מקדימון הסרט “אברהים

מי מאיתנו לא רוצה להרגיש שהוא בסדר, שחבריו והוריו מתגאים בו, ורואים בו רק את הטוב? איזה הורה לא רוצה את הטוב ביותר עבור ילדיו? השחקן סמיר גוסמי מבריק גם כבמאי. ב״אברהים״, סרט הביכורים שלו, הוא גורם לנו להזדהות עם הדמויות, להתרגש מהן, לפחד עליהן, לחמול עליהן, ולרצות לחבק אותן מבעד למסך ולהבטיח להן שהכול יהיה בסדר בסוף. מתוך שלל סרטי פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים  – חובה לשים לב לפנינה הקולנועית הזו.

״אברהים״ מצליח להראות לנו את פריז האחרת. התנודות בין צרפתים פריבילגים למהגרי עבודה, כמו גם המעבר מפרברי פריז לאזור האופרה היוקרתי, מבהירים לנו היטב את הפער בין מעמד הפועלים למעמד הבורגנות. אנו נחשפים לאזרחים החיים בפרברי פריז, לקשיים האמיתיים שהם חווים, קשיים שלרוב הם סמויים מן העין, ושאדם מן השורה לעולם לא יבין, כמו מה זה להתנהל ביומיום כשאין לך שיניים בפה, או איך זה להיות אנוס להגיע לסיטואציות שאין לך שום רצון להיות חלק מהן, והכול מתוך ההכרח לשרוד.

שלוש דמויות גבריות מורכבות ומרשימות נושאות את הסרט ״אברהים״ על כתפיהן: אברהים (עבדל בנדהר) ואביו (סמיר גוסמי) נושאים במלוא הכובד, ואת היתר נושא חברו של אברהים – אשיל (ראבה נאיט אופלה). לצד הדמויות הגבריות יש גם את לואיזה (לואנה באירמי), בת כיתתו הפריבילגית של איברהים ומושא אהבתו, המשמשת כדמות נשית התומכת בעלילה.

תמונה מהסרט “אברהים”. קרדיט צילום: Anne – Françoise Brillot

אחמד, אביו של אברהים, הוא איש קשה יום, נרקומן משוקם, שאיבד את שיניו עקב הסמים. אחמד עובד בעבודות דחק במסעדת בראסרי ליד האופרה המלכותית של פריז, אזור יוקרתי בו כל האנשים היפים והנכונים נוהגים לבלות. חלומו הוא לסדר את שיניו על מנת שיוכל לעבור מאחורי הקלעים של המסעדה לקדמת הבמה, ולהפוך להיות מלצר. מלצר הוא תפקיד ייצוגי יותר, שנחוצות בו שיניים בפה. תפקיד זה גם מכניס יותר כסף, והכרחי לרווחת הבית. אחמד חסך לשם כך פרוטה לפרוטה, ובקרוב יוכל להגשים חלום זה. כאנאלפבית, הוא נעזר בבנו, אברהים, כדי לכתוב את הצ׳קים שמשלמים את חשבונות הבית. חשוב לו שבנו ילמד ושיתאמן בקבוצת הכדורגל, תחום שחביב על אחמד משחר נעוריו. אברהים, המכונה בפי חבריו בשם החיבה ״אִבְּרָה״, הוא ילד טוב פריז. נער מתבגר, שקט, חולמני, מופנם, רציני, ומשתדל בכל מאודו להיות אחראי. אמו נטשה אותו בילדותו, ועברה לניו יורק, ועם אביו הוא נמצא, לכאורה, ביחסים קרירים, המתאפיינים בשתיקות רועמות. אברהים חולם להיות כדורגלן-על, ומקווה לגרום לאביו, אחמד, חובב הכדורגל, להתגאות בו. הוא עושה כמיטב יכולתו, קם בזמן ללימודים, ממהר לשוב בזמן מבית הספר, ולבשל לאביו בתשומת לב פיוטית ממש את ארוחת הערב שלו, כשהוא צמא לקבל ממנו מילה טובה, או איזה סימן קטן להערכה, ומתאכזב בכל פעם מחדש מאדישותו של האב העייף מקשיי היום-יום, אדישות אותה מפרש אברהים כחוסר אכפתיות, ואולי אפילו חוסר אהבה. אברהים טועה בפרשנותו, כל-כך טועה.

