ד״ר ניסים כץ ממליץ על
הספר ״נאום אהבה לגבר יושב״ של גבריאל גרסיה מרקס
לפני כמה ימים חבר שאל אותי “איזה ספר קראת הכי הרבה פעמים?”, ואני השבתי בתגובה “אהבה בימי כולרה” של גבריאל גרסיה מארקס הגאון, חתן פרס נובל לספרות. והנה, כמה ימים לאחר מכן נקלע לידי הספר המעולה הזה: “נאום אהבה לגבר יושב” של ג.ג. מארקס (הוצאת “תשע נשמות”, מספרדית מיכל שליו), שגם הוא מדבר על תמות של אהבה ארוכת שנים, בגידות, אמון והחמצות בחיי האהבה, ועוד.
כמו שמארקס אוהב ויודע לעשות הוא תמיד פותח בשורה מוחצת ששובה את הקורא. גם כאן. וככה הוא פותח את הספר, שבעצם נקרא כמו מחזה: “אין בעולם גיהינום גדול יותר מנישואים מאושרים”. איזו פתיחה. בום לפנים. בהתחלה נראה שזה מה שהוא מתכוון, אבל לאט לאט מתברר שזה אירוני, ובעצם כוונתו של מארקס היא לפער בין מה שנראה כמו נישואים מאושרים כלפי חוץ לנישואים האומללים בבית. מה שמביא למחשבה שהתיאור רלוונטי במיוחד לימינו שאנשים מייחצנים זוגיות מופתית ברשתות החברתיות כמו פייסבוק ואינסטוש, אבל התדמית נועדה לכסות על כך שבין כותלי הבית יש גיהנום. אחרי זה אנשים נדהמים שהם מתגרשים ואיך זה יכול להיות אצל זוג מושלם כזה.
מה מסופר פה? זוג לטינו־אמריקאי עשיר מתקרב לחתונת הכסף. זהו רגע מתאים לעריכת דין וחשבון על החיים. אבל האישה, גרסיאלה שמה, נמצאת כאילו לבדה מול אדם אילם, לא יותר מבובה. גרסיאלה פותחת במונולוג כואב, כנה, ושורט את הנפש, על האושר והיעדרו, על האכזבות, אובדן האמון והכבוד, הבגידות הרבות, והשקרים במערכות יחסים, ועל הזמן שחלף ולא יחזור. הספר מלא בציטטות מדהימות (סימנתי רבות לאורך הספר). “נאום אהבה לגבר יושב” הוא כתב אישום חריף, ובד בבד סיפור תולדותיהם של חיים משותפים, ושל מה שמסתתר במעונם של זוגות מאחורי הדלת הסגורה. זהו דיוקנה של אישה המשרטטת את חייה בקולה הצלול. אין ביצירה היפהפייה שלפנינו ריאליזם מאגי. המאגיה היחידה היא שפתו של גרסיה מארקס. עולם שלם נברא על כל צבעיו בכמה משיכות מכחול מהירות, חדות, הנחקקות על הנייר.
ממש ממליץ!
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על
המחזה “סיפור על אהבה וחושך” בתיאטרון החאן
תיאטרון החאן מציג את “סיפור על אהבה וחושך“, מחזה מאת איה קפלן על פי פרקים מספרו הידוע של עמוס עוז. למחזה סיפור מסגרת מקורי, המספר את תהליך הכתיבה של הרומן. לפי איה קפלן, עוז נתקף במשבר כתיבה, ומחליט לגנוז את הספר, כשלפתע מגיחים אליו רוחות הרפאים של משפחתו, שדורשים ממנו להשלים את הספר. קפלן החלה לעבוד על המחזה בשנת 2018, עוד בחייו של עמוס עוז, וקיבלה את אישורו לסיפור המסגרת. המחזה עלה בשנת 2019, ומוצג בימים אלה בתיאטרון החאן בירושלים, וברחבי הארץ. ראיתיו בתיאטרון חיפה. מרשימת המשתתפים בהפקה נוכחתי לדעת, שדורי פרנס, אותו הכרתי כמתרגמם המבריק של מחזות רבים עבור התיאטרון הישראלי, גם מלחין, ולהצגה הזאת בפרט.
דקות רבות לפני תחילת ההצגה, בזמן שהקהל ממלא את האולם, השחקן יהויכין פרידלנדר, המשחק את עמוס עוז הבוגר, יושב ליד שולחן על הבמה ועובד על הרומן: כותב, מוחק, מקמט, וזורק את הדפים. לסצנה הזאת אפקט מרשים, אף מצמרר – מרחוק, מהאולם, השחקן נראה כמו הסופר עצמו, ומעורר געגוע לעמוס עוז ז”ל.
גוף המחזה הוא עיבוד של הפרקים הראשונים של הרומן, ומגיש את סיפורה של משפחת קלוזנר, בת שלושה דורות, שחיה בשכונת כרם אברהם הירושלמית בימי המנדט הבריטי, מלחמת השחרור, ושנותיה הראשונות של המדינה, וחווה את המאורעות הגדולים של תקופתה.
עמוס עוז הבוגר נמצא על הבמה, ולרוב צופה במתרחש, כמו בזיכרונות ילדותו. לעיתים נוצר מגע בינו לבין דמותו כילד, המגולמת ע”י הבנים פטר קנולר או יונתן בר אור, וגם בינו לבין האם האהובה והחידתית, המגולמת גם היא ע”י אחת משתי שחקניות: תמר אלבן מאושר או בר שדה. הסצנות המשותפות האלה מכמירות לב, כמגשימות משאלתו של הסופר.
הסצנות הקומיות מהספר עברו בצורה מוצלחת לבמה, וזוכות למחיאות כפיים של הקהל.
התאבדותה של האם בתחילת 1952, כשעמוס עוד היה כבן 12 וחצי, המיטה אסון גדול על הילד. מהצפייה במחזה התרשמתי, עד כמה גאונית אי הבנת ההתאבדות ע”י הילד, שהניבה את כל גוף היצירה העצום של הסופר הבוגר.
והפעם המלצות נפלאות כל כך, מתייחסות סופרים מעולים. המלצה חמה ומשכנעת על הספר של מארקס, והמלצה יפה ומשכנעת על ההצגה על פי ספרו של עוז. תודה, ניסים וחגית, ותודה ליקום תרבות.