ומגפה ובשתיהן סגר.

המערכת

תמונה מהמופע: קרדיט אביעד פוקס.

היצירה האחת, עיבוד לדואט האייקוני דב הוז 19, שנוצר ב-1990, בימי מלחמת המפרץ בתל אביב; והשנייה CO VOID 19, דואט שנוצר במהלך התפרצות מגפת הקורונה העולמית. שתי היצירות נוצרו בתקופה של טראומה לאומית, ימי סגר ומשבר, מלחמה. שתי עבודות לשתי נשים, שתי נקודות זמן העומדות זו מול זו ואל מול ראי הזמן, כששלושים שנה מפרידות ביניהן.

דב הוז 19, בביצוע המקורי של ענבל פינטו וסאלי אן פרידלנד (Sally Anne Friedland), הוא דואט של שתי נשים על שולחן האוכל הגדול הנמצא בדירתה של סאלי ברחוב דב הוז 19 בתל אביב. כיום, בעיבוד מחודש, פרידלנד חוזרת אל היצירה הזו ומשכתבת אותה אל המציאות של ימינו, מעמידה אותה בערב אחד עם יצירתה החדשה 19 CO VOID, ומנסחת שוב, לאחר שלושים שנה, את יחסיה עם קונפליקטים דומים ושונים. “אני תקוע. תקיעות. תקוע בתוך הסיבוך”, נשמע ברקע קולה של סלי אן, החוזר ושב על המשפט הזה, או על חלקים ממנו, שלעיתים גולשים לעוד משפטים שאינם תמיד ברורים, ומבטאים הלך חיים יומיומיים. זה המוטו של המופע וגם התחושה הכללית, שעולה מהמופע השזור בתמונות יפיפיות, רגעי שקט פיוטיים, ובמה נקייה, בה לכל חפץ, תנועה, והתרחשות יש משמעות. שולחן העץ הגדול הוא מתחם מוגבל ומגביל שבתוכו, מעליו, מתחתיו, בפנימו, כשהוא ישר, כשהוא הפוך או כשהוא מסובב על צידו, מתרחשת תנועה. כל מנח שלו מדגיש את המגבלה, הרצון להתנתק ממנה, אבל גם להשלים עימה ולנסות לבטא דרכה את מצבי הנפש. לעיתים יש היזרקות החוצה מתחומו המוגבל של השולחן, שמסתיימת בתנועה זמנית וקצרה בחלל, בשכיבה על הרצפה ללא תזוזה, ותמיד בחזרה לתוך המגבלה, מה שמאפשר הצצה לתוך הנפש המוגבלת והמגבילה, שמנסה להחלץ מעצמה, ובדרך מוצאת דרכים מקוריות לנוע במסגרתה. משל לכולנו.

כרזת המופע ״דב הוז 19 co void״ של סאלי אן פרידלנד

היצירה השנייה, CO VOID 19, המתחברת באופן הרמוני ובלתי מורגש לראשונה, ממשיכה באותה רוח, כאשר עכשיו פלטה מעץ הופכת לספסל על-ידי הרקדניות, ומהווה תחליף לשולחן, אבל נותרת אותה הגברת בשינוי אדרת. שולחן, ספסל, עציץ. החיים הם תמיד תנועה והתרוצצות מתמדת בין עצמים, יחסים, פנים וחוץ. לופ תמידי. המלחמה והמגפה מצמצמות אותנו לתחום הבית, להסתכלות פנימה ולהבנה שהמרחבים הם מה שנבחר לאפשר לעצמנו, ולרוב הם גם מדומים. בסופו של יום, אנחנו נשארים עם עצמנו ועם התסבוכת הפנימית שלנו, וזה קשה יותר להתמודדות כשאין משהו חיצוני לברוח אליו. הטראומה הלאומית הופכת כאן לטראומה אישית של תקיעות, סיבוך וחוסר פתרון. הרקדניות הנהדרות נועה שביט, נטע הייניק, נעה בר, ושירלי ברבי, מיטיבות לבטא את הלך הרוח המאופק והמוקפד ואת מאבקי הנפש שהמופע מבקש להציג.

תמונה מהמופע: קרדיט אביעד פוקס.

לאחרונה סאלי אן שכלה את בעלה האהוב סשה, והמופע מוקדש לו.

תמונה מהמופע. קרדיט: אביעד פוקס

המופע הזכיר לי שיר שלי, מתוך ספרי השלישי, ” שהות”, שראה אור בהוצאת גוונים 2002, וזכה גם ללחן וביצוע מקסים של יסמין אבן.

עם הפנים לים

הַשִּמָּמוֹן נִרְצַח בְּכָל רֶגַע

שֶאֲנִי מְחַבֶּקֶת אֶת עַצְמִי

אֲנִי עֲדַיִן חֲצִי מֵתָה

עִם הַפָּנִים לַיָּם

הַזְּמַן אֵינוֹ תָּם

לְעוֹלָם

הַכֶּלֶא שֶלִּי הוּא מָה שֶאֲנִי מַתִּירָה לְעַצְמִי

וּמָה שֶלֹּא

הביצוע והלחן של יסמין אבן:

https://music.nanadisc.co.il/track/–1043

הצצה למופע “רטרו”: https://vimeo.com/572924176

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

one + eighteen =