אברהים מודע למצב הפיננסי של אביו, והוא לא בא אליו בדרישות כספיות. לא מעניינים אותו מותגים או מסיבות. חשוב לו רק לא להסתבך, וזאת בניגוד לחברו הכריזמטי, אשיל, אהוב הבנות, המצחיק והאנרגטי, ומרכז העניינים בכל מקום שאליו הוא מגיע. אשיל (אף הוא בן מהגרים), הוא טיפוס חלקלק שיודע להסתדר ואוהב את מנעמי החיים. אשיל אוהב בגדים יפים וכסף, והוא לא בוחל בשום אמצעי על מנת להשיגם. הוא מסוג הנערים שכל הבנות רוצות להיות איתם, וכל הבנים רוצים להיות כמותם, והוא מודע לכך ומשתמש בכך כדי לעשות שמח, להתסיס את האווירה, ובשם הכיף להסית לדבר עבירה ולעשות צרות. הבסיס של אשיל טוב אך החיים לימדו אותו ש״אם אין אני לי – מי לי״, שעליו לדאוג טוב טוב לאינטרסים שלו בכל מחיר, כי הוא לא מעניין אף אחד, ואין מי שיעשה זאת עבורו. לחץ חברתי שמופעל על אברהים, שרוצה להיות חבר ולצאת ״גבר״ עם אשיל, מסבך אותו בעניין פלילי. אביו מצליח לחלץ אותו מן העניין, אך זה מאלץ אותו להפרד מחסכונותיו, ולוותר על חלומו לחייך בפה פתוח. אברהים, שבמשך כל חייו הצעירים מתאמץ כל-כך לעשות את הדבר הנכון, אכול רגשות אשם ושובר את הראש כיצד ניתן לכפר על חטאיו והשלכות מעשיו. לרוע מזלו של אברהים, אשיל יודע בדיוק איך.

תמונה מ”אברהים”. קרדיט צילום: Anne – Françoise Brillot

אברהים מתאהב בלואיזה, נערה בת כיתתו, שלמרות היותה בורגנית ופריבילגית, יש לה גם לב וגם ״פלפל״. היא לא מתנשאת בשל מעמדה הכלכלי-חברתי, ולא מוכנה שאף אחד יתנשא על אברהים. בלי ספויילרים – שובר את הלב לצפות בסיטואציה בה אברהים, בן המהגרים, שרגיל להרכין ראש ולעשות מה שאומרים לו, מקבל שיעור לחיים בכבוד עצמי דווקא מלואיזה הנלחמת את מלחמתו וגורמת לו להעריך את עצמו, לזקוף גו, ולדרוש את מה שמגיע לו. לואנה באירמי המגלמת את דמותה של לואיזה היא כוכבת עולה, שאף זכתה בפרס הסזאר היוקרתי על תפקידה בסרט ״דיוקן של נערה עולה באש״. עבדל בנדהר, המגלם את אברהים, נכנס ללב ונשאר לגור בו גם הרבה אחרי הצפיה בסרט. לא להאמין שהשחקן הצעיר והעוצמתי הזה הוא בכלל נון-אקטור שלוהק לתפקיד אחרי שגוסמי הבחין בו במקרה כשיצא ממגרש הכדורגל עם שני חברים. גוסמי מספר שעבדל היה שקט מאוד, וחבריו היו מאוד קולניים, ודווקא השקט שלו וחוסר הבטחון שלו הוא זה ששבה אותו. עבדל מעביר אל המסך טונות של רגש בכל פעולה או אי-פעולה שלו: אם בשתיקה, או בדיבור, במבט החולמני והמהורהר, בשפת גופו המתנצלת, בחיוכו המבוייש. מתחשק לצופה ממש לפרוש עליו חסות, להגן עליו ולטפח אותו.

