השנה מלאו 1951 שנה לחורבן בית שני במרד הגדול של היהודים כנגד הרומאים, אירוע שלזכרו צמים היהודים מזה אלפי שנים.
לפניכם סיפור יוצא דופן של הסופר נתן שחם, שעוסק בימי קדם ולכן הוא חלק מפרויקט הסיפור התנ"כי וההיסטורי. שחם מציג, באופן יוצא דופן לחלוטין בספרות העברית, את נקודת המבט הרומאית על הפרובינציה הכבושה יהודה בימים שלפני פרוץ המרד הגדול. יש להניח שיש כאן התייחסות אירונית לאנשי המנדט הבריטי.
היום כשאנו שולטים בשטחים אנו יכולים מן הסתם להבין טוב יותר את הסיפור הזה, שכשפורסם בעיצומה של מלחמת העצמאות מן הסתם נתפס בידי קוראיו כמוזר ביותר.
הסיפור פורסם ב-1948 בקובץ סיפורים שנקרא על שמו, ובו פירסם שחם שני סיפורים ידועים הרבה יותר "שבעה מהם", שהוא הבסיס למחזה המפורסם "הם יגיעו מחר", ו-"דגל הדיו", הסיפור שנתן את השם לדגל הידוע שהנפתו באילת הפכה לצילום מפורסם (בראש ובראשונה הודות לנתן שחם שתיאר זאת לראשונה).
הסיפור "האלים עצלים", ששחם העריך אותו יותר מכל סיפוריו, הופיע בקבצים האלו:
האלים עצלים ספרית הפועלים 1949
סתיו ירוק : מבחר סיפורים (תל־אביב : ספרית פועלים, תשל״ט 1979), שהופיע בדיוק וכנראה בכלל לא במקרה 30 שנה לאחר פירסום הקובץ הקודם.
את אשר בחרת, הקדים דברי פתיחה וערך יוחנן טברסקי, רישומים אבא פניכל. כרך בסדרת "עם עם וסיפוריו", הדר. זהו קובץ מיוחד שבו 50 סופרים עבריים שונים בחרו את הסיפור החביב עליהם ביותר מבין כל יצירתם. שחם, שבחר כסיפור החביב עליו ביותר את הסיפור שלפניכם, כתב שם בהקדמה קצרה "לא אוכל לאמר למה סיפור זה חביב עלי במיוחד, אולי בגלל שיצא לאור בשנת תש"ח בשעה שהדעת ניתנה לעניינים אחרים ולא השגיחו בו". ואכן תשומת הלב תמיד ניתנה לסיפורים אחרים שלו מאותה השנה כמו "הדגל", ובמיוחד "שבעה מהם".
דמות שמוזכרת במהלך הסיפור "האלים עצלים" עומדת במרכז המחזה "יוחנן בר חמא" שהוא מעין המשך לסיפור. אבל בכך הסתיים עיסוקו של שחם בתקופות קדומות.
למרבית הצער אלו היו היצירות ההיסטוריות היחידות שכתב שחם על ימי קדם. ככל הנראה הוא נתקל בעניין מועט מדי ביצירות אלו והעדיף לחזור אל ההווה ואל העבר הקרוב מכאן ואילך. הוא כתב עוד רומן היסטורי אחד על תקופה קרובה בהרבה, "אבן על פי באר" (ספריית הפועלים 1956), ספר שגרם לו צרות צרורות כי עסק בו בימי העלייה השלישית וכמה מן הדמויות שבו היו עדיין בחיים וזעמו על הדרך שבה תיאר אותם.
אז הנה הוא שוב. הסיפור הקצר היוצא דופן ביותר והחביב ביותר על נתן שחם, שבו תיאר את האירועים שהביא לפריצת המרד הגדול ברומאים ולחורבן מקדש היהודים מנקודת המבט הרומאית.
האלים עצלים
ליגוריוס סקיפוס לא גילה מוֹרת־רוח כשהקיצו שר־המאה משנתו והבהילו אל המַצביא. יתר על כן – הוא שמח בלבו.
