הדינאים

 

סיפור על מה היה קורה אילו עצמותיה של דמות מיקראית ידועה היו מתגלות במצרים המודרנית וההשלכות על יחסי ישראל ומצרים.

המערכת.

 

באורח מופלא השתרבב העבר הרחוק אל ההווה הקודח הודות להתרחשויות היסטוריות שאירעו במרוצת שבעים שנה ועוררו את התקווה להגשמת חלום נושן, יחיד במינו. האחת הייתה חתימת חוזה השלום בין ישראל ומצרים, השנייה היתה עדותו של הישיש המצרי מן הכפר הנידח בגושן המיקראית, והשלישית – המצאת מכשיר הפתולומטר.

אילולא התקיימו שלוש ההתרחשויות כאחת לא היה נחשף חלומם העיקש והמוזר של מתי-מעט, אחוזי דיבוק סהרורי, שחתרו לפענח את התעלומה המיקראית העתיקה. רק צירופן של כל ההתרחשויות הללו סייע לקומץ הדינאים לסחוף בעקבותיהם את עם ישראל כולו אל חלום ההתחברות המרטיטה אל העבר הרחוק והעלום. 

עד לפרסום עדותו של הישיש המצרי לא העזו הדינאים לחשוף את חלומם בפני זרים. הם היו מעין כת קטנה ומסוגרת, אפופת חשאיות ומיסתורין, השרוייה בחשש תמידי מפני התגלות סודה. מרחק השנים העצום בין התעלומה המיקראית ובין התאבים לגלות את פתרונה הצמיד אל החלום נופך של הזייה הגובלת בטירוף.

גם כשהתפרסמה עדותו של הישיש בעיתונות המצרית והבינלאומית לא נחפזו הדינאים לצאת מאלמוניותם. אולם סיפורו של הישיש השוכב על ערש מותו לא הותירם אדישים. הסיפור שהועבר מאב לבן במשפחתו גילה את דבר הקבר העתיק, שנמצא בפאתי הכפר, והוא קברה של צדקת עברית קדומה. בקרב הדינאים עורר הסיפור נימים עדינות ותקוות כמוסות ורגישות. לא היה ספק בלבם לגבי זהותו של השלד הטמון בקבר: גושן הקדומה הייתה מאוכלסת בבני העברים, ורק דמות אחת הייתה עשוייה להתגלות כצדקת העברית העלומה.

הקבר הצחיח והמוזנח הפך למוקד התעניינותם של חוקרים, אנשי-תקשורת, ותיירים. אך השלטונות המצריים הקדימו את גלי הסקרנים וסגרו את המקום בפני המבקרים. משמרות מזויינים שמרו על הקבר שהוקף בסורגי-ברזל כבדים והואר באור זרקורים. המצרים הבינו את האפשרויות הגלומות בקבר, והתכוננו להפיק ממנו את מירב הרווחים. בפני הדינאים ושאר הסקרנים הוצב מחסום שבלם את הגישה המיידית, אך לא הפיג את להט החלום.

היה ברור לכולם שהגישה אל הקבר תורשה אך ורק לאחר משא-ומתן מדיני בדרג גבוה בין ישראל ומצרים. לפיכך חיפשו הדינאים מהלכים בחוגי השלטון בארץ. הם הפעילו את מיטב קשריהם ונימוקיהם עד שגייסו לעניין את ההתייחסות הנאותה. גם בחוגי השלטון הבינו את החשיבות ההיסטורית, היהודית, והמדעית, שבפתרון התעלומה המיקראית.

אך בהיתר הגישה אל הקבר לא היה די. עבר זמן רב עד שפורסמה הידיעה המרעישה על המצאת הפתולומטר, והפיחה את התקווה להגיע אל הפיתרון הנכסף. עיתוייה של ההמצאה נחשב בעיני הדינאים כסימן ניסי מובהק לכך שניתן להגיע אל שורש זהותו המדוייקת של השלד העתיק.

