‘שבעה מהם’ – סיפור מתח מלחמתי קלאסי מאת נתן שחם

עלינו על הגבעה מתוך אימוץ הכוחות. הדרך עשתה עקלתונים מיותרים, לשימוש כלי־הרכב, ולפיכך חמדנו לנו קפנדריה וטיפסנו ללא שביל בינות סלעי דולומיט אדמדם־משחיר, סירה קוצנית ושיחי מינתה מוּעטים. במקום שעמדו אילנות לתצפית עמדנו לפוש, בצל אלון או חרוב פורח. אינני מחבב פריחת חרובים, אבל עייפים היינו מאוד. לוֹמַר את האמת, עשוי הייתי להתגבר ולהוסיף ללכת, אילולא התבוננתי בפני חברי לטיול, אַבּי.

בריאותו אמנם הוטבה הרבה, אך עתה היו פניו חיוורים במיוחד. שפתיו נתגוונו תכלת ועיניו היו משוקעות בחוריהן במין דכאון ליאֶה חסר מבע. לא הסכנתי לראותו בכך. כששאלתי אותו, אַבּי מה היה לך, פרט לי הה־הה קצר, ספק צחוק ספק אנחה, ואמר שעצמותיו נזדקנו מעט. חכיתי עד שחזר הסומק ללחייו, אחר עודדתי אותו לעלות עד קדקוד הרכס.

הצמחייה שנפזרה בגיא נצטופפה על ראש הגבעה לכעין סבך. אולם על הרכס גופו נקרחה קרחה, שעליה ניצבו בשתי שורות ששה בתים ארוכים לבנים בני קומה אחת, דמויי קרונות, אשר שימשו, בימי ממשלת המאנדאט, מחנה צבאי. גגותיהם נקלפו זה־כבר ואף בקירותיהם ניבעו פרצים, מהם מלאכת פגזים מעוגלת, מהם מעשה־הזמן שניכר במטמוּט סתוּר־צורה. קופסאות שימורים שהעלו חלודה, כלים ישנים שעבר עליהם בלאי, תעלות קשר פגומות, מנורת שדה מפויחת ומבוקעת, וסוללת שקי חול שנתגבשה מקשה אחת ונבקעה דשא רענן העידו על המלחמה שהתחוללה כאן לפני החורף.

שדה הראוּת שלנו הקיף את הגיא לכל מבואיו, רצועה ניכּרת של כביש המתמשך וחומק בשפלה לתוך ירקוּת פרדסים אובדת בגבעות חול, כפר ערבי הרוס־למחצה וריק מתושבים, קבוצת צריפים ואהלים בסמוך, וחזיון מטושטש של עיר רחוקה המכונסת סביב צריח אחד בולט. כיון שהייתי עייף ביקשתי לשבת, ואמנם מצאתי שם דרגש־עץ מוכלב בין אבנים וצנחתי עליו. זמן רב לא הלכתי ברגל ונשימתי נסתרה ונקטעה. אַבי, למרבה־תמהוני, לא נחפז לבקש מנוחה לעצמו והחל לבלוש על פני הרכס שתי־וערב, משל אבד לו משהו. חמדתי לי לצון.

“מה אתה מחפש כאן, את השנה שעברה?” שאלתי בבת־שחוק והוא השיב לי בת־שחוק מבוישת. הרבה שנים עשינו ביחד ובמהתלה הזאת השתמשתי אל־נכון באחד הימים, אך זאת הפעם ידעתי כי אני קולע אל המטרה. אבי עשה כאן כברת חיים עכורה וגיבוֹרה על הרכס הזה. הבינותי שהוא משוקע בזכרונות ופתחתי לו. נדמה לי שהכיר לי תודה. כפי הנראה, זה היה בדיוק הטון שביקש, ושרוי היה בהיסוס אם יוכל לעייף אותי בעומס של זכרונות וסיפורי מלחמה, וחילצתי אותו משם. בבת־אחת הוריד מעל פניו את סבר האכזבה.

אחר ישב לצדי על הדרגש. הרגשתי שכך יקל עליו לספּר, שבישיבתנו זו לא ייאָלץ להתבונן בפני. העין, היה לה במה לעסוק. רוח קלה הגיעה וחלפה ועננים גבוהים ולבנים שטו נמהרים בתוך התכלת. ביקשתי ממנו שידבר בקול רם הואיל והרוח נושאת את דבריו. הוא חזר על שאלתו:

“היודע אתה למה נקרא המקום רכס השבעה?”

