המנון לאימי / רומן
“אין כמו אמא” / עממי
רָצוּ עָלַי מִכָּל הַכִּוּוּנִים חֲתוּלִים עוֹיְנִים
עַכְבִישִים שֵעִירִים, מַקָּקִים חֲלָקִים, סְנָאִים נוֹשְאֵי כוֹלֵירָע, חוֹל, חַיְדַּקִּים,
מִסְמָכִים מֵהָעִירִיָּה, וְלֹא פָּחַדְתִּי
כִּי אַתְּ עִמָּדִי,
תָּמִיד אִתִּי, אִמִּי,
אִם אֵין אַתְּ לִי
מִי?
אָחוֹת, אֵךְ עַכְשָו וְאֵךְ אַחֲרֵי
הֲרֵי חַיִּים חֲלוֹם חָשוּך חַלּוֹן חָסוּם
סִירָה חוֹלֶפֶת עַל הַחוֹף וְלֹא חוֹנָה
אֶחָד וְעוֹד אֶחָד חִינָּם וְשְנֵהֶם זֶבֶל
אִמָּא מָה שֶלֶג יוֹרֵד בֶּהָרִים
מָה צִיפּוֹר שוֹתֶה מֵהַיָּם
יְלָדִים בְּלִי בֵּצִים מְסֹרָקִים וְשָרִים
אִמָּא גֶּבֶר קֵרֵחַ זִיֵּן וְנִרְדַּם
זוֹכֶרֶת הָלַכְנוּ לְשָם וְלְשָם
לֵצָן טִפֵּס עַל הָעֵץ בַּגִּנָּה
בַּדֶּרֶךְ בָּאוֹטוֹ נִגַּבְנוּ בַּכְּפָר
זוֹכֶרֶת שֶגְּרִישָה קָרָא לָךְ זוֹנָה?
מִכָּל הַכִּוּוּנִים רָצִים רְעֵבִים לֶאֱכֹל
וְאֲנַחְנוּ בְּקֹשִי יֵש לָנוּ בָּשָר
תָּמִיד עָשִינוּ הַכֹּל
שֶלַּשּוֹטְרִים לֹא יִיֶּה שוּם סִבָּה
טוֹב אוּלַי לֹא הַכֹּל
מִדֵּי פַּעַם סִפַּרְנוּ בְּדִיחָה
צִ’יפְּסְיוֹנֶר הוֹפֵךְ בַּסּוֹף לְפֶּנְסְיוֹנֶר, זֶה טוֹב.
מְשוֹרֵר הוֹפֵך לִיּוֹת חִוֵּר, עִוֵּר וּמְמֻּרְמָר, זֶה רַע.
אֲנִי לֹא אֶיֶּה הַיֹּפִי הַנּוֹבֵל בְּצַד הַשְּבִיל
אֲנִי רוֹצֶה מִקְצוֹעַ
אִמָּא יָא אִמָּא
יִיֶּה לָךְ עוֹד נֶכֶד
הַשֵּם שֶלּוֹ זֵלִיג
וְגַם הוּא יִיֶּה מְיֻחָד.
השיר “המנון לאימי” – ולא המנון לאומי – מופיע בספר שיריו הראשון של המשורר רומן אייזנברג (יליד 1990, טשקנט, אוזבקיסטן, נשר, ירושלים ותל-אביב), “שירים טחובים לילדים רטובים” (2021, הוצאת תשע נשמות, עריכה והגהות: אלון רג’ואן, עמ’ 24-23). בחרתי בו, כי הוא יכול לשמש מעין שיר מכלול המאגד בתוכו את מבחר הנושאים שבהם עוסק רומן – כך הוא מכנה עצמו בפרסום שיריו – עמידה מול הביורוקרטיה בנוסח קפקא ביצירות כמו “המשפט” ו”הגלגול”; יחסים משפחתיים; מקום המשורר בחברה; יחסי אהבה ועוד. לספר השירים הכרוך של רומן קדמו מספר חוברות שירה כרוכות בהן ניתן לציין את “שבע שירים נגד שוטרים” (2018) ו”שתם עשרה שירי אהבה ואונס” (2019), שראו אור בהוצאת ברבק.
שירי הספר החדש מחולקים לארבעה שערים: 1 (המשפחה השפוכה); 2 (על גֵּרים ומפגרים); 3 (כולם נאצים); 4 (רומן עובר לחיות). השיר “המנון לאימי” מופיע בשער הראשון. בערך על שמו של רומן בויקיפדיה מצוין כי אביו, בוריס, הוא מהנדס חשמל ואמו זינאידה (לבית קיימן) היא רקדנית וכן כי הוא אח בוגר לאחותו, פנינה. ברשימת ההקדשות המופיעה בתחילת הספר מצאתי את ההקדשות הבאות של המשורר לבני משפחתו: “לאמא שלי הרקדנית הנפלאה. לאבא שלי שלימד אותי נאמנות ואהבה (כמה הצליח?). למשפחה החדשה של צח ופנינה. מזל טוב! לחיים!”. שיר נוסף בספר מוקדש לאמו ומופיע בשער השני, “תותי פרוטי (לאמא שלי החכמה)” (עמ’ 38). על גבי הפלטפורמות המשפחתיות האוהבות הללו רוקד רומן את הריקוד השירי הסוער שלו, אם להשתמש במשלח היד של אמו כמטפורה אפשרית אחת לשירתו האוונגרדית. האוונגרדיות של רומן באה לידי ביטוי בצורה – בתי השיר בלתי סדורים וכך גם החריזות, שלעתים מופיעות ולעתים לא; שפת השיר לעתים מצומקת או נפחתת, דבר שיכול להתקשר אולי גם לשיר יוצא דופן שעוסק בהפרעות אכילה ומופיע בהמשך הספר (עמ’ 27-26) – ובתכני השירים המפתיעים והבלתי צפויים, כיאה למשורר שגרעין האמנות שלו עמוק במיוחד.
“רָצוּ עָלַי מִכָּל הַכִּוּוּנִים חֲתוּלִים עוֹיְנִים // הֲרֵי חַיִּים חֲלוֹם חָשוּך חַלּוֹן חָסוּם”. שיר פסימי על החיים שחולפים בעליבות, אבל ניכר שיש בו אהבה והיאחזות באמא. וזה כבר מנטרל חלק מהעליבות. תודה שהעלית אותו, אילן. תודה גם למשורר וליקום תרבות.