הפתולומטר הגשים משאת-נפש נושנה של ארכיאולוגים והיסטוריונים, חוקרי תנ"ך, ופתולוגים. המכשיר האלקטרוני המהפכני איפשר לקבוע בדייקנות מירבית את גילן של עצמות מתים, עד לרמת-דיוק של שנים מעטות. חיישניו של הפתולומטר הוצמדו לעצמות חדשות ועתיקות, לשלדים מאוחרים, ולשלדים שאוכסנו עשרות שנים במוזיאונים הגדולים בעולם. הם העבירו את זרמי החשמל אל קרביו הממוחשבים של הפתולומטר, וזה הדפיס כעבור דקות אחדות על הצג את גילן של העצמות הנבדקות.

ניסיונות מדעיים להטעות את הפתולומטר – נכשלו. חיישניו הוצמדו לשלדים במערות האדם הקדמון, לחנוטים בסין העממית, למומיות במוזיאוני מצרים ובריטניה, ולגוויות מנהיגים קומוניסטיים בברית-המועצות לשעבר. בשלדי מאת השנים האחרונות קבע הפתולומטר במדוייק: שנה, חודש, ויום. בשלדים עתיקים הגיע לסטייה מירבית של שנים ספורות בלבד לעומת הנחותיהם של המדענים.

המדע המודרני נפגש, איפוא, עם חקר המיקרא. הפתולומטר גוייס לפתרון התעלומה שהעיקה על הדינאים ועל חוקרים לדורותיהם: כיצד ייתכן שביצירה מושלמת כמו ספר-הספרים תופיע גיבורת סיפור דרמטי עשוי-היטב, ותיעלם מבלי להשאיר זכר, מבלי לסגור את המעגל שנפתח? כיצד ייתכן שהנערה שפרצה אל דפי המיקרא בסיפור אירוטי בוטה ומרתק – נמוגה בקול דממה דקה ולא נודעו פרטים על אחריתה ועל מקום קבורתה?

הדינאים, מראשית התארגנותם, לא הסתפקו בתחליפים דימיוניים שסיפקו פרשנים, משוררים, וסופרים במהלך הדורות. הם חיפשו את סוף המעשה, את המישוש הפיזי של העצמות הנעדרות. וכך מצאו אלה את אלה חוקרי תנ"ך וארכיאולוגים, היסטוריונים ופתולוגים, בלשים-חובבים ומחפשי-נעדרים מקצועיים, פטריוטים, ופעילות באירגוני-נשים. כולם חתרו למצוא את פתרון התעלומה, שנראה מצוי בהישג-יד עם גילוי הקבר המיסתורי.

אחדים מן הדינאים, שהחלו לצאת מאלמוניותם, נסעו למצרים, אל הכפר הנידח בגושן. הם התקרבו במידת-האפשר אל אתר הקבר המוקף גדרות מוגבהות ודוקרניות, וצילמו ממרחק את תלולית-העפר המפורסמת ביותר בעולם. הצילומים הובאו לארץ והופיעו מייד בעיתונות המקומית והזרה. אט-אט החלו כולם להתעניין בנושא שהיה עד-כה נחלת הדינאים התמהונים בלבד. רעיונם המרכזי של הדינאים נפרש בפני הציבור כולו בלי כחל ושרק.

רבים נזכרו בסיפור שריתק את דימיונם משחר ילדותם. הכל היה בו בסיפור הקצר והחריף: נערה-ילדה, חיכוך בין לאומים, אונס אכזרי, או התמסרות, נקמה שטופת-דם, וקינת-אב על ספיחי הפרשה. את הפרטים שהחסיר ספר "בראשית" השלימו דרשנים ופרשנים, סופרים ומשוררים, וגם אחדים מן הדינאים שהעלו על הכתב את סופו של המעשה המיקראי כיד הדימיון הטובה עליהם.

הם כתבו על אוהל-הנשים בתוך המאחז שהקים יעקב מול פני שכם, על לחשושים עמומים הבוקעים מן האוהל בלילה הצונן והמצמרר, כשעדת-נשים גוחנת על יצועה של דינה המותשת, פרועת השיער, והמתנשמת בבהילות. על הנערה-הילדה השברירית והצנומה העוטה גלימת-צמר עבה שטוותה לה אמה, על ההלם והכלימה המכסים את פניה הצחורות.

