[אֲנִי חַיָּה תַּחַת שִלְּטוֹן נַעֲלֵי הַבַּיִת] / הדר לוטן

אֲנִי חַיָּה תַּחַת שִלְּטוֹן נַעֲלֵי הַבַּיִת,

רוֹדָנוּת כָּרִיּוֹת הַסַּפָּה.

לִפְעָמִים אֲנִי קוֹרֵאת

חֲדָשוֹת בְּעִתּוֹנִים שוֹנִים.

מַעֲדִיפָה אֶת הַסִּפּוּרִים שֶבָּעַמּוּד הָאַחֲרוֹן.

מַעֲדִיפָה אֶת הַסֵּפֶר

שֶמֻּנָּח הָפוּךְ עַל הַשִּדָּה.

מִיּוֹם לְיוֹם נִהְיָה קָשֶה

לְזַהוֹת אֶת הָאֱמֶת כַּאֲשֶר פּוֹגְשִים בָּהּ.

הַבֹּקֶר הָלַכְתִּי לָעֲבוֹדָה,

לְמֶרְכַּז שִקּוּם הַנָּכִים.

עֲלֵיכֶם אֲנִי סוֹמֶכֶת:

הַנָּכֶה, הָעִוֵּר, כְּבַד-הַלָּשוֹן.

השיר שלפנינו מופיע בספר השירים השני של המשוררת והציירת הדר לוטן, ילידת 1980, קיבוץ עין השופט, מתגוררת כיום בבאר שבע, “נראה אותך חוצה את זה בחיים” (2020, הוצאות אפיק והליקון, עריכה: דרור בורשטיין, עמ’ 66).

ספרה הראשון ראה אור ב-2008 ונקרא “הפוך תהפכי”.

כריכת ספרה של הדר לוטן ״הפוך תהפכי״

שם הספר החדש לקוח מתוך השיר “ארנבת” המופיע לקראת סופו (עמ’ 85) ומתאר ארנבת רגע לפני שהיא חוצה כביש מהיר.

כריכת ספרה של הדר לוטן ״נראה אותך חוצה את זה בחיים״

להדר לוטן יש לקות שמיעה ושירי ספרה עוסקים לא אחת בנכויות כאלה ואחרות של בני האדם, אך כבר בתחילת שיר הפתיחה של הספר היא מבהירה כי נכות או לקות פיזית היא דווקא מקום שממנו ניתן לפרוש כנפיים: “בַּתְּחִלָּה הָיִיתִי אֶבֶן // חֵרֶשֶׁת-אִלֶּמֶת / דּוֹבֶרֶת נוֹף רָחָב” (עמ’ 7). כך, החפץ הדומם, שלא יכול לזוז, הוא דווקא מי שיכול לשמש כדובר של מרחבים גדולים. התמה הזאת באה לידי ביטוי מעניין במיוחד ומקורי בשיר הפוליטי “אני חיה תחת שלטון נעלי הבית”.

השיר מהדהד לפחות שני טקסטים מוכרים. האחד, שירו של הזמר אריק איינשטיין, “אוהב להיות בבית” (1993), שיוצר הנגדה בינו לבין אלו שפועלים בחוץ, בזירה הציבורית, כמו למשל בסופו: “יש אנשים שתמיד מחפשים / יש אנשים שתמיד מגלים / יש אנשים שהולכים בגדול / לא מוותרים ורוצים את הכל // אבל אני אוהב להיות בבית / עם התה והלימון והספרים הישנים” וגו’. השני, הטקסט המקראי, המתאר את משיחתו של משה למנהיג על עמו בידי ה’ ואת הלקות שממנה סבל: “ויאמר משה אל ה’ בי אדוני לא איש דברים אנוכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנוכי” (שמות ד, י). אלוהים מבקש להרגיעו: “ויאמר ה’ אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אילם או חרש או פיקח או עיוור הלא אנוכי ה'” (י”א), וגם מעניק לו עזר כנגדו בדמות אהרן אחיו: “הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלוהים” (ט”ז).

נוכח שני הטקסטים הקנוניים האלו ניצב גם זמן ההווה, אם להשתמש בלשון ספרו החדש של עורך הספר, הסופר והמשורר דרור בורשטיין, “הווה” (2020, הוצאת אבן חושן, עריכה: ליאת קפלן), שממשיך את העיסוק בכך בספר שיריו “אלה כרגע חיי”. אפשר לקרוא את השיר גם נוכח הזמן שבו נכתב, תקופה שמבחינה שלטונית לא הייתה במדינת ישראל עוד כמוה: בחירות חוזרות ונשנות; מנהיג נאשם בפלילים בתקופת מגפה; הפגנות סוערות, וסכנה של מלחמת אזרחים. אפשר כי הצירוף הייחודי, “רודנות כריות הספה”, רומז לכך. המשוררת אמנם מתוודה כי לפעמים היא קוראת חדשות אך גם שהיא מעדיפה את הסיפורים שבעמוד האחרון, שהם בדרך כלל פחות פוליטיים במובן המקובל של המילה ועוסקים יותר בפולקלור, בענייני מדע, בתגליות, ובמזג האוויר, אולי ברוח שירי ההייקו לאביב הנגבי והשירים על “נדידת נימפית החורשף” (סוג של פרפר כתום-שחור), המופיעים בספרהּ (עמ’ 82-81).

הדר לוטן. אתר הוצאת אפיק

לכאורה המשוררת נותנת את אמונה בספרות יותר מאשר במציאות בעידן הפייק-ניוז (סוף הבית הראשון והבית השני של השיר), אך סיום השיר מגלה שאולי דווקא במקום המציאותי ביותר היא כן מאמינה, מרכז שיקום הנכים שבו היא עובדת ובהם: “עליכם אני סומכת: הנכה, העיוור, כבד-הלשון”. הרמיזה המקראית מחזקת את המשמעות העכשווית, ונושאת עמה מסר פוליטי חשוב לכולנו: אל תסמכו על חלקלקי הלשון בהכרח, אלו שמציגים חזית מושלמת ומפארים את עצמם. הקשיבו דווקא לנכים, מי שנושאים את הכאב או הלקות או הקושי מדי יום, אך יכולים גם להתגבר עליו או לחיות עמו בדרך ענווה וקרובה יותר לאמת.

צפו בהדר לוטן מקריאה שירים:

https://www.facebook.com/watch/?v=782890828946327

הדר לוטן פייסבוק

2 תגובות

  1. “מִיּוֹם לְיוֹם נִהְיָה קָשֶה/ לְזַהוֹת אֶת הָאֱמֶת כַּאֲשֶר פּוֹגְשִים בָּהּ”. שיר עוצמתי שכתוב בפשטות ובלי להתלהם. מציג אמת כואבת כהנגדה לשקרים שמנפיקה המערכת הפוליטית באמצעות פוליטיקאים ויחצ”נים ולשקרים של המערכת הצבאית שמנפיק דובר צה”ל. תודה, אילן, על הבחירה בשיר ועל הדיבור עליו ומתן הרקע על המשוררת. תודה גם להדר לוטן על השיר ובהצלחה לספר.

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

one × 1 =