תמונה מ”אברהים”. קרדיט צילום: Anne – Françoise Brillot

ראבה נאיט אופלה מגלם את אשיל בחינניות כובשת לב. אנחנו מבינים היטב כיצד הכריזמה שלו גורמת לנשים וגברים להיכרך אחריו, אנו נהנים מהקסם שהוא מפזר, וליבנו נחמץ כשאנו מתוודעים למציאות חייו הקשה. דמותו של אשיל גורמת לנו להרהר כמה נערים כמותו נמצאים בסביבתנו מבלי שאנו מודעים להם, והאם יש ביכולתנו להציל אותם מעצמם. את תפקיד האב מגלם סמיר גוסמי. גוסמי מפלח את הלב בתפקיד זה, ומפליא כמספר סיפורים, כתסריטאי, וכבמאי. ניכר שניסיונו העשיר כשחקן תרם רבות לדרך המופתית והאמינה בה הוא יודע ובוחר להציג את דמויותיו בפני הצופים, ולכבוש את ליבם. לאחר עשרות סרטים בהם שיחק, הוא משכיל לכתוב ולביים סרט כה אנושי ומרגש, שהמצוקות של גיבוריו חונקות את גרונך, הרבה מעבר לכל מניפולציות רגשיות שהקולנוע יכול ויודע לייצר, וזאת מפני שהסיפור בנוי בצורה טבעית, עדינה ולא לוחצת. במהלך הסרט אנו נשאבים באופן טוטאלי אל עולמם של הגיבורים, חווים איתם את כאבם, ומתפללים לגאולתם. התחושה היא כמו לצפות ביהלום גולמי המלוטש לנגד עינינו. באופן כזה אנו עדים לכל התהליך שהופך את היהלום מאבן חן עטופה בלכלוך ופחם, ומתרגשים להגיע לרגע שבו הוא מנצנץ במלוא תפארתו ממש מול עינינו. אנו מוקירים יותר את היהלום, ומכירים בשוויו האמיתי. גוסמי מספר שבתור בן למהגרים אלג’יראים קשיי יום (8 ילדים, אמו עבדה בניקיון, ואביו עבד כפועל בניין), הוא תמיד ידע שהוריו יעשו הכול עבורו. חייו של מהגר וקשיי היומיום, לצד הדאגה והאהבה שקיבל מהוריו, מועברים גם בסרט ביחסיהם של אברהים ואביו.

״אברהים״ זכה לפרסים בפסטיבלים בעולם, ואף להערכה רבה בפסטיבל קאן הקודם. ברחבי העולם הזכירו בצדק קווי דמיון ליצירות מופת כמו ״400 המלקות״ הצרפתי של פרנסואה טריפו, ו״גונבי האופניים״ האיטלקי של ויטוריו דה-סיקה, שניהם עוסקים בערכים ובנושאים חברתיים, ועיקרם בדגש על יחסי אב ובן, ובאהבה ביניהם לצד רגשות אשמה.

הסרט חף מזיופים, ומלא באמיתות כואבות, ובכמה קרני אור חומלות. כששתיים מן הדמויות המרכזיות (אברהים ואביו) הם טיפוסים שקטים ומופנמים, אפשר היה לחשוב שהשתיקות יעיקו, אך הסיפור נטווה בחוכמה וברגישות יתרה, וכל שתיקה בסרט משולה לאלף זעקות. הבדלים בין מי ששפר עליהם המזל, לבין מציאות חייהם הקשה של אברהים ואשיל, מועברים אל הצופה בצורה רגישה ואינטיליגנטית, בחוטי משי שקופים ממש, בלתי נראים, כך שאנו יכולים להבחין בהבדל, ולהבין את המציאות שהוא יוצר, מבלי להרגיש שהאכילו אותנו בכפית כדי שנשים לב אליו. הסרט הוא מסע התבגרות והתפכחות, וחרף היותו מראה ביקורתית חברתית נוקבת, הוא שיר הלל לערכים של כבוד וצדק, ובעיקר ליחסים הלא פשוטים בין הורים לילדים, בהם כל צד רוצה להיראות במיטבו מול הצד האחר: הבן רוצה לזכות בהערכה והכרה, והאב רוצה לזכות בהערצה והוקרה, ושניהם מכילים זה בעבור זה אהבה אינסופית.

הפסטיבל ננעל בשבת, אך אם החמצתם את מועד הקרנת הסרט, אל דאגה: ניתן להזמין את הסרט מאתר הפסטיבל לצפיה מקוונת עד ה18.9. מומלץ בחום.

קישור לדף הסרט ממנו ניתן לרכוש צפיה מקוונת: https://jff.org.il/he/movie/46607

תמונה מ”אברהים”. קרדיט צילום: Anne – Françoise Brillot

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש × 3 =