עתירי-דימיון שביניהם תיארו אשה אחת המגרשת מעליה את היתושים, שנייה המקנחת זיעה קרה ממצחה, ושלישית המנסה להשקותה חלב-עזים מן החמת שבידה. והיא, שותקת ומכונפת בתוך עצמה, אינה מנידה עפעף, רק קמה מדי-פעם מיצועה ויוצאת מן האוהל. חיוורת כמו השחר בין עיבל וגריזים היא רוכנת על השביל בגופה הרועד והדחוי ומקיאה בפרץ עכור – רמז ברור לקוראים על הריונה של הנערה-הילדה.

כך או כך, גברו לחציהם של הדינאים ושאר האזרחים שעניין דינה הסעיר את דימיונם. המצאת הפתולומטר חידדה את התשוקה להגיע אל עצמות דינה ולהביאן לקבר ישראל. הממשלה נרתמה לפעולה ופתחה במגעים קדחתניים עם המצרים, ובסופם התרצו שלטונות מצרים, והתירו את פתיחת הקבר ובדיקת העצמות בפתולומטר. תמורת ההיתר מילאה ממשלת-ישראל דרישות כספיות של המצרים, וכן התחייבה להיענות לדרישות נוספות תמורת הזיכיון לצלם את מהלך הבדיקה.

משלחת הבדיקה הישראלית הורכבה בכובד-ראש: חוקר תנ"ך, פתולוג, ארכיאולוג, שני נציגי הרבנות, ושלושה טכנאי הפתולומטר. התרגשות עזה והתעניינות בינלאומית אפפו את יציאת המשלחת למצרים. באתר הקבר, בכפר הנידח בגושן המיקראית, כבר היו ממוקמים מרכזי-תקשורת וצלמי-טלוויזיה מכל העולם. לא רק הדינאים היו אחוזי מתח. בעולם כולו צפו בסקרנות אל המפגש האפשרי עם העבר הרחוק, אל המגע הפיזי היחיד-במינו עם הגיבורה התנכי"ת.

הכל הטילו את יהבם על הפתולומטר, שהוכיח את אמינותו בניסיונות הרבים בישראל ומחוצה לה. מעולם לא ציפו רבים כל-כך לספרות מוארות על צג, כמו הציפייה ההמונית לצג הקטן של הפתולומטר ליד הקבר בכפר המצרי. האם אלו עצמות דינה האובדת, המעונה, והנשכחת?

בעיקר רגש ונדרך הציבור בישראל. דמותה האלמונית של דינה עמדה במוקד הדיון הציבורי. בעיתונות התפרסמו מאמרים ארוכים על דינה, פולמוסים התגלעו בין החוקרים, והשקפות שונות הועלו על-ידי הפוליטיקאים. פרשת הנערה-הילדה הוארה מכל זוויותיה: המדעית, התנכי"ת, הנשית, ואפילו הפוליטית. חלק מן הכותבים גלש אל מעשה אחיה של דינה בשכם, ובנושא זה השתקפו בבירור עמדותיהם הפוליטיות הנוכחיות של משתתפי הפולמוס. אנשי הימין הצדיקו את מרחץ-הדמים, סופרי השמאל גינו אותו בכל פה, והדתיים מצאו אסמכתאות הלכתיות לכאן ולכאן.

בואה של המשלחת הישראלית אל הכפר המצרי סוקר בכל אמצעי התקשורת הבינלאומית. כולם רצו לדווח לצרכניהם על תוצאות בדיקת הפתולומטר, ועל אימות ההשערה בדבר עצמות דינה, כאן ועכשיו, בראשית המאה ה-21.

החניון שהוקם בכפר איכסן במשך הלילה את המשלחת ואת מאות העיתונאים והשדרנים מכל קצווי תבל. המתח הגיע לשיאו עם שחר, כאשר יצאו אנשי המשלחת אל אתר הקבר. כל צעד מצעדיהם הועבר בשידור ישיר על-ידי רשתות הטלוויזיה ותחנות הרדיו. תחילה ניגשו אל הקבר נציגי הרבנות. בזהירות ובאיטיות החלו לחפור במעדר ובאת-חפירה בשולי תלולית-העפר, כאשר חומה של אנשי-ביטחון מצריים מסוככת עליהם מכל עבר. המצלמות התמקדו בכל פרט, השדרנים לחשו, והמיקרופונים העבירו בצלילות את הלמות המעדר ואת-החפירה. 