ברקיע דימדמה השעה השנייה של האשמורת השלישית אך הארץ עוד טבלה בחשיכה. בירכתי המחנה, אצל הצריחים שבחומה, רגשו מדורות. בתוך הגוש האפל, המאיים, של מרחק ללא־שיעור ניצנצו אורות קלושים, ירושלים. בגבע ובמצפה עמדה דממת מוות. הרוח שלָאטה בקוצים נשאה עמה את ריח הפגרים וריח היסמין. בגיא למטה, מאצל הקוהורטה השנייה, נשמעה המולה עמומה בלתי חדלה אשר לפרקים הבהיר מתוכה לפתע צליל ברור של צחצוח כלי זין, נשיפת סוס, או שיחה רמת־קול. אחר־כך נמסרה הדממה לשאוֹן עגלות על פני דרך האבנים.
הכל יחד היה דופק־האימים של התכונה־לפני־קרב. זה הרגע בו הוא נדרש פחות מכל. אף פעם לא הובהל מאמצע שנתו, משל משהו איננו יכול להתקיים בלעדיו. עתה ניתן לו להתמכר לאשליה זאת. הוא הכיר טובה ללוציוס וורוס, המצביא, שהקפיד על כבודו ושלח אליו שר־מאה. מישהו אחר עשוי לשגר שליחות זו בידי אחד ההדיוטות. לוציוס וורוס גבר בעל רגישות הוא, אמר בלבו, כשם שהוא מצביא מעולה כן הוא פילוסופוס דק־ביטוי וחד־עין. בימים שהיו עושים במחנה הצבא ליד אמאוס (הה, שוד ושבר, מאז לא סך את בשרו) נהנה הנאה מרובה משיחת־חכמים שלו.
כיון שנתיירא מן השוּחות הלך לאורך החומה המקיפה את האיסטרטיה עד לשער, ומשם – בשביל הניצב – לטבור המחנה, עד שהסתער אליו מתוך העלטה אוהל המצביא בדמות היכל. שני הלפידים העומדים לפתחו האירו את גלגלתו, גולגולת רומי ניבטת נכחָה. אילמלא בגדי־הכהונה שעליו יכולת לדמותו איש־צבא. הוא עמד על מקומו ונשא את קולו ברמה שלוש פעמים, להודיע על בואו – ידוֹע־ידע את מנהגו של לוציוס וורוס להניח במיטתו את אחד החיילים השכירים, ולשכב באחד מאהלי הזקיפים. מנהג זה סיגל לעצמו מאז שהיהודים עשויים לחדור למחנה ולרצוח אותו בשנתו. עכשיו עֵר המצביא, ולפיכך נמצא באהלו. מעולם לא החזיק אצלו סנקליטון (שרי מועצה) ולפיכך שרוי היה לבדו. שומרי ראשו, נושאי הרמחים הארוכים עמדו תמיד בין שתי היריעות של אהלו, בלתי נראים לעין.
ליגריוס סקיפוס הסיח את שולי היריעה בשמאלו, הדיח מתוך ההרגל, בעת שנצרך להתכופף, את הפגיון לאחוריו, נגח בראשו את דמדומי האור שבאוהל, ונזדקף בפנים. הספיק להבחין בזקיף שנעלם מאחורי היריעה ומצא את עצמו עומד מול לוציוס וורוס אשר שכב על דרגשו מעוטף בסגין. לבוש היה כמנהג הלוחמים: חרב ארוכה לשמאלו והמאכלת לימינו. השריון והקסדה הונחו זה על גבי זה על פני האדמה בדומה לגוף בלי רוח־חיים. פניו של לוציוס וורוס, כמו שרויים בכובד־ראש, משום החוטם השרוע והשפתיים העבות, נדמו עתה כמודאגים.
לוציוס וורוס פשט ידו כלפי הדרגש וליגריוס סקיפוס ישב.
“רוצה אני שתשאל באותות,” פתח וורוס, בלי הקדמות.
הכהן לא ענה. עדיין לא היה בזאת כדי לקפּח תמיהתו, מה טעם מקיצים אותו באשמורת השלישית. וכי לא עתיד הוא לעשות זאת בלאו־הכי, עם הנץ הבוקר?
“בדוֹק קרביו של אייל", הוסיף ואמר. "ולמה דוקא אייל? משום סמל. רואה אתה,” הוא הצביע לדרום מזרח, “כאן הר המוריה. אב קדמון של היהודים רצה להקריב את בנו לאלוהיו, בא מלאך ועיכב בידו. מיד זימנו לו משמים אייל בסבך, לכפרה.”