בושתי להודות שאינני יודע. שיערתי שנפלו שבעה חברים והציבו להם יד. אותם הימים שכאן סערה המלחמה לחמתי בגליל הארץ הרחוק והמנותק, ולא הגיעו אלינו דברים אלא מפי השמועה. עתונים לא הגיעו אלינו מנותקים היינו מכל־וכל ומדמים שרק אצלנו אוכלת מלחמה. לאחר חצי שנה שבנו ונתחברנו ונוכחנו שבכל הארץ משתרעת חזית אחת.

“בדרך כלל, אמר אַבי, יש לי חיבה מיוחדת לדרוֹך בעקבות עצמי. הזכרון שלי מפתח את פרטי־הפרטים כפי שנצטלמו אז, ואני יכול לשוב ולחיות בדמיון את הקטעים העזים שבביאוגראפיה שלי. סיבוב שני. אולם כשאני מגיע הנה, אעפ”י שחייתי כאן את הימים הקשים ביותר במלחמה, נהרס משהו בזכרוני ואני מתחיל לצרף מן הדמיון מיני הזיות של איוולת מרשעת, עד כי בשום אופן אינני יכול לערוך בזכרוני את הימים ההם. משהו מתקומם בי נגד הפעלת הזכרון. אני מגיע למצב הדומה להתעלפות, ומגשים בזה, בעצם, הכרח פיזיולוגי דחוף ודחוי, שאז, בתוך המלחמה, אי־אפשר היה לי לבצעו מבלי להיות קרבנו.”

הכרתי את הסגנון הזה. מעולם הצטיין בחולשה לפסיכולוגיה, והבינותי שנטל עלי לומר לו, כדרך בעלי המקצוע: “צריך אתה לספר זאת למישהו ותוך כדי ניסוח תעלה מן השיכחה גם את הנידחות.” הפעם לא נצרכתי לזרז. הכרח לו שיספר.

“המלחמה היתה אז בכל תוקפה, ועדיפותו של האויב דיכאה אותנו. תמיהני, כמה אנשים נפלו קרבן לאדישות וליאוש. גבורה עליונה ומעשי־שחיתות מופלגים היו מעשים בכל יום. קצב החיים היה כקצב ההסתערות, זה הרגע אשר בו אין עוד שיקולים ומנצח מי שיכול לשעבד את הכל למטרה אחת. המתיחות הרסה את עצבינו, והפחד מפני המפלה הגביה הָר, עד כי הקרָב, אתה בודאי תאמין, הקרב היה הפורקן.

בהסתערות על הרכס הזה, אשר נתקרא בשעתו “קֶרפּ 617”, השתתף כל הגדוד שלנו, אשר כָלַל, למעשה, לא יותר משתי פלוגות חיל רגלים ומחלקה אחת של נשק מסייע. הפלוגה שלנו פרצה. איבדנו עשרים ותשעה אנשים, ובתוכם מפקד הפלוגה. אך לא נסוגונו. מכיר הנך את הדור הישן, איש־איש הבין את ערכה הטאקטי, הסטראטגי, המדיני, הפסיכולוגי־ציבורי של כל מערכת קרב. אילו קינן במישהו ספק קל־שבקלים לגבי חשיבות הקרב – ונכשלנו. אבל רוח התלהבות, דומה משהו לקנאות דתית, הפכה את הרכס הזה ל“אידיאה פיקס” של הפלוגה. האנשים הפכו משוגעים לדבר אחד, וראינו בכך משהו סמלי שעם כיבושו נפל מפקד הפלוגה. דומה: גמרנו את תפקידנו. עם הכיבוש נתקפו הכל התלהבות שדעכה חיש־מהר והפכה קפאון אדיש. רגשות כאלה כשהם תוקפים אדם אחד, משולים לשתמטנות, ואינם עומדים בפני משפטה של החברה. אולם ציבור שלם שנתפס לפתע למחשבה שגמר את תפקידו, אין שום הגיון שבעולם יכול להזיז אותו.

“אינני יודע אם תוכל להבין, מה היה לנו מפקד הפלוגה. מכיר אני את המפקד שלך, הוא לא יוּכל לשמש דוגמה. זה, שלנו, היה טיפוס שמיזג בתוכו גם את היוֹגי וגם את חיית הבר. מסתגף ורעבתני כאחד. נמוך קומה, תוי־פנים חדים ועיניים ירוקות זוהרות; סמוּר־שער, פּרא, לעולם בלתי מסודר כשלעצמו, ועם זאת: חד־עין, לעולם לא יניח פתח לרשלנות כלשהי. גורף אחרים לעבודה בתוקף מסירותו וקנאותו. תמיד נתפסתי לקנאה בראותי איך השכיל להעמיד כל דבר במקומו הנכון בסולם־המעלוֹת של החשיבות. וכל זה – מתוך אינסטינקט עדרי שנתגבש באדם אחד. מפקד מחלקה הייתי אצלו ואף פעם לא הצלחתי להעמיד על דעתי מבלי להיות מגוחך. פעמים שנאתי אותו נאמנה – אף רגע לא יכולת להיות אינדיבידואוּם במחיצתו, מיד הוברגת למקום המתאים. אבל הוא עצמו היה אינדיבידואליסט מושבע, ומתוך הסטאנדארטים שקצב לעצמו נתבלטה אישיותו במשנה תוקף, ועם כל סטיותיו, צמחוני היה ובעל נטייה חריפה, עד גיחוך, לארכיאולוגיה – לא פרש מן הציבור. מעולם לא נתפס לקנוניות, לא בגדולות ולא בקטנוֹת. לא יכולת, למשל, להזמינו למסיבה סגורה, באם לא הוכחת לו לפני כן שעוּבדה זו לא נעלמה מעיני אלה שלא נקראו. מוזר כי היתה בו חיבה יתירה לרכילוּת, אך מתוך חמדנות של הומור טוב נקי מפניוֹת, עד כי אנשים נכבדו בעיניהם לשמש נושא ליצנותו.

“לא סיפרתי לך אלא סגולותיו. רוצה אתה לכתוב רומן מרתק – אינך צריך אלא לרשום עובדות מחייו בזו אחר זו לפי סדר כרונולוגי. כרוניקה זו, הדמיון הצרוף יתקשה לדלוק אחריה. איך גבה על עצמו, ומה צעיר היה, ובאילו מבחנים העמיד את עצמו ואת אנשיו – ויכוֹל. הוא היה כוח־השיפוט האובייקטיבי גם לגבי אנשים אשר “הכירוהו בתחתוניו”. לא תתפלא, איפוא, שעם נפלוֹ חדלנו להיות פלוגה. ארבעים וחמישה אנשים נותרנו, מבודדים על רכס זה, נתונים להתקפות־נגד של האויב, הרוסים ברוּח, עייפי־מלחמה וחדורים הרגשה ארורה שכל מה שאנחנו מוסיפים לבצע אינו אלא הד עמום של תקופה שחלפה ועברה. ובמצב זה עוד ניטל עלינו לשאת מוראו של סיוט אשר לא היה נחלת רבים במלחמה, סיוט ממושך, אכזרי…”

אַבי הסיט את עצמו על המושב באי־נוחות. אגב כך נתפס שרוולו השמאלי בזיקרת ענף ונחלץ מתוך כיסו. הרוח שיחקה בו קלות, והשרוול הריק ניטלטל והונח על ברכו, מרעיד מעט, משל צמרמורת אחזה בו. אַבּי תפס את השרוול בימינוֹ ונעצו לתוך הכיס כשהוא מחליקוֹ ומנסה לשוות לו צורה גלילית זו העשויה להוליך שולל את הדמיון. כל אותה שעה לא דיבר, והייתי אני משוקע בהרהורים. אותו מפקד־פלוגה היה משאת נפשה של אחותי, והיטב ידעתי מה יקשה לה להינחם. אף אַבּי היה הוגה באחותי, כך שיערתי, ביטוי כזה דימיתי לראות בפניו, כאילו הוא הוגה באחותי. אם אינני טועה רחש לה אהבה עזה ועצורה, ואולי זו הסיבה שכה ביקש את קרבתי. השבוע נסעה מכאן, ודומני שהוא מיצר על זה.

מכונית עברה על הכביש למטה ובלמה באַחת ליד המכונית שלנו. שני חיילים יצאו ובדקוה. נדאַגתי, אבל מאחר שמצאוה סגורה הסתלקו להם. הבחנתי שאַבי לא נתן דעתו. לא חשדתי בו שהוא משהה את סיפורו כדי רושם, בעת האחרונה עשוי הוא לשכוח לפתע שהוא מספר. קמתי ממקומי וידיתי אבנים לתוך עלוַת־חרוּב מרשרשת, עד שנזכרתי כי אַבי גידם, והפסקתי. יתכן שדוקא בתשומת־לב יתירה למוּמו אני מעליבו, אבל אינני יכול לעשות באברי דברים־בטלים בפניהם של בעלי מום. אַבי נמלך רגע בדעתו והוסיף לספר:

“אחר הכיבוש נערכנו להגנה היקפית בעמדות שהשאיר לנו האויב. את הרוגיו הטלנו לשוּחה שנכרתה כפי הנראה בתור בור־אשפּה. ההפגזה של האויב לא איחרה לבוא וחדלה רק לעת ערב. אחד מהרוגינו היה מוטל לא הרחק מן המקום שנקצב לנו למַטה. קרבתי אליו בזחילה, ולתמהוני ראיתי שרגלו מרוטשת עד הברך. פגז של מרגמה איננו עושה מלאכה כזאת. הערתי את תשומת לבו של סגן מפקד הפלוגה, אשר הפך מפקד המקום. הוא נזכר כי אי־פעם נזרע הרכס הזה בשבעה מוקשים על ידי אנשינו. החבלן שהניח את המוקשים נהרג והמפּה נשרפה בהפגזה. לא היה לנו מכשיר לגילוי מוקשים, וידענו שאין גם בבסיס. יתכן שבכלל לא נמצא אז בארץ מכשיר כזה. אי־שם היתה זו בעיה מנהלתית רגילה, אולם על הרכס, אצלנו, נזדקנו בן־לילה ארבעים וארבעה אנשים צעירים.

“שוה בנפשך, יודע הנך כי הגבעה זרועה מוקשים וכי בכל רגע ורגע שאתה נע ממקומך אתה צפוי למוות רסקני, ואין מפלט. המתיחות שתפסתנו, ברגע שראינו את עצמנו ראויים יותר־מכל לנופש והתפרקות, זיעזעה גם את העזים שבחבורה. ברגע הראשון, כשהודענו את הדבר לאנשים, נשתררה דממה נוראה. בבת אחת, כמו תהליך שהוחש פתאום על ידי חומר מאיץ, נתפרקה החברה לבודדים שנתרחקו זה מזה תכלית ריחוק. ששה אנשים צריכים ליהרג כדי שאימת המוקשים תסור מעלינו. גם בקרב הולך הנך מתוך החשש שתמות או חברך ייהרג; אבל בקרב יש ערבוּת הדדית, וכאן – מוֹתו של רעך הוא גאולתך, במישרין, בלא כל עקיפין, בפשטות מדהימה.

“הרגשה זו נתחדדה עד־אבסורד. אנשים פחות־מקובלים ידעו מיד כי כל אחד יעדיף שהם יהיו קרבנות גבעת האֵימים, אם אמנם נגזרה הגזירה. ברוב מרירותם חדלו לשתף פעולה וסירבו לעשות עבודה, מעבודות התורנות, מחשש כי שולחים אותם ליהרג. אנשים בעלי השקפות פוליטיות יוצאות־דופן הבינו כי מוֹתם לא ידאיג את הכלל כּמוֹת אנשי־הקו… אי־אפשר היה להוסיף ולחיות כך בצוותא אפילו יום אחד. טינה קטנה ביותר הפכה לשנאה בראשיתית פראית. לכאורה רבנו רק על קטנות, אולם כל מריבה דרכה על שדה מוקשים.

“יומַיים לא יצאנו מחדרינו, אכלנו מה שנותר בכלינו, הרהרנו במה שעלול היה לקרותנו אילולא ידענו על דבר המוקשים. את צרכינו הטלנו מבעד לחלון חוצה עד כי העלתה הגבעה צחנה קשה מנשוא. הרעב כבר הציק לנו ומן־ההכרח היה שנסייר דרך להובלת מזון בלילה.

“אחר הצהריים גמרנו בדעתנו, סגן מפקד הפלוגה ואני, שנצא ונשוטט בחצר ונתבע מכל האנשים לעזוב את הבתים. והנופל יפול. הגורל יכריע. אומרים: קל לומר זאת. ולנו, כלל לא קל היה לומר זאת. אתה יכול לתאֵר לך את מצבנו. גם בקרב אתה תובע מן האנשים לרוץ, בקומה זקוּפה, מול אש־תופת, אבל שם אתה תובע מהם לרוץ, להסתער, להסתמם, להשׁתכר, להכנס למערבולת, וקרב־המגע הוא רגע קצר – וכאן…

“לפנות ערב יצאנו. לראשונה הלכתי בזהירות, תמהתי על בטחונו של המפקד, כף רגלי רעדה בעוית לפני שהנחתי אותה על האדמה. ביקשתי לשבת על הארץ מרוב עייפות אף כי הוטל עי ללכת ששה מטרים בלבד. והנה בבת־אחת גמרתי אומר ודרסתי את קרום האדמה בכוח שאיננו נדרש כלל. הרגשתי שפני חיוורים ותיארתי לי את ההעוָיה המתוחה עליהם. הלכנו מבית לבית ותבענו מאנשינו לצאת. איש לא נשמע לנו. אה, אילו ראית באיזו תאוָה ליוו את כפות רגלינו, איך היו כל העיניים לטושות בגניסה, אל הנקודה הרת־הגורל במקום שכף הרגל דורכת על פני האדמה. אך לא אירע דבר. איש לא יצא מלבדנו. כשחזרתי לחדרי נפלתי על שק־השינה שלי ובכיתי בכי־יאוש כל הלילה. אלה אחיך־לקרב, עליהם אתה מוסר את חייך… בשכבי הרגשתי שתוקף אותי שיתוק־איברים משונה. מתוך פחד קמתי ועמדתי על רגלי עד הבוקר מרעיד מצינה.

“בו־בלילה ברחו שלושה אנשים. ירינו אחריהם מבלי לפגוע בהם. אחד עלה על מוקש ונהרג. חמישה מוקשים, ארבעים ואחד איש. במקום המוקש נחפרה גומה קטנה. הצבנו שם מוֹט לסימוּן. לפי מקום זה יכולת להעלות בדעתך שיטה מסוימת בפיזור מוקשים ולהניח היכן אתה יכול ללכת. במשך היום הופגזנו קשה ושני אנשים נפגעו קשות. החובש נתיירא ללכת אליהם עד שלא צעד לפניו המפקד. לאחר מעשה סטר לחובש על לחיוֹ וביקש ממני ליטול את הפיקוד על הנקודה באם תיערך התקפת חיל־רגלים של האויב. נעתרתי לו. הלכתי לבדוק את העמדות, וציינתי בקריאות איזו כיתה אחראית על כל עמדה ועמדה ומה כלי הנשק הנתונים לרשותה.

“למחרת בבוקר נטרפה דעתו של אחד הצעירים ביותר, נער בן־טובים. הוא השתולל בחצר וקרא קריאות טירוף. שניים מחבריו יצאו, תפסוהו וכבלו אותו. ידעתי שמלאי המזון שהובא לנו מיד עם הכיבוש אוזל, והבינותי שהשניים הללו שיצאו פתחו פתח לחבריהם. צפיתי בסבלנות. הלה, שנכבל, שכב וצחק קלוֹת. לפתע פתח ודיבר בשפיוּת גמורה ואמר: שטוּת, אתם חושבים שבאמת השתגעתי, רציתי רק לעודד את החברה שייצאו. – התרנו אותו. בלילה ברח. גמרנו אומר שלא לישון, ולהשגיח על האנשים. שלחנו מברק למַטה בו תיארנו את מצבנו. קיבלנו הודעה שאין להם מכשיר לגילוי מוקשים. על כל פנים ישלחו לנו תגבורת שתחליף אותנו בהמשך הזמן.

“למחרת החלו האנשים ללכת בחצר. הלכו, והתבוננו בנו כמטילים אשמה. אבל לא היתה להם כל ברירה. לא היה טעם להזהר עוד. חכינו בקצר רוח שיפלו הנופלים. שלושה ימים עברו ולא אירע דבר.

“בו־ביום ערכנו סיור והבאנו שבוי. היה זה כפרי צעיר כבן שלושים, בעל פרצוף מַרדני נמרץ שעורר את חמת הכל. הבאנו אותו לחצר וצווינו עליו לרוץ. פעם אחת רץ ושב, ולא אירע דבר. צווינו עליו לשוב ולרוץ. שוב לא אירע דבר. בשלישית דרשנו ממנו שירוץ סחור־סחור והוא סירב. הריצה ללא טעם נחשבה עיניו התעללות והוא העז וסירב. הוכה עד שירק דם. הוא היה יפה־תואר ופניו הביעו תמהון ובוז. לפתע חמק והחל לרוץ במורד הגבעה. צעדים אדירים היו לו ואיש מאתנו לא יכול להשיגו, אבל צרור של המקלע השיגו והוא צנח ונפל ואבד בין השיחים. נדמה היה ששמענו קול נאקה, אך הסחנו את דעתנו. שלחנו צרור נוסף למקום המַפלת בתור מכת־חסד. לא ביקשנו את מותו, ומאחר שלא נהרג במוקש צר היה לי עליו. אנשים שלנו שעלו על מוקשים, צר היה לי עליהם בה במידה שאהבתים או לא אהבתים בחייהם; אבל לא משום אותה הרגשה סתומה של מפּלת תפארת־אדם. ונכרי זה, אויב, צר היה היה לי עליו – משלא נהרג על ידי אותם המוקשים אשר התפוצצותם עשויה היתה לגאול אותנו; דומה שמותו נתבזבז, ללא טעם… מבין הנך אליזה עולם־מושגים משונה נקלענו?…”

הנעתי בראשי. תמיה הייתי, מה־טעם לא הניחו את האזור היקוּש ולא בחרו לעצמם עמדות אחרות, אך מששקלתי את חשיבותו של הרכס מבחינה טאקטית, וכן את הסכנה שבעצם הירידה, גמרתי אומר שלא להקשות.

“למחרת תפסנו עוד אחד. הפעם – זקן פטפטן ונוח־לבריות אשר סיפר גוזמאות בלי־די על מַערך כוחותיו של האויב. הפעם נמסר טיפולו לידי. לא הכיתי אותו ולא צוויתי עליו לרוץ. התרתי את כבליו וגמלתי לו יחס כאילו היה דודי. הזקן נתמלא רגשות ובקושי עצרתי בעדו מלנשק את ידי נשק וחזור. השפלת הנכנעים מכוערת עד אין שיעור. הוא עשה כל מה שביקשתי ממנו, הביא מים, סימן שבילים, שימש בשליחויות שונות, וכל אותה שעה לועי רובים מלוים אותו, אבל ללא צורך. הוא חזר אלי כמו כלב למלונתו. אני קיבלתיו בחיוך אדיב והודיתי לו על השירותים. מעולם לא חיבבוני כך. סוף־דבר הלך והלך ודישדש על פני הרכס עד שמצאו רגליו את המוקש. גמלנו לו חסד של אמת והוספנו לו כדור ואחר שרפנו את גווייתו.”

אף כי המשיך אַבּי לדבר עדיין עימעם בלבי הֵדָן של המלים “מעולם לא חיבבוני כך.” הוא אמרן במין רטט משונה ובציניוּת־מעט דחוּקה מאוֹנס. והוסיף: “זה היה מאוד לא נעים לי”, ושמעתי יותר מאשר לא־נעים בלבד. דומה, זהו אַבּי וכך אזכור אותו… דודתי שלי היתה נאנחת ואומרת, אה. המלחמה המלחמה, אבל אני לא הייתי תולה כל זאת במלחמה. שוב זכרתי את אחותי איך היא רוצחת בנועם סגולותיה ובחין שובבותה. לא רציתי להשוות, אך זכרתי רושם שנשתמר מילדוּת לאחר שנפגשתי לראשונה עם העוול העטוף בחיוך. ביקשתי בכל מאודי, שוטה וקטן, שיהיו כלָלים למשחק וכי המעוולים יצטיידו בפרצוף נורא, ובניבים טורפות ובעיני־אימים… אה, מעשי התרמית הענוגים של הטבע. קוצי הוורד ותולעת התפוח, מה טפשונים ומאושרים עשויים היינו להיות מבלעדיכם…

“למחרת עתידה היתה לבוא פלוגת התגבורת. צריכים היינו לקבל החלטה עקרונית. בערב שוחחנו וגמרנו אומר שלא להודיע לפלוגה החדשה על דבר המוקשים אלא אם כן הקדימו־והודיעום במטה. האמן לי, לא היתה ברירה. לא היה מפלט מן המוקשים הללו, ואי־הידיעה עשויה היתה לפחות להציל את עצביהם. והמודיעין מסר כי האויב מתכן התקפה גדולה. עם כל האכזריות שבדבר, הצדק היה עמנו, אי־אפשר היה לעקוף את הגורל, ואלה שנכתבו חיים מוטב שיוכלו למלא את תפקידם. אל תאמר שזילזלנו בחיים, לא היה כאן מה לחסוך. אולם יותר מכל הדאיג אותי ההכרח לקשור קנוניה עם ארבעים איש. צריכים היינו להתלכד סביב נושא, אשר לגבי שיקולי הפיקוד הוא הגיון צרוף, אך לגבי חוג האנשים הזה פירושו היה אינטרס נבזי של מלחמת־חיים פשוטה וארורה. קנוניה בין שניים משעבדת אותם זה אל זה, ועכשיו תאר לך קנוניה בין ארבעים. קשר של שתיקה אכזרית. כל אחד מן הארבעים ימצא אולי ריע כאָח לו בפלוגה החדשה, והוא עשוי לנסות לחלץ אותו מן האסון בגלוֹתוֹ את אזנו; עכשיו תאר לך איזו חשדנות, איזו שנאה תהומית הקיפה אותנו. ומצד שני ברור שהמתיר את לשונו בוגד בחבריו. איך היו דנים אותנו אנשי הפלוגה ההיא אילו נודע להם מה נתכוַנו להעלים מהם… עד־הקבר לא היו סולחים לנו. זכורני באיזו בהירות מדכאה ניסח המפקד את נימוקיו בעד שתיקת־המוות, ואיך נתאחוו לפתע האנשים, שאינם נופלים ממני וממך בסגולותיהם הנאורות, ונתלכדו על האפלים שביצרי־הקיום… הסוֹד המשותף עשאנו קרובים זה לזה עד לזרא. ישנה, כפי הנראה, מידה מסוימת של אינטימיות מותרת, גם ביחסי חברה, אשר למעלה ממנה – פּשע הוא…

“למחרת לפנות בוקר פרצה הפלוגה. הקרב לא איחר לבוא. הקפדתי לערוך בעצמי את איסוף החללים וקבורתם. שניים מהם היו הרוגי מוקשים. ראיתי איך עברו אנשינו לידם ואיזה מבט נורא שלחו אל מקום הפגיעה. שמעת פעם על צלם האדם?…”

פּרוֹפילוֹנוֹ של אַבי, מוזח קמעה בלסתוֹ מחמת רסיס של פגז שפגע בפניו, נתכווץ לפתע בעוית של שנאה. ידעתי כי שנאה זו תבקש למצוא במשהו, או במישהו, את עילת־העילות של הגוֹעלי שבעולם. אולם המעמיק לחתור, יגיע אל־נכון למצוא את העילה הזאת עוצמה זו או אחרת, בעצמו ובידידיו הקרובים, ומן־הדין הוא שלא יצטרף ליגעי־המלחמה, אלא ידרוך את שריד סנטרו בעיקשות לקראת מטרה כלשהי. אַבי, אשר ראה את נבטי האכזריות העכורים בקרב הטובים שברעיו, לרבות בו־בעצמו, לא מן־הנמנע הוא כי עתה יש לו כנגד מה להילחם, במישרין; דבר, אשר ביכולתו להדביר אותו בכוחות עצמו. לא מן־הנמנע כי יש לו איזו מטרה. אינני יודע על מה ילחם ולהיכן תוליך אותו תבונתו במערכת המלחמה, אולם אחת ידעתי כי חייל יהיה עד סוף ימיו וכי הליאוּת מן־הנמנע שתדבק בו, וכי החיים שיחלפו לידו ימצאו בו לוחם נאמן הראוי גם לזר־הדפנה של האושר, לעת מצוא לו. שוב הרהרתי באחותי ותמהתי אם היא עשויה להבין את טיבו של אַבי, שהוא יצוק עתה מאותה מתכת אשר הפילה את רעיו, ולמד להתבונן על החיים מעמדת התצפית שמתחת לקרום האדמה. אף אחותי נושאת בעצמה אופי זה הלוקח מוסר מאותות החיים, הנופלים בגורל הזוּלָת כנסיון וכמבחן, והופכים אצלה לתבונה. אַבי אהב את אחותי משום שהיא נערה צעירה וחיננית, אולם אחר שאהבה שוב אי־אפשר היה לו שלא לאהבה.

“שוב לא אירע דבר במשך ימים מספר. כמעט חדלנו להאמין במציאות מוקשים נוספים. בתוך החצר נוצרו שבילים רמוסים, אשר הקפדנו ללכת בהם, אף הזהרנו את אנשי הפלוגה, אזהרה סתמית, שיגרתית. התחלנו להתארגן להתקפה יסודית על כפרי הסביבה. בחדר ששימש לנו לפנים מַטה נוספו אנשים־מספר, ביניהם אלחוטאית קטנה ורצינית אשר השכילה למלא את התפקיד של נערה אחת בין בחורים הרבה. דומה שאסור לבקש את קרבתה של אחת כזו מבלי לפגוע ברגשותיה. חוסר־התלות הגמור הוא חלק מתפקידה החברתי, ובחוש מיוחד תפסה שאיננה רשאית להיסחף אחר יצרי הלב. גאוותנות לא נמצאה בה, אף לא כדי התעללות שובבה וקלה באלה שמנת גורלם מן ה”גברים” שבחבורה היא לצוֹן זול, עבש ונצור־לב.

“זכורני איך הופיעה אצלנו בבוקר ההוא, קטנטונת, מלוכלכת, משולהבת, ובוֹשה על כך; ובאיזו סקרנות ילדותית ויראת־כבוד מילאה את תפקידה במטה. במחיצתנו התהלכה כנזופה, מתוך התבטלות מפני רצינות עבודתנו, אף כי גמלנו לה יחס ידידותי, אבהי במקצת. דומני כי לא נתברכה בשׂכל רב, אולם נעימוּת נמצאה בה בלי גבול. דומה שירדה לעולם כדי להזכיר לך שתרחם על משהו. מאחר שהיתה מתרוצצת בלי גבול, נתמלאתי חרדה. ללא ספק חשבתני לנער שוטה, הואיל וכל שעה ששהיתי במחיצתה הייתי כמתאפק מלומר לה משהו. ודאי תנחש מה רציתי לומר לה. אך שתקתי, ידעתי שמשוֹא־פנים וסטיה מעקרון שגזרנו על עצמנו משמיטים את הבסיס המוסרי העמוק של החלטתנו. כך הוא הדבר: כשאתה מודיע למישהו בחשאי אודות המוקשים, הרי אתה חורץ גזר דין־מוות על אחר. אין מתערבים בחשבונות של הגורל. אותם הימים גמרתי בנפשי שאם אצא משם אגזור על עצמי שתיקה עד עולם, אך לא עמדתי בזאת.

“אותם הימים עמדו חמסינים ודיכאו בנו כל קורטוב של ליח. שרויים היינו באדישות של ליאות, באין מרץ, עד מחנק. השמים עכורים היו ומוּעבים כמו בשעת סוּפת־חול. רוח חמה הילכה בנחירינו ושרפה את נשימתנו. שרועים היינו על משכבינו כל היום ואנשי התצפית נרדמו על משמרתם. ולפתע נתחלפה הרוח וגשם דק החל לאווש על גג הפח. האלחוטאית קפצה מן החדר והחלה לפזז בחוץ, פוערת את פיה מַעלָה ושותה את מי הגשם בעליצות שוֹבה־לבב, אחר־כך החלה לרקוד בתנועות מגוחכות, עד שנפלה עליה אימת הציבור, ואז רצה אל מתחת לשני האלונים הללו (הוא הורה בידו) ונצפנה מתחתם כאילו מבקשת מחסה מן הגשם, ושוב החלה לכרכר, עד שנתמלאתי דאגה וחרדה רבה. אף פעם לא הלכנו שם, וחרדתי מאוד כי שם מונחים המוקשים שטרם התפוצצו.

התבונתי במחול גנדרני זה ונתקפתי דימויים מחרידים, מחול־המוות, הרהרתי. עיני ליווּ בקפאון של תדהמה את כפות־רגליה שטפפו בכה ובכה, כאילו מתרפקות על פני האדמה ומבקשות לדעת אם יש מוקשים. ראיתי איך התבוננו בה האנשים כאורבים. לא היו בהם רחמים. אף אני שתקתי. הרגשתי את עצמי שרוי בצפייה גדולה ועייפה למשהו שמוכרח להתחולל. התבוננתי בעצב אל רגליה הדקות, הילדותיות. לפתע בלמתי את התרגשותי וקראתיה אלי לחדר, כאילו נתבקשה לעבודה דחופה. איש לא היה מצליח לשכנעני שלא נתבקשה לעבודה דחופה.

“היא רצה ובאה אלי לא מצד הדלת אלא מצד החלון (שוב הורה בידו, והסתכל לשם בתשומת־לב. אחר־כך חיכך את מצחו בשלוש האצבעות שנותרו בידו הימנית, כאילו מבקש לזכור משהו, והוסיף: ) היא ניתלתה על אדן החלון וציפצפה: מה יש? הספקתי לראות את ידיה הזעירות התפוסות בחלון, נמוכת קומה היתה, ואת שערה המרוחץ בגשם, וזרזיף לח מטפטף על מצחה ועומד להחליק לתוך ארובת עינה… מתחת לחלון, במקום שאיש לא היה יכול לשעֵר זאת, שכבה גווייה קטנה עד מאוד, חרוכה וקטועת כף־רגל, ומַערומים עגומים נחשפו, כצוֹפים למשהו אשר לא יבוא לעולם…

“כעבור שבוע כבשנו את חליסה (הוא הראה על הכפר הערבי הסמוך) וניתן לנו לעזוב את המקום הזה. עכשיו אתה מבין, למה נקרא המקום הזה רכב השבעה?…”

הוא נשתתק והרגשתי שמוטב לנו להסתלק משם, גם השעה היתה מאוחרת, גם הבטחתי להחזיר את המכונית עד ערוב היום. התחלנו יורדים לאורך השביל והשתיקה העיקה עלי. אגב־כך הרהרתי במה שסיפר ומשהו התמיהני:

“לא בסדר, אמרתי לו, אמרת שהיו פה שבעה מוקשים וסיפרת רק על ששה מהם.”

“השביעי עדיין לא התפוצץ,” אמר בשוויון־נפש.

לפתע תקפתני חרדה מופלאה וצמרמורת־מעט שדיכאתיה דכא היטב בכוֹח־שיפּוּטי. ההפתעה הדהימתני. אך יותר נבהלתי כשראיתי אש זרה מרצדת בעיניו.

מיד נרגעתי: הבחנתי שדמיוני השׂיאני. נזכרתי שמצד פרופילונו הימני ניבטת אלי עין של זכוכית.