במהלך החפירה הזכירו השדרנים לצופים ולמאזינים את סיפורה של הגיבורה התנכי"ת, בתו של אבי שבטי ישראל, שירדה באור-יום אל הכיכר המרכזית בשכם ונלכדה בזרועותיו המיוחמות של שכם בן חמור. הם הדגישו את הנופך האירוטי שבמעשה והוסיפו עליו קישוטים פיקנטיים למכביר. כולם עשו כמיטב יכולתם להאדיר את אווירת המתח לקראת הבדיקה הגורלית.

על מירקעי הטלוויזיה בישראל הופיעו פרשנים ומומחים לנושא דינה, ולצופים הלא-יהודים ברחבי העולם הביאו שדרניהם תיאור מוחשי שבא לסבר את האוזן המודרנית: על צעירי שכם שלטשו עיניים חומדות אל בתו הצחורה של ראש השבט העברי, על בנו החשקן של נשיא החיווים, על שתי הגירסאות הרווחות על המעשה שעשה, האם אנס אותה חמום-המוח החיווי, או שמא מרצונה התמסרה לו.

תיאוריהם של הכתבים והשדרנים לא הסתיימו במעשה האונס. הם המשיכו ותיארו את השתלשלות-הדמים בעקבות הפרשה. על אחיה, בני אמה, שיצאו חורקי-שיניים וחגורי-חרבות, לנקום את נקמתה. על אביהם הזקן שפניו התכרכמו למישמע הידיעה על הטבח שעשו בשכם, על העצב התהומי שבו שקע. 

בבתי-הספר בישראל צפו התלמידים במהלך חשיפת הקבר כשהם מכונסים בכיתותיהם. לפני-כן הקריאו מוריהם את סיפורו המליצי של סופר עברי נודע, שפתח את סיפורו דווקא בסוף המעשה: "רוח זרה כוססת בערב בין עיבל וגריזים. שכם שרועה למטה, למרגלות המאחז, נוטפת משטמה עצורה. את קולות השיסוף והצווחה לא שמעו במאחז כאשר ביצעו שמעון ולוי את זממם. אך למחרת החלה צחנת הגוויות להתאבך מן העיר הפצועה, ועוף-השמים נראה שועט אל הגופות המוטלות על גחונן בסימטאות, דקורות וחסרות-ישע".

סופו של הסיפור אותת אל הימים הבאים: "זכר מעשה דינה והטבח שטבחו אחיה בבני שכם לא משו מקורות הארץ שנים רבות. דור אחר דור סיפרו אבות לבנים בין טרשי השומרון את סיפור הזוועה, ומעת לעת שבו והתלקחו תגרות-דמים בין שבטי העברים והחיווים. המשטמה שלטה בארץ והחרב החמה לא שבה לנדנה".

שעה קלה לאחר תחילת החפירה הגביהו השדרנים את קולם. המצלמות קרבו אל הבור האפל, המתח גבר וממירקעי-הטלוויזיה נעלמו פניהם של הפרשנים שהיו מותחמים בעיגול בפינה השמאלית העליונה. העצמות נחשפו. רגע מפעים ויחיד-במינו, מגע בלתי-אמצעי עם הקדושה וההיסטוריה.

העצמות לא נראו בבירור בעומק הבור, אך השדרנים צפו בהן במסכי-טלוויזיה במעגל סגור וניסו לתארן במדוייק. עדיין דבקו בהן גושישי-עפר, וצבען לא נחשף למצלמות, אך אנשי הרבנות הניחו את כלי-החפירה, שלפו את העצמות בידיהם העטויות כפפות, והניחו אותן ביראת-קודש, אחת לאחת, על שולחן שהוצב באוהל סמוך. השולחן כוסה במפה לבנה ובקצהו סודרו כלי הטיפול: מלקחיים, מכחולים, מברשות דקות, נוזלי-חיטוי, ומטליות רכות. מצלמה אחת הוכנסה לאוהל כדי לסקר את מיבדק הפתולומטר עבור הצופים ועבור הדורות הבאים.

הארכיאולוג החל לנקות בזהירות את העצמות ולהניחן בזו אחר זו על-גבי משטח-הבדיקה של הפתולומטר. הכוונה הייתה לבצע סידרה של שלוש בדיקות בעצמות שונות. המתח גאה לשיא חדש כאשר הצמידו הטכנאים את חיישני הפתולומטר אל שתי העצמות הראשונות ובדקו את היצמדותם המלאה. נשימתם של רבים נעתקה. עתה קרבה המצלמה סמוך אל העצמות וניתן היה לראות את צבען ואת הקימורים בקצותיהן. מיליוני צופים בישראל ובעולם נדרכו אל מול מירקעי הטלוויזיה שעליהם נראו העצמות במלוא היקפן, ואל הפינה השמאלית העליונה שבה נראה צג הפתולומטר. שם, בפינה השמאלית העליונה, תופענה הספרות שתקבענה את האמת ההיסטורית הגורלית, האם עצמות דינה הן או לא.

למען האמת, הדינאים, שהיו בטוחים כי אלו עצמות דינה, הצליחו לסחוף בעקבותיהם את כל אזרחי ישראל. מנהיגי המדינה נענו אף הם לרחשי-לבו של העם והחליטו להתכונן לצעדים הבאים שלאחר אימות הפתולומטר.

בחשאי הוקמה ועדה ממשלתית לתכנון הבאת העצמות לארץ, קביעת סדרי ההלווייה וטקס-הקבורה הממלכתי בירושלים. כולם היו נחושים בהחלטתם להביא את דינה לקבר ישראל בטקס ממלכתי מלא.

היה ברור כי העצמות תובאנה לארץ במטוס צבאי, בלוויית המשלחת ובהשגחת אנשי הרבנות. כדי למנוע היסטריה המונית תוכנן להנחית את המטוס בשדה-תעופה צבאי שזהותו תישמר בסוד. משם תילקחנה העצמות למיתקן שמור של שירות הביטחון הכללי עד ליום הקבורה.

הלוויית דינה תוכננה לפרטיה על-ידי הוועדה הממשלתית שכינתה את המבצע "ושבה בת לגבולה". ההתלבטות לגבי מקום-הקבורה בין הר-הזיתים ובין חלקת גדולי-האומה בהר-הרצל הוכרעה חד-משמעית לטובת האתר הקדום בין השניים. מסלול הלווייה אושר ללא הסתייגות, וכן ניהול טקס הקבורה: הספד של נשיא המדינה, "קדיש" מפי הרב הראשי הספרדי, ו"אל מלא רחמים" מפי הרב הראשי האשכנזי.

החיכוכים היחידים התגלעו בנושא בלתי-צפוי: כינוי המנוחה במודעות שתפרסם הממשלה על טקס ההלווייה. בוועדה הועלו הצעות שונות. היו שהציעו "דינה" סתם והיו שהציעו "דינה ז"ל". נציגי הימין ביקשו לאזכר "דינה, אחות שמעון ולוי", ומן השמאל התנגדו. נציגת אירגוני-הנשים ביקשה "דינה, קרבן ההתעללות המינית", והדתיים דרשו לנסח "אמנו הצדקת דינה בת יעקב". עד שלבסוף התקבל על דעת כולם נוסח הפשרה: "דינה בת לאה ויעקב".

הוועדה החליטה כי יום הלווייה יהיה יום-שבתון לעובדים, ובבתי-הספר ייוחד היום לנושא דינה. על-פי התכנון תצא הלווייה מרחבת הכותל-המערבי בדרכה לבית-העלמין בהר-הזיתים. אל ההר עצמו תותר הכניסה למוזמנים בלבד: שרים, שופטים עליונים, חברי-הכנסת, הרבנים הראשיים, נציגי יהדות התפוצות, ונציגות אירגוני הנשים. הסגל הדיפלומטי יופיע בהרכב מלא, ואת זר-הפרחים מטעמו יניח, במחווה מיוחדת, השגריר המצרי. רק לדינאים, אדריכלי החלום ההיסטורי, לא הוקצה מקום בין המוזמנים, בהיותם חסרי מעמד רשמי כלשהו.

תוכניתה של הוועדה הממשלתית ומבצע "ושבה בת לגבולה" היו פרי הרצון להיות ערוכים ומוכנים ליום הקבורה כאשר יבוא. אך באתר-הקבר עדיין נמשכה מלאכת הבדיקה. חברי המשלחת גחנו על העצמות ועל הפתולומטר בפנים חמורי-סבר. נראה היה כאילו חוטי הפתולומטר זעים ורועדים בהזרימם את המידע מן העצמות היבשות אל לב המכשיר. עיני הצופים היו נשואות אל מירקעי-הטלוויזיה שהקרינו את הנעשה בתוך האוהל, ויותר מכך – אל הפינה השמאלית העליונה של המירקעים שם נראה צג הפתולומטר. המספר המציין את גילן של העצמות היה אמור להופיע בתוך שניות אחדות.

אך אז חלה השתהות. המתח גבר, ועצבנות חבויה השתררה באוהל הבדיקה. אט-אט החלו הצופים לחוש בעיכוב המתמשך. חדי-עין ראו את חיישני הפתולומטר נרתעים מן העצמות. הטכנאים מיהרו להצמידם מחדש אך החיישנים לא נענו. עוד לחיצה, עוד ניסיון של הדבקה, אך ללא הועיל. גם ניסיון להצמיד את החיישנים לשתי עצמות אחרות הניב אותה תגובה. החיישנים נרתעו מן העצמות. בפעם הראשונה מאז הוכנס לשימוש – המכשיר המהפכני התמרד. דווקא ברגע הגורלי, לאחר שכל הניסויים הקודמים הצליחו, הפתולומטר בגד במאמיניו.

כל המאמצים לאתר את התקלה עלו בתוהו. הטכנאים התכסו אגלי-זיעה, שאר חברי המשלחת הוכו בהלם. החיישנים מיאנו להידבק אל העצמות. עד-מהרה צצה אצל רבים וטובים הסברה כי כח על-טבעי מונע את המגע ואת הבדיקה של העצמות הנדירות. האם קדושתן היא הגוברת על הפתולומטר?

בין-כך ובין-כך לא היה מנוס מהפסקת השידור הישיר מאתר הקבר בגושן. על המירקעים בישראל הופיעו שקופיות של נופי הארץ וברקע הושמעו שירים עבריים. ברשתות-הטלוויזיה הזרות התנצלו וחזרו אל לוח-התוכניות הרגיל. כעבור שעה קלה שודרה מהדורת-חדשות מקוצרת שבה הודיע ראש-המשלחת על הפסקת הבדיקה "מחמת קשיים שאינם בשליטת בני-אנוש". נערכה התייעצות טלפונית דחופה עם ראש ממשלת-ישראל ועם הרבנים הראשיים, ובעקבותיה הוחלט להחזיר את העצמות אל הקבר.

"אולי דווקא מה שקרה יכול להוכיח כי עצמות אלו הן עצמותיה של דינה" – אמר יו"ר הוועדה הממשלתית – "ולכן לא לשווא היה המבצע הגדול".

חלפו עוד ימים אחדים עד שנשכחה מן הציבור הסערה הגדולה. המשלחת חזרה ארצה כמעט בחשאי, ונציגי-התקשורת שבו גם הם איש-איש למקומו. הפתולומטר חידש ימיו כמכשיר מדעי יעיל לבדיקת עצמות נעדרים ושלדים בלתי-מזוהים. עניין דינה ירד מן הכותרות אל השוליים עד שנעלם כליל. רק הדינאים התמהונים והעיקשים הוסיפו להשתעשע בחלום דינה. הם הבטיחו לטפח את אתר-הקבורה ולקיים מדי שנה טקס זיכרון ביום-השנה להוצאת העצמות מן הקבר. אך הציבור בכללו איבד את התקווה למתוח גשר ישיר בין העבר הרחוק והמרתק בערש תולדות האומה ובין ההווה הקודח בראשית המאה ה-21.

כעבור חודשים מעטים חזרה דינה למקומה בזיכרון הקולקטיבי כפי שהייתה: דמות שברירית שאבדה בין דפי התנ"ך, גיבורת סיפור התאווה והאונס, המאחז והמשטמה, הטבח וספיחיו.

בבתי-הכנסת המשיכו יהודים לקרוא את קורותיה בספר "בראשית", ולעתים נדו בראשיהם לגורלה, מפליגים בדימיונם אל מקום-קבורתה, אשר לא הוכח עד עצם היום הזה.

תמה ולא נשלמה פרשת דינה.