סיפור זה מתפרסם כחלק מפרויקט מיוחד של יקום תרבות, של פרסום מחודש במרשתת של סיפורים שזכו בפרסים בתחרויות, וראו אור רק בדפוס.

אנחנו מאמינים שלסיפורים כאלו, שעברו שיפוט על ידי צוותים של שופטים וזכו בפרסים, יש ערך מיוחד, ומן הראוי להביאם לציבור הרחב במרשתת.

פרטים על הפרויקט ראו כאן

הסיפור “בגלגול הקודם היית חתול” של ענבל המאירי זכה במקום השני בתחרות הסיפור הקצר של “הארץ” בשנת 1999. הוא תורגם לאנגלית בשביל מהדורת “הארץ” באנגלית, ואנו מביאים גם את הגרסה באנגלית בעבור קוראי האנגלית.

הסיפור מתאר שתי התרחשויות מקבילות ביום אחד בעת שירות צבאי, שמלמדות אותנו משהו על הקונפליקט הישראלי-ערבי.

נכתב על הסיפור גם בספר שפורסם בקהיר, של ד”ר מוחמד עבוד, שהוא עיבוד של עבודת הדוקטורט של ד״ר עבוד על סיפורים שזכו בתחרות הסיפור הקצר של “הארץ”.

נימוקי השופטים לבחירה בסיפור למקום השני בתחרות:

הסיפור “בגלגול הקודם היית חתול” איננו סיפור פוליטי, לבטח לא במובן הישיר והמצומצם של המונח, אבל כמו מבלי משים הוא מגיב על מורכבותה של “החוויה הישראלית”, מן ההיבט המקוטב שלה, כולל זה הפוליטי.

המספרת משחזרת אירוע שהתרחש כמה שנים קודם לכן, בימי שירותה הצבאי ברמאללה, ופורשת שתי התרחשויות מקבילות שקרו באותו יום, באותה עת. היא התכוונה לקרוא מכתב שקיבלה מאחותה בנוכחות ידיד טוב, אילן, חוקר צבאי בבסיס, אולם כשהגיעה למשרד החקירות שלו, הוא לא היה שם, והיא נקלעה, כמו בעל כורחה, לחקירה אלימה של צעיר ערבי שנעשתה על ידי חוקר אחר.

שורה של ניגודים ומתחים מציבה המחברת בסיפור הקצר מאוד: החוויה הפרטית המופנמת אל מול זו החיצונית־קולקטיבית; המכתב מול החקירה; הבית הרחוק והמוגן מול משרד החקירות החשוף והמאיים; ושני הקצינים ש”מגלמים” לכאורה שתי עמדות מוסריות קוטביות בתוך הקונפליקט הישראלי הנצחי.

את שלל המתחים הללו, השזורים בשתי עלילות הסיפור המקבילות – עלילת החקירה ועלילת המכתב – מתיכה המחברת אל תוך טקסט מהודק ואמין, הכתוב במינוריות מאופקת, וצובר כוח פנימי הולך וגובר. ההיענות ל”תביעותיו” של הסיפור הקצר נעשית באופן נבון ומדויק, ומעידה על כשרון כתיבה אמיתי.

השופטים: אגי משעול, משה רון, דן שביט

המערכת

היום מלאו שבע שנים חמישה חודשים ושלושה ימים ליום בו עזבתי את רמאללה, ושש שנים וחודשיים בדיוק ליום בו השתחררתי מהצבא, אבל אני עדיין זוכרת איך ביום שני רצתי למשרד של אילן להראות לו את המכתב שקיבלתי מאחותי. אילן לא היה במשרד, אבל בגלל שהוא תמיד במשרד או מקסימום הולך לשטוף כלים ותיכף חוזר, החלטתי לחכות לו. בכל זאת זה הולך להיות מכתב מרגש, ויהיה בכי, אז רק אילן יכול לראות אותי במצב כזה ועדיין לרצות לשקוע אחר כך בשיחה ארוכה. אבל במקום אילן עמד חוקר אחר ועוד בחור, מקומי. החוקר עמד מאחורי השולחן הגדול והחזיק ביד סרגל ארוך. המקומי עמד לפני השולחן והסתובב אלי כשפתחתי את הדלת. הוא נראה בערך בן 17 אבל יכול להיות שטעיתי והוא יותר צעיר. משום מה הם כמעט תמיד נראו לי יותר מבוגרים ממה שהם.

החוקר לא כל כך הוטרד מהנוכחות שלי, או לפחות לא חשב שיש בזה משהו ממש מזיק. הוא רק אמר אה, את מחפשת את אילן, הוא עוד מעט יבוא. דווקא כאן את רוצה לחכות לו, אין לך מקום יותר טוב?

אז התיישבתי על המיטה, פתחתי את המכתב והתחלתי לקרוא:

בייבי שלנו הי, אין לך מושג איזה מוזר לכתוב מכתב לאחותי הקטנה שהיא כבר חיילת. איכשהו ניסינו לשמור אותך קטנה תמיד.

החוקר צרח משהו בערבית ואני הרמתי את הראש וראיתי את הבחור ממלמל משהו ומושיט את היד קדימה. החוקר צרח עוד משהו והבחור הושיט גם את היד השנייה, צרחה שלישית והבחור הפך את הידיים. הסרגל הורם באוויר ונחת ישר על האצבעות הארוכות והמחוספסות, התעכב עליהן לשנייה, ומיד עלה שוב. עוד מכה ועוד מכה. את מקומן של הצרחות החדות והקצרות בערבית החליפו עכשיו המלמולים הלא ברורים של המקומי. כל הזמן הוא לא הפסיק להסתכל עלי, ואני חשבתי שהוא בטח נבוך כשמרביצים לו לידי. שוב שמעתי את שריקת הסרגל, את קול הנחיתה ועוד מכה ועוד אחת. הוא ניסה לקחת את הידיים שלו לאחור אבל החוקר לא ויתר. הסרגל היה ארוך וחלק, ויכולתי לראות איך בכל פעם אחרי המכה האצבעות מתכווצות קצת ומתיישרות בחזרה.

למה אילן לא חוזר? החוקר שוב צרח משהו ואני חשבתי שאולי הגיע הזמן לעשות משהו, אז קמתי מהמיטה ויצאתי החוצה לחפש את אילן. כשמצאתי אותו כבר היה מאוחר מדי. כצפוי. אילן כעס עלי. ממש כעס. ניסיתי להסביר לו שלא כל כך ידעתי מה לעשות אבל הוא התחיל לרוץ למשרד. עד שהגענו המקומי כבר לא היה, ורק החוקר עוד עמד מאחורי השולחן הגדול והסתכל על כמה מסמכים. אילן צעק עליו והחוקר אסף את המסמכים שלו, חייך ויצא. אילן יצא אחריו ואני התיישבתי על המיטה לחכות עד שיחזור. ידעתי שהוא הלך לאוהל עצירים לחלק להם סיגריות. ידעתי שהפעם זה ייקח קצת יותר זמן כי אילן ינסה למצוא את הבחור וידבר אתו ויראה לו שלא כל הישראלים כאלה. אז פתחתי שוב את המכתב והמשכתי לקרוא:

איכשהו ניסינו לשמור אותך קטנה תמיד, אבל את כבר לא. אני זוכרת כאילו זה היה אתמול שאימא ואני היינו מחכות לך במטבח שתחזרי מבית ספר ונאכל יחד צהריים, ואת היית מבקשת שניצל וחותכת אותו לקוביות קטנות כדי לתת לחתולים בחצר. אפילו ניסית למעוך חלק מהקוביות כדי שזה ייראה כאילו אכלת ואת באמת “מפוצצת ולא יכולה לאכול יותר”, כמו שהיית עונה לאימא. באמת חשבת שלא ידענו שאין לך שום כוונות לאכול את זה בעצמך? לא צחקתי כשאמרתי לך אז שבגלגול הקודם היית חתול. ועכשיו אני שומעת את כל הסיפורים שלך על רמאללה וחושבת על כל הדברים שאת רואה, זה בטח נורא קשה, לא? אחר כך היו תיאורים של הבית שלהם בגליל ושל הנוף ואחותי סיפרה על הילדים ועל דודו ועל החיים ועל מכירות סוף העונה.

השריקות של הסרגל ליוו אותי כל קריאת המכתב. תהיתי אם גם הלילה הבנות צריכות לעשות תורנות שמירה על אחת העצירות או לנסוע בג’יפ יחד עם צוות של אחת הפלוגות לאחד הבתים ולעצור מישהי. אפשר להבין שבמקרים רגישים כאלה צריך בת שתשגיח שהכול יהיה בסדר, שהחיילים לא יציקו לעצירה ולא יטרידו אותה מינית, וגם שהעצירה אחרי זה לא תוכל להמציא ולהאשים סתם. אבל רק שזה לא יקרה הלילה כי מחר אני צריכה לקום מוקדם, בהנחה שאני רוצה להצטרף לעמית לסיור קצינים במחנה פליטים, ועוד לחזור אחר כך ולהספיק לארגן את הערב לחיילים. זאת תהיה הזדמנות טובה לדבר עם עמית על זה שהוא צחק מול כל החיילים כשהודיעו לו שאיטום הבית הושלם אבל בתוך אחד החדרים נשארה אישה.

The story can be read in English here

In Your Previous Incarnation You Were a Cat

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

four × 5 =