סיפור זה היה נהיר לו. יוחנן בר חמא, מזרע היהודים, לימדו פרשת דתם.
אבל עדיין לא הבין על שום־מה הובהל. אגב, ציין לעצמו בקוֹרת־רוח, בקיאותו של המצביא מהימנת היא. לאחר־מכן פישט על דיוקנו סימן־שאלה. לוציוס וורוס הבין.
“רוצה אני שתנחש. ולעת ערב, חי האל, תשכבנה פלגשי על גווילי התורה בקודש־הקדשים שלהם, והכהן הגדול ישמש לפניהן.”
פני ליגריוס קדרו. משמע, דורש הוא ממני שאנחש לרצונו, אמר בלבו. “רוצה אתה לבטל רצון האלים מפני רצונך?” אמר לאחר שהות.
לוציוס וורוס לא השיבו. פניו נתקשו. ובעת שבו תוי־פניו אמרו תוקף, שורבבו שפתיו העבות והחושניות, שמעולם לא היו עשויות להימתח, לקו דק של עקשות, והאצילו לדיוקנו מראה מאַיים ופראי. מבטו הכהה לא נע בעת שדיבר.
"האלים שנטעו בינה בקרביו של אייל בן־איילים האצילו תבונה גם על קדקדי. בקי אני בטופוגראַפיה ובהלכות מלחמה, בטיבן של קטפולטות, ובטוָח של בליסטראות יותר משתמצא בקיאות זאת בכבדו של פּר בן בקר. רשאי אני לנחש את תוצאות המערכה", אמר בדיבור רהוט.
“אלה הם דברים של כפירה,” אמר הכוהן בעוז.
לוציוס וורוס, נכדו של אנאוס וורוס, אשר הוצא להורג מפני הקשר שנקשר על אנטוניוס, היה בנה של פילגש ממוצא אפריקני, אף־על־פי־כן אהבוֹ אביו והכריז עליו כעל יורשו החוקי. כשהוצא אביו להורג נלקחו ממנו נכסיו אבל לא נשללו ממנו זכויותיו, מאַחר ששירת בצבא. כאזרח רומי אמיתי ובן־חורין לא נתבייש במוצאו, ולא עוד אלא שראה צד זכות לעצמו על שהפגם בייחוסו לא עמד לו למכשול. העלבונות שנעלב בצעירותו בשל מוצאו הוסיפו לו בטחון כי ניחן ביתר אישיות על אלה שעשו חיל כמותו, הואיל והללו לא עמדו להם מכשולים בדרכם. אף־על־פי־כן לא היה יהיר אלא שרוי בבטחון עז.
“אין אלה דברים של כפירה", אמר במתינות, "האלים אינם רואים לפניהם אלא חשבון גדול. הפרטים שלא בסמכויותינו. לפעמים האלים מכשילים כדי ללמד לנו טוב. מוטב, אם כן, שנניח זכות זו בידי רשלנים מאתנו. וכל עוד אנחנו יכולים לתכן את הקרב לפרטי־הפרטים, ואף לחרוץ את הגורל במו־ידינו, – יחזיקו לנו האלים טובה שהנחנו להם נופש־מה, ולא נאלצו להשתתף במשחק. חי מארס, אם לא יגיל לבו של יופיטר כשנגיש לו את ירושלים מנחת־בוקר לאחר לילה של תרדמה עמוקה.”
הכוהן התבונן בפרצופו של לוציוס וורוס. שפתיו העבות לא נפשקו בחיוך עוין. עד שלא פער פיו בצחוק קולָני לא יכולת לדעת אם דעתו בדוחה עליו. ואולם פניו אמרו כוֹבד ראש.
“משׂיג הנך", אמר הכוהן, "דבר לעוֹמקו. ערכת לך מערכת של מלחמה, סיירת את שדה הקרב, העמדת מודדים למדוד גובהן של פסגות ורחבם של מעברים, ירית בליסטראות להיוָדע רוחק פגיעתן וטיב הריסתן, כילכלת מעשיך בתבונה. מָניתָ וגמרת להזיז טור מכאן וטור מכאן, וגיס מסיח וגַיס חוסם מעברות. בדקת אצל האפסנאים כלכלתם של גייסוֹת, ושאלת פי האיצטגנינין לרוחות השמים – ומצאת שיכול אתה לנצח במערכה. ומאחר שמצביא־אמן אתה ולא קוביוסטוס של קלגסים, יודע הנך דעת היטב שהתלהבות זו של היוצאים למלחמה שקולה כנגד כלי משחית. לפיכך, רצונך לעורר בהם רוח ההתלהבות. ומאחר שירושלים ענייה היא ובית מקדשה ריק מאוצרות, ונשיה שדופות מרעב, ואין דבר שימשוך את לבם של לגיונאים למלחמה, ברצונך, איפוא, להבטיח להם מפי האלים את הנצחון. גמרת אומר לתבוע ממני שאומַר הן. מבקש הנך לכלול אף את רצון האלים בתכניתך. חס אתה על תבונתך שלא יפריכוה אלים במאמר המזלות. אולם רצון האלים אדוני המצביא – זו תבונתי, חי מינרוָה אם זו תעלה בידך. לא דבק בי בטחונך. נניח, אני מסרב לומר הן?”
“לא אניח שאיזה מומוס העושה לפני האלים יהרוס בהבל־פיו תכונה שנצטרפו בה כל־כך הרבה תבונה ושכל.”
“נצור לשונך", אמר הכוהן ברוגזה, "ואם אני מסרב להשתתף עמך?”
“מיד אני כופת אותך, ותולש מתוכך את נשמתך בחשאי ומפיץ את השמוּעה שבישרת טובות,” אמר לוציוס וורוס במתינות.
“אזרח רומי אנוכי.”
“כהנה וכהנה תאכל המלחמה.”
לרגע כהו פני הכוהן מיד אוֹרו.
“נאה, רואה אני שמנית־וגמרת ולא תזוז. ניחא, אבל אם חשובה לך דעתי־שלי: לא תפול העיר לפניך.”
“קרביה של איזו בהמה־דקה בחנת עתה?” ליגלג וורוס.
"קרבי־אני", אמר הכוהן ולא נפגע, "הוי אומר: בדקתי את הקטפולטות שלך ומצאתי ציריהן רופפים, וכאן תהא מלחמה ממושכת. שיגרתי שליחי־סתר לירושלים ונודע לי מעשה שהיה: שמעון לבית חנן, מן העשירים המתונים, אשר עמו באו שליחיך בדברים, שיסגיר את העיר בידינו, הומת בידי הקיצונים וגווייתו הוקעה על החומה. ללמדך, שהעם גמר בדעתו להילחם. יתירה מזו: פתח־סתרים יש להם, להגניב מזון. בשלוש קוהורטות בלבד, אדוני המצביא, לא תכניע את ירושלים, כל עוד לא טיהרת את ההרים הללו, למן גנה בצפון עד אדוֹרים בדרום, מהסכינאים ומורי־החצים המזנבים בגייסותיך."
“רוצה אני להבין דבר על־בוּריוֹ", צחק לוציוס וורוס, "אתה עורך עמי ויכוח כדרך אנשי־המלחמה, או מדבר בשם האלים?”
“לעולם איני שואל באלים", נענה הכוהן ואמר, "בטרם אחקור דבר על־בוריו אצל בני תמותה.”
“האם זה דרכּך בכל עת, ידידי?”
“סגולה זו לקחתי במזרח. ערמתם וחכמתם של כוֹהני המזרח מן־הראוי שיסגלוה לעצמם שליטי המערב. לא די שהם קונים לעצמם שליטה על האדם בכוח הסייגים שהם שמים ליצריו, אלא כובשים לעצמם גם את תבונתו. כוֹהני המצרים שלטו על המדעים.”
“נאה דרשת", טילטל בראשו לוציוס וורוס וניכר שמחבב שיחות של פילוסופיה, "לעולם אין אתה קונה שליטה על המחצית. ואם אמנם מבקשים הכוהנים לתכן חיי אנוש בשם מוסר־האלים, מן־הראוי שגם ימדדו לו קרקעות באמת מידה זו, ואף יאבסו לו את סוסו.”
“אמנם כן, מבקש אני לייסד כת של כוהנים", אמר סקיפוס בגאוָה, "שתרכוש לעצמה בקיאות מופלגת בכל המדעים, לרבות אמנות המלחמה, ותשלוט בעם גם בכוח כיבוש־היצר וגם בכוח התבונה. לעולם אינך יכול לדרוש דבר אלא אם כן יש לך מה להציע. אינו דין שתהא תמיד סוחר ומוכר, אולם בדין הוא שיידע העם כי יש לך מה להציע.”
“הרבה מאוד אתה דורש", אמר וורוס בידידות, "וכי תאמר לדחוק רגליהם של אנשי הצבא?”
“לא אמרתי", נענה סקיפוס. "את המעולים באנשי הצבא הייתי מלמד פילוסופיה ומדעים והלכות כהונה והם ינהיגו את העם בתבונה ובאמונה.”
“ואינך סבור כי הפילוסופיה תִכְבַד מִבִינתם של קלגסים?” קינטרוֹ וורוס.
“אין לך דעת שאיש אמיץ־רוח ונבון לא יוכל לסגל לעצמו על־ידי שינון. ומי שאינו כן – אינו ראוי שישלוט באנשים.”
“לא ירדת לעומק דעתי", אמר וורוס, "כיוונתי לשאול מה תועלת יפיק מן הפילוסופיה איש־צבא המחויב במשמעת עליונה?”
“הפילוסופיה, אדוני המצביא, תלמדוֹ להיכנע לחובה לא מתוך פּחד אלא מתוך תבונה. הדיוטות צריכים להתגבר רק על יצריהם כדי למלא את החובה, אנשים בעלי שאר־רוח צריכים להתגבר אף על שאיפותיהם.”
“הכוהן, האם בשביל למלא חובה אנחנו צריכים את חירות המחשבה? מה הועילו חכמים, אם שניהם, המשכיל כאיש־ההמון, צריכים למלא אותה החובה?”
“ההתאפקות נותנת כבוד למעשים, אשר נעשו בתוקף החובה. הכובש את יצרו נותן כבוד לאשת־חיקו, הכובש את חירות־הרוח אשר ברכוהו האלים, נותן כבוד לחובות האזרחיות ומקנה טעם לחיי המדינה.”
“באיזו צורה?”
“שהיא מיטהרת מכוח סבלם, ואין חירותם שוברת את הכלים אשר הדיוטות שותים מהן.”
“דברים של טעם דיברת, הכוהן, אם כי יכולני לפרך מקצתם. אבל טרם לימדתני, משום־מה אתה סבור שצריך אני להניח לירושלים.”
לוציוס וורוס קם ממקומו והתחיל מתהלך באוהל.
“שרוי אתה במבוכת נפש,” אמר הכוהן.
“אור דבריך, הכוהן, קרוב השחר. דבר, אם עוד יש לך מה לומר.”
“היהודים נלחמים על המטרופולין שלהם.”
“ואני נלחם על עתידי. והצבא – מרגע שיוטל למערכה – על חייו.”
“הם עקשנים וחייליך אינם עקשנים. חייליך תוקפנים אבל אינם עקשנים. ליהודים אין מה להפסיד ולחייליך יש מה להפסיד.”
“נותן אני ליהודים את חייהם במתנה אם נכנעים לי.”
“הם אינם נותנים בך אמון. מאמינים הם שרק תרבות אחת יש לה קיום בארץ הזאת ויהירים הם מכדי שיטלו עליהם עול. לא תכריע אותם בכוח החרב. טול את החירות מתינוקות שלהם, בעוֹרמה, במשך שני דורות, וניצחת אותם.”
לוציוס וורוס שתק. הוציא את המַאכלת מנרתיקה והכה בניצבה מכות קצובות על גבי שפת הדרגש.
“השהות אינה מטבעי.”
“לא למדת את טיבם," הוסיף ליגריוס סקיפוס ואמר, "האם לא נתת דעתך, שעבודת־אלוהים שלהם שונה מעבודת־אלוהים שלנו. אלים שלנו נגזרו מתכונות האדם ואלו אלוהים שלהם נגזרו מן הנוף.”
“אינך סבור כי הביטוי ‘נגזרו’ כמוהו ככפירה?” נתעורר וורוס.
“שאלה של סינטקסיס", אמר הכוהן ושחק, "ואולם שקוֹל בדעתך. היהודים היה להם אל־רועה אחד, השולט בעולם כולו, שנתמזגה בתוכו אמונתם של שבטי הארץ הקדומים, הכנענים והפריזים והיבוסים, שבטים העובדים לאלוהי המקום, אלוהים של טבע הארץ. ויש להם כוח מאלוהות מזוגה זו שלהם הנותנת להם חירות בגלותם וכוח במולדתם. בודאי ראית מדבריות שלהם – חיל רומי עמוס כלי־נשק משוכללים ואמצעי־רכב מעולים יפח נפשו ולא יעברם. בקיאות זו שלהם – היא כוח. התמזגות זו שלהם בנופם – היא כוח. חירות שלהם בהרי הארץ וחכמתם בטבעה – היא כוח. לא נכה אותם עד אם לא נעקור אותם, כאת בני הענקים, מכור מחצבתם מעל פני הארץ. הם ינצחו אותך בזריזותם. זריזים הם, לא מפני ששריריהם מוצקים, אלא מפני החוש לעשות את מעשיהם בלי לחכות לפקודת מצביאיהם. שוה־בנפשך כי מחשבה שעולה בדעת מגיעה מיד כמו על דרך ההאצלה אל שרי המאות ואל החיילים מבלי שתצטרך לשגר שליחים להודיעם דבר – אתה משיג בכך שליטה על הזמן, והצבא נעשה גוף אחד שיש לו אינסטינקטים של חיה. כך בטחונם באלוהות שלהם מדריך אותם כאילו היו תגובות של גוף־ענק, וכך הם מנצחים את צבאך אשר אין זרוֹע שמאלו חשה אם לא הונפה החרב על זרוע ימינו.”
“מנסה אתה לרפות את ידי, הכוהן, אולם הפלגת בדיבורים.”
ליגריוס סקיפוס נפגע.
“לוציוס וורוס", ענה, "מַארבים של יהודים מחכים למפלתך במעלה בית חורון.”
“בית חורון?”
“בית חורון, מצפון לאימאוס, זהו המקום היחידי לכל אורך הרי יהודה ואפרים בו עוברת הדרך מן השפלה להרים ממש על פני קו הגבנון של הגבעות ולא ערוץ הגיא.”
לוציוס וורוס פלט אנחת הסכמה.
“עכשיו, נניח כי ניגפת בקרב ונאלצת לסגת", שמח הכוהן לגלות את בקיאותו, "להיכן תוליך את גייסותיך, אפילו תשמיד את המשאות הכבדים – לסמבטיה? היהודים יזנבו בחילך אם תלך בהרים. הוי אומר, תרד בדרך הנוחה ביותר לשפלה. כי רק בשפלה תוכל להבטיח את עצמך מהתקפת־פתע. בשער הגיא בערוץ לא תלך, שכן הם תופסים אותך במיצר וממטירים עליך חצים מן ההרים. לא נותר לך אלא ללכת בדרך הנוחה ביותר, ורק בה תוכל למלט את אנשיך, דרך מעלה בית חורון. ובכן להוי ידוע לך, שיערתי כל זאת ושלחתי אנשים לחקור בדבר, והם אמרו לי כי היהודים אורבים שם. משמע, נכונים הם להתקפה. ראה הזהרתיך, לוציוס וורוס.”
“אלמלא כוהן אתה, אני ממנה אותך שר־צבא, אף שדבריך טרופים במקצת, אישי הכוהן. דיאלקטיקה שלך נכנסות בה הזיות ועובדות בערבוביה משונה.”
“לוציוס וורוס, אדוני, גם הרצון אינו אלא הזיה, וכשהוא מגיע לכלל ביצוע הוא מזעזע מוסדי תבל. כשההזיה מוליכה למעשה שוב אינה הזיה אלא דופי העולם. ההזיות של יחידי־סגולה נשמתו של עולם הן.”
לוציוס וורוס נשף בקוצר־רוח. השחר בקע כחניתות אור מבעד לסדקי היריעה. רוח בוקר קלילה הרימה את שולי האוהל והביאה עמה ניחוח מנתה ויסמין, אף נדיפה רחוקה של עשן מדורות דועכות. ריח המלחמה.
“הגיעה עת המעשים", אמר לוציוס וורוס. "הכל מוכן והגיס מצפה לנבואתך, הכוהן. אחת גמרתי – לנו תהיה ירושלים הפעם. הגיעה העת לפעול.”
“אולם אדוני המצביא…”
“די!”
“לוציוס וורוס, לא אמרתי אפילו מחציתם של דברים.”
“בגזירה עליונה – זה טבע־אדם, הכוהן, אשר לא נוכל לרדת מיד לעוֹמקו של דבר. עד אשר יבוא הזמן וטפח על פנינו: פעל! ולא נותר עוד מקום למחשבה. ומוטב כך – שאילולא־כן, לעולם לא היינו מגיעים לכל פעולה. הזמן הוא מחשבת האלים – והם מוליכים אותנו, אם נדע דבר לאשורו לפני שהגיעה עת המעשים או נפעל בעודנו שרויים במבוכה, בגזירת הגורל. עתה לך ועשה כפי שציויתיך. ותבוא אלי בגמר המערכה למגדל פזאל, שם אקבע לי מקום, ותספר לי אודות כת זו של כוהנים אנשי־צבא אשר אמרת לייסד. דבריך נכנסו ללבי, הכוהן, עתה, לך!”
“אעשה כאשר ציויתני, ואולם זכור־תזכור כי לא היה עם לבי.”
“לא הרבה נותר לי עוד לזכור זאת,” אמר לוציוס וורוס בשחוֹק בצאת הכוהן את האוהל.
ואלה דברי האגרת אשר שלח הכוהן ליגריוס סקיפוס לחברו לוקס פטרוניוס היושב ברומא:
“דבר הנגיפה אשר ניגפנו אצל ירושלים ודאי כבר נודע לך מפי השליחים. אמרתי אף חזרתי וטענתי כי לא נוכל ליהודים כיום הזה, אולם לוציוס וורוס סירב לשמוע לי. הוֹ, שכחתי כי אין אתה מכיר מצביא דגול זה, או נכון יותר, מי שהיה מצביא דגול, כי נפל האיש במערכה, מצביא גם פילוסופוס דק־אבחנה היה, ורעיונות המהלך החדש לא זרו לרוחו. תכונותיו גם שאיפותיו נצטרפו בו לדמות השלימה של מנהיג היודע לשלוט בכוחו ובתבונתו, ואילמלא האסון אשר אירע, עוד היינו שומעים עליו רבות בחיים המדיניים של האימפּריה רבת התהילה. לעיני ממש נפל האיש והמראה לא ימוש ממני לעולם. ליד מקום הנקרא בית חורון כיתרונו היהודים, ורק בתחבולת עוֹרמה הצלחנו להתחמק מהם. לפתע פרצה לתוכנו מן ההרים להקת יהודים מזוינים בחרבות ארוכות אשר גזרה בתוכנו על ימין ועל שמאל אף כי ידנו היתה על העליונה. אחד מהם חתר בגבורה מפליאה בתוך המון החיילים כשהוא מנסה להגיע אל לוציוס וורוס, באמצע המחנה. אחד העבדים ירה בו חץ ופגע בחזהו. עם החץ הרוטט בחזהו הוסיף האיש להלחם עד שכרע נפל על מקומו. לוציוס וורוס, אשר כנראה פיעמה בו הסקרנות להתבונן בפניו של לוחם אמיץ זה, חש למקום מפלתו. בו־ברגע הונפה זרוע היהודי, ובזריזות מפליאה בקעה את כרסו של לוציוס וורוס, המעולה שבאנשי הצבא, וכל מאמצי הרופאים לחַיוֹתוֹ עלו בתוהו. הסקרנות מידה מגונה היא, כמו שאומרת אוקטבה הגאה, בשאוֹל אותה בעלה היכן התהוללה בליל אמש. העוד היא יפה כשהיתה?”
ידידך
סקיפוס ליגריוס
המשך אפשרי לסיפור נותן שחם במחזהו יוחנן בר חמא: חזיון מן העבר, מרחביה, ספרית פועלים, תשי"ב 1952. על לוחם יהודי המוזכר בסיפור שלמעלה בעת המרד.
קיראו עוד מאת נתן שחם ב"יקום תרבות":
אלי אשד על הצנזורה נגד "הם יגיעו מחר" של נתן שחם