המאמר שלפניכם פורסם בחוברת מיוחדת של מגזין אגודת הסופרים “מאזניים”, שהתמקדה בנושא שכנראה מוכר היטב בין חברי האגודה.

משה גרנות סוקר את הנושא מהבטיו ההיסטוריים.

המערכת

כריכת החוברת המיוחדת של ״מאזניים״ על קנאת סופרים

קנאת סופרים תרבה חכמה?

ברור כי האמרה שבכותרת (בבלי, בבא בתרא דף כ”א ע”א) אינה מתייחסת לקנאה שבין כותבי ספרים במובן המודרני של המילה, אלא בקנאה שבין סופרים-מורים (כמשתמע  ממדרש רבה, איכה ב’), שכן מי שמכיר את הווי חדר המורים יודע כי המורה הבינוני אכול קנאה בראותו את הצלחתו של המורה המצטיין. האם הקנאה הזאת מרבה חכמה? היא בוודאי מדרבנת להשתלם, להשתפר.

ומה באשר לקנאה שבין הסופרים כותבי הספרים, קנאה שבוודאי קיימת? על סף האלף השני גייס אותי עזריאל קאופמן ז”ל, שהיה בימים ההם עורך “מאזנים”, לראיין סופרים עבור כתב העת, והגיוס הזה ניתב אותי אל הרפתקה שנמשכה כמעט עשור שבמסגרתה ראיינתי 28 סופרים (ראו את ספרי “שיחות עם סופרים”, קווים, 2007). הגם שכמעט לא רמזתי על כך ברשימותי על הראיונות, חשתי את הקנאה העזה של חלק מהם בהצלחה המסחררת של הזוכים בהכרה בינלאומית.

עמסו עוז. צילום יח”ץ

מושא הקנאה המרכזי בין הסופרים שראיינתי היה, כמובן, עמוס עוז – יפה התואר, הרהוט, בעל הצלחה בינלאומית, ועטור עשרות פרסים בארץ ובעולם. שאלתי את עמוס עוז מאין נובעים היצרים הרעים של מיטב החוקרים והמבקרים כלפי יצירתו. הזכרתי מספר שמות של משמיציו, וביניהם את אברהם הגורני-גרין שהקדיש שני עמודים בספרו “מעגל ברום גלגל” לגידופים וללעג כלפי יצירותיו. כדאי להזכיר שהגורני-גרין היה מפקח מרכז לספרות ולשון, וביקר בשיעוריו של עמוס עוז כשזה לימד בבית הספר התיכון האזורי בגבעת ברנר (קנאת סופרים-מורים!). אני הבעתי תמיהה גדולה, ולא רק משום מעמדו בכותל המזרח של הספרות העברית והעולמית, אלא גם משום שלאחר הכרות של שנים עמו יכולתי להעיד שמדובר באדם טוב שההצלחה האדירה לא סחררה אותו. והרי מה שעוז ענה: “כשאני מפרסם ספר, ויש עליו התנפלות יצרית, ואפילו קיצונית, אני מרגיש כאילו אני עומד בחלון ומביט איך מכים את הילד שלי – ואני לא יכול לעזור… אני לא רואה את עצמי מקופח או עשוק” (“שיחות עם סופרים”, עמ’ 67-66). ובכן, בארץ הקנאה עוררה יצרים רעים, בחו”ל לא היה כלל מקום לקנאה, ושפטו אותו כפי שמגיע לסופר רהוט (גם באנגלית), בעל אמירה מעניינת, וסגנון ייחודי.

THE HEBREW WRITER SHAI AGNON, WINNER OF THE NOBEL PRIZE FOR LITERATURE 1966, AT HIS HOME IN JERUSALEM. שי עגנון בביתו בירושלים

להבדיל מהיחס שזכה בו עמוס עוז מהביקורת, הרי באמת לש”י עגנון לא יכלה להיות שום תלונה – הביקורת והמחקר הספרותי גמרו את ההלל על יצירתו, מאמרים וספרים אינספור התפרסמו על סיפוריו, ואת המסתייגים מיצירתו ניתן למנות באצבעות יד אחת. ברור שפרס נובל שזכה בו ב-1966 ביצר את מעמדו גם מחוץ לעולם התרבות הישראלי. ובכן, מה יש לגאון הספרות העברית הזה לקנא? ובמי? הבה נציץ בנאום שנשא בקבלת פרס נובל, בו הוא מזכיר מי היו רבותיו בשירה ובספרות: כתבי הקודש, משנה, תלמוד, מדרשים, פוסקים, משוררי ימי הביניים, רש”י, ורמב”ם. זהו?! אחרי אלה לא היו כלל יוצרים שיכלו איכשהו להשפיע על יצירתו? כלום היצירה העגנונית נבראה יש מאין?! מילא שלא הזכיר את מנדלי, שללא ספק השפיע עליו, אבל איך הוא לא מזכיר את ביאליק, שהיה המנטור שלו, שעגנון למד ממנו גדולות ונצורות כשהתגוררו שניהם בעיר באד הומבורג שבגרמניה ונפגשו כמעט יום יום (1922)? עגנון, שמציג עצמו כעניו – “אני כשלעצמי מאוד קטן אני בעיניי” בנאום הנ”ל, ובעוד עשרות מקומות נוספים ביצירתו. אבל בעשרות מקומות אחרים הוא מהלל ומשבח את עצמו בצורה ישירה ובמסווה. אזכיר כאן רק את הסיפור “כדויד חשבו להם כלי שיר” (“אלו ואלו” עמ’ שי”ד-שי”ח), בו הוא מבזה את משוררי דורו, ומשווה אותם למגבבי מילים על עור נבלה, ומשבח את עצמו כמי שדומה לדוד נעים זמירות ישראל. כאמור, השבח העצמי מופיע בעשרות מקומות ביצירתו בגלוי ובמסווה, והרושם שהוא מבקש להשאיר על קוראיו הוא שלא הושפע מאיש, והוא בבחינת נס ספרותי. היחיד שעומד למכשול באהבה העצמית הזאת שלו הוא ח”נ ביאליק, שגