הדס מזרחי מסבירה למה היא חושבת שספר השירה החדש של גד קינר הוא מוצלח ביותר, ולמה היא קוראת לו “משורר חדש ישן”. או במינוח לועזי “אלט-נוי”.

המערכת

“בסיכון גבוה“, גד קינר קיסינג’ר, הוצאת ספרא, 2020.

בכריכת הספר:

ספר שיריו השמיני של פרופסור גד קינר קיסינגר, שחקן, מרצה, במאי, סופר, מתרגם, חוקר, אביר כבוד של נורבגיה, חושף, דרך רפרורים רבים לתרבות המערב, מהמיתולוגיה היוונית, התנ"ך, הסופרים הקלאסיים, התיאטרון, והקולנוע, תמונה טרגית-אירונית של החיים, במיוחד על הרקע הפוליטי של תקופתנו ותקופת הקורונה.

דם ליבו של גד קינר

שיריו של גד קינר הם מלותיו של משורר מנוסה וחכם, לא מאוהב במלותיו. הכתיבה ישרה וכנה, נכתבת מדם לבו, לא מזייפת. בנוסף, הוא לא מפחד גם להצחיק, וגם לעורר עצבות או אימה. לדעתי, אין הרבה שירה עם תערובת כזו. אולי נמצאת במחזות ישנים, אולי בכתיבה כמו של גוגול, ואלזר, מעט בשירה.

מתוך “חירות. פואמה. כמו מניפסט” (עמוד 11):

צֵא לְמִלְחֶמֶת חָרְמָה

נֶגֶד הַחוֹבָה, הַשְׁמֵד מִזְכָּרִים, פְּתָקִים, לוּחוֹת אֵלֶקְטְרוֹנִיִּים,

תִּזְכּוֹרוֹת עַל הַמְּקָרֵר, הִכָּוֵה בְּרוֹתְחִין וְאַל תִּנְשֹׁף עַל צוֹנְנִים,

שְׁכַב עִם הָרִאשׁוֹן הַיּוֹצֵא מִפֶּתַח בֵּיתְךָ, תַּנֵּה אֲהָבִים

עִם הַפֶּתַח, עִם הַמִּפְתָּן, עִם חֹר הַמַּנְעוּל, עִם הַפֶּצַע, עִם תִּקְעֵי

הַחַשְׁמַל וּנְזָעָיו, הִתְפַּחֵם, כְּתֹב בְּגִיר הַפֶּחָם שֶׁל גּוּפְךָ,

לֹא וְלֹא, וְלֹא וְלֹא וְלֹא, וְשׁוּב פַּעַם לֹא.

מי שמבין את ההרמזים למיתולוגיה היוונית ועוד עניינים לאנשים חכמים, זכה, אבל לא מוכרחים להבין את כל אלו כדי ליהנות משירתו של גד, בשל הכנות שבשירתו. זו לא שירה שאינה נגישה, כלומר, לא שירה אליטיסטית לאנינים או יודעי חכמה נסתרת, אלא הדיבור בה ישיר.

מאוד התנחמתי בשירי השער המוקדשים לאהובתו אהובה. יש בהם רוגע ושלווה, מלבד רגעים מטרידים שחולפים כמו חתול שחור, אבל כנראה שככה זה, החיים לא שטים על מי מנוחות, והרי קינר לא בורח לאידאליזציות. אם כבר, הוא מעדיף את הזרם התת קרקעי, את המאגמה שמתחת לפני הדברים. כך בשיר ״שתיקה״ (עמוד 17):

עָמְדָה בֵּינֵינוּ שְׁתִיקָה.

עָמְדָה.

סֵרְבָה לָשֶׁבֶת.

לִשְׁתּוֹת מַשֶּׁהוּ.

עָמְדָה.

עַד שֶׁיָּשַׁבְנוּ

זֶה מוּל זֶה.

לֹא הִבַּטְנוּ.

לֹא אָחַזְנוּ יָדַיִם.

יָשַׁבְנוּ.

שָׁתַקְנוּ.

מאוד אהבתי את שירי השערים המוקדשים להוריו, וכמו כן, ליתר משפחתו (סבו, נכדיו, וכו’). השירים לא לוקחים שבויים ולא עושים הנחות. כנראה שיש משהו בקשר המשפחתי הזה שהוא סמיך, שיש בו זכרונות טובים ולא טובים, שיש בו עוצמות שאין באזורים אחרים של הקיום. אלה השירים העוצמתיים ביותר בספר הזה, לדעתי. היכולת הפואטית של קינר מגיעה לשיאה בשירים אלו, בעיקר בין דפי השער “אודה לאודה”.

מתוך “אודה” (עמוד 34):

מֵאַחַר שֶׁחִנְּכוּ אוֹתָהּ לֹא לְהִתְבַּלֵּט,

חִסְרִי נַפְשֵׁךְ, נַפְשֵׁךְ חִסְרִי,

הִיא הִשִּׁילָה בְּיָמֶיהָ הָאַחֲרוֹנִים אֶת מִשְׁקָלָהּ

כְּדֵי לְהָקֵל אֶת מַשָּׂאָהּ עַל מִי שֶׁפַּעַם נָשְׂאָה.

וּכְשֶׁצָּפָה בִּשְׁנָתָהּ עַל נְהַר הָאָכַרוֹן לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב,

הִיא הִתְכַּוְּצָה כְּעֻבָּר כְּדֵי לְהֵעָלֵם אֶל מֵאֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים

שֶׁל הַשְּׂמִיכָה הַדְּקִיקָה הָעוֹטֶפֶת אוֹתָהּ

וּלְשַׂחֵק מַחְבּוֹאִים עִם מוֹתָהּ וּכְאֵבָהּ.

עוֹד לֹא, עוֹד לֹא.

וּמוֹתָהּ חִפֵּשׂ וְחִפֵּשׂ. בְּסוֹף מָצָא.

וּשְׁנֵיהֶם צוֹחֲקִים עַכְשָׁו בַּהֲקָלָה כְּמוֹ יְלָדִים קְטַנִּים

בְּמָקוֹם אַחֵר שֶׁעֲדַיִן אֵינֶנּוּ מַכִּירִים.

שֶׁעֲדַיִן אֵינֶנּוּ שׁוֹמְעִים.

שירי השערים בעניין הזמן והסוף הקרב, ובעניין הנפש, והאשכים, הם טורדי שלווה. יש בהם מאכזריותו של מלאך המוות, כמו כן, גם הדימויים והמטאפורות הללו עולים: צפעים, עקרבים צהובים, גורים חנוקים, מבטה המאבן של הגורגונה, פצצת אטום, עצמי אבוד, במיוחד בחדר נעול.

ואז מופיעים שירים מנחמים, שלפיהם אחרים רואים בגד קינר אביב, או “גדי”, כפי שאהובה אהובתו קוראת לו. הוא אביב, או שהוא פרפר נדיר בין דפי מקבת, וגם יותר מדי בריא. הוא גם מציע נחמה לשכינה ההרוסה, והוא מזכיר לנו שגם בתוכו יש שכינה, כפי שיש בכולנו, וזה כשלעצמו מנחם את השכינה. אבל חוץ מזה, לדבריו, השכינה באמת מעדיפה כדורגל.

יש בספר התייחסות לקורונה, מכאן גם שמו: “בסיכון גבוה”. הקורונה, מצד אחד, היא סרט המשך גרוע ל”מוות בונציה”, שיש לו פרומו מוצלח, אבל מנגד, קינר מתייחס אליה גם ברצינות: מפחד ממכת בכורות, מזכיר את חזון העצמות היבשות ונביאים מוכי סבל.

האם כיוון לכך שהנביאים הם המשוררים? אני תוהה על הקשר הזה, משום שלדבריו השירים עצמם נגועים, השירה כרוכה בהכרח במגפה, בחולי, בקץ. וכשאין ברירה, קינר מבקש, רק אם אפשר, אם אלוהים יואיל בחסדו להניח לנו. כי חלאסנו, נגמרנו.

אני יכולה לסכם ולומר ש”בסיכון גבוה” הוא אחד מספרי השירה המוצלחים שקראתי השנה. גם גד קינר בעצמו הוא אחד האנשים המוצלחים שפגשתי השנה. לפני עשר שנים הוא היה המרצה שלי, ואני זוכרת אותו כדמות מיתולוגית בעולם התאטרון, אך אז לא ידעתי שהוא גם משורר. העניין התגלה לי לפני שנים מעטות, אך לא התעמקתי בעניין. השנה פגשתי בו בהתכנסות חברתית, פעמיים. הוא התגלה כאיש אקסטרא אקסטרא נחמד ונתן לי את ספרו במתנה. חשבתי שפה נפלתי, כי תמיד לא נעים לקבל ספר של אדם שאתה מחבב ואם במקרה הספר גרוע אתה נאלץ לשקר ולהתפתל, וכתוב לך על המצח באותיות קידוש לבנה “אני משקר”. לשמחתי הרבה, מאוד נהניתי לקרוא, וגיליתי שהספר ממש מוצלח, אחרת, לא הייתי כותבת עליו כלל. שמחתי על גילוי המשורר החדש עבורי. ביני לבין עצמי אני קוראת לו “משורר חדש ישן”. או במינוח לועזי “אלט-נוי”.

קיראו עוד על גד קינר ב”יקום תרבות”