מיצג במוזיאון העיצוב. צילום אלעד שריג.

עוד בשחר ילדותינו, נחשפנו באגדות לשמלות הנשף של הנסיכות. כמה קסומות ומיוחדות הן היו! חלקן, כמו בסינדרלה – מעשה כשפים של ממש. פיה טובה, צבא עכברים, וכוחות טבע, שמתאגדים על מנת לייצר את כל התנאים לנשף מוצלח, ולהפוך את לכלוכית לסינדרלה. הנשפים באגדות ובסיפורים הם אירועי שיא שהנפש כמהה אליהם וחפצה בהם. יש משהו מסתורי באירוע כזה, ערב שהוא פוטנציאל להיות משנה חיים. גם בסיפור ה״מחרוזת״ של גי דה מופסאן, או בנשף שאליו מגיעה אנה קרנינה של טולסטוי, יש תיאורים של בד השמלה, התסרוקת, המחרוזת, ובעיקר התחושה.. אוי, התחושה.. כי הרי השמלה הנכונה יכולה לגרום לכל אשה שלובשת אותה לתחושה שהכול יכול לקרות. שמלה היא הבטחה, והנשף – עשוי לקיים אותה. נכון שב״המחרוזת״ וב״אנה קרנינה״ הסוף היה טרגי, אך כמובן שבפנטזיה, ובשורש המאווים הכמוסים הצרובים בתודעה האנושית, כל הנשפים מסתיימים כמו אצל סינדרלה – בלכלוכית שמוצאת אהבה והופכת לנסיכה. אולי תקווה זו היא הסיבה שבגינה תעשיית האופנה מגלגלת כספים על שמלות חתונה, ואפילו על שמלות הנשף של תלמידות י״ב כי התשלום הוא לאו דווקא על השמלה – אלא על ההבטחה שזו טומנת בחובה.

את תחושת ההתרגשות מהנשף מרגישים כבר בכניסה לתערוכת האופנה ״הנשף – אסקפיזם בתפירה עילית״. מעבר לכך שהתערוכה היא התערוכה היקרה ביותר שהציג המוזיאון עד כה (היא הייתה אמורה להציג כבר בשנה שעברה בחגיגות העשור להיווסדו, אך הקורונה טרפה את הקלפים, וביטלה את הנשפים) – זוהי תערוכת האופנה הגדולה ביותר שנראתה בארץ, ובהחלט היה שווה לחכות לה. את התערוכה “הנשף” אצרה יערה קידר המוכשרת, שאצרה גם את תערוכת ״ז’ה טם רונית אלקבץ״ הבלתי נשכחת שהוצגה במוזיאון העיצוב בחולון בשנת 2018.

מיצג במוזיאון העיצוב. צילום אלעד שריג.

פעם, נשפים היו שייכים רק לאליטות, והתערוכה חושפת ציר זמן היסטורי, שמציג שחזור של השמלות והגזרות הפופולאריות והמשמעותיות בכל תקופה ותקופה, החל מהמאה ה-18 ועד לימינו, דרך השפעות אופנתיות שנגזרו כתוצאה משינויים כלכליים, מלחמות ותמורות חברתיות.

התערוכה הולכת אחורה עד 1750, ומציגה קונסטרוקציות פנימיות לחצאיות בהן בחרה המלכה מארי אנטואנט לבטא את עוצמתה כשנישאה בגיל 14 למלך צרפת, לואי ה-16. הצצה זו חושפת את חשיבות ההלבשה התחתונה הנשית באותה תקופה, וכמה משמעות היה לרושם האופנתי עוד מתחת לבגדים, מעבר למה שהעין הייתה חשופה אליו. חצאיות הרוקוקו השיגו את רוחבן והותירו את הרושם הנפוח מחשיבות (תרתי-משמע) באמצעות מבנה פנימי בשם פאנייה (סל בתרגום מצרפתית) שנבנה מעצמות לוויתן או מעצים עטופים בפשתן. מודל היופי האכזרי התחשב פחות בנוחות המתלבשת. גזרת הפאנייה עוררה ביקורת מפני שעיוותה את גוף האשה. את הדגם הזה בתערוכה בחרו לחזק ולהדגיש בתסרוקת גבוהה על ראש הבובה, תסרוקת בדמות דגם של ספינת לחימה צרפתית.

מיצג בתערוכה של מרי אנטואנט. צילמה קרן זוהר.

המחוכים השנויים במחלוקת היו חלק מהגרדרובה הנשית במשך למעלה מ-400 שנה. המחוך שלח מסר אודות המתלבשת, כמי שנושאת סמל סטטוס המאפשר לה לשכור שירותי מלבישים ומשרתות שיסייעו לה בלבישתו.

צילום אלעד שריג.

בשנות העשרים של המאה הקודמת, עם תום מלחמת העולם הראשונה, משתנה מעמדן של הנשים במערב. בזמן שהגברים נלחמו בחזית, הנשים עבדו בעורף, ואיישו את מקומות העבודה של הגברים. מאבק הנשים לשיוויון ולזכות הצבעה הואץ והחל להתממש. השינויים הביאו עימם כוח שהתבטא גם בעולם האופנה, וכך נעלמה המותן הצרה, השמלות התקצרו, וכן התסרוקות, והסגנון הפך לקליל ומשוחרר יותר. עם תום המלחמה ומגיפת השפעת הספרדית הגיע סגנון הג׳אז. השמלות נתפרו בגזרות ישרות ופשוטות, אך עוטרו בחרוזים בוהקים בהשראת סגנון האר דקו, ותכשיטי השיער אף הם עוצבו בסגנון זה. בעשור החמישי של המאה העשרים שוב משתנה הצללית הנשית, ואחרי כמעט שלושה עשורים של לבוש תחתון נוח ומשוחרר ממחוכים, חוזרת חצאית הקרינולינה, ושוב חוזרת לאופנה המותן הצרה. הפעם, כדי להקל על נשיאת הקונסטרוקציה הכבדה על גוף האשה, מייצרת מעצבת בשם מרי קלייטון מג׳ורג׳יה בשנת 1947 את הקרינולינה הניידת והמתקפלת. המצאה זו חוסכת את הצורך המסורבל באריזת תחתיות נפוחות, אפסונן, וסחיבתן ממקום למקום. בשנת 1950, במקביל לשינוי בהלבשה התחתונה, מככבת בפופולריות חזיית החרוטים, שזכתה בהשראת מלחמת העולם השניה לשמות ״חזיית טורפדו״ ו״חזיית קליעים״. כוכבות אותו עשור, מרילין מונרו ולנה טרנר, מביאות את בשורת החזייה הזו, המעוצבת ללא תמיכת מתכת, ובכל זאת יוצרת אשליה של חזה שגדול במידה אחת יותר ממידתו המקורית. ההשקעה ניכרת בתערוכה בכל פרט ופרט, ובתוך חגיגת הצבעוניות הזו, הרגשתי שאני מטיילת בזמן, וקופצת בין שמלות עבר והווה מתקופת הבארוק והאר דקו, נעה ונדה בין מלחמות עולם ומשברים כלכליים ששינו את האופנה, עד לשמלת הכלה של נינט טייב של ימינו, או השמלה שלבשה הזמרת נטע ברזילי בקליפ ״ננה בננה״. בסוף התערוכה מצאתי את עצמי חומדת כובעים שעוצבו בהשראת קינוחים, ומתוך מחווה לדמותו של הכובען המטורף מ״הרפתקאות עליסה בארץ הפלאות״ של הסופר לואיס ב. קרול.

מעבר לשינויים ההיסטוריים שמתכתבים עם עולם האופנה, התערוכה חושפת אותנו לדגמים ישראליים ובינלאומיים שעוצבו מתוך יצירתיות, חדשנות, רצון לבטא חלומות, כמו גם אמירות חברתיות, וכמובן, מתוך אהבה גדולה לאופנה. שמלת נשף עוצרת נשימה שהרשימה אותי במיוחד, היא השמלה של עידית ברק, המורכבת מעשרת אלפים סיבים אופטיים המרחפים יחד בחדר חושך. השמלה עם המוזיקה הנלווית ברקע גורמת לך להרגיש שאת רוקדת ומרחפת בחלל יחד עם השמלה. נעלי סינדרלה שהודפסו בתלת מימד, גרמו לי להרהר על עולם בו גחמותייך האופנתיות מוגשמות בין רגע – כשאת פשוט קמה ומדפיסה את הנעליים בבית… ראו הוזהרתם: תופעות לוואי שעשויות להגיע עם התערוכה – חשק עז לקנות שמלה מוגזמת, ולצאת במחול!

ראו את התערוכה ביוטיוב.

התערוכה ״הנשף״ במוזיאון העיצוב חולון. אוצרת: יערה קידר. פתיחה לקהל הרחב: 13 ביולי 2021. נעילה: 11 בדצמבר 2021

צילום אלעד שריג.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

19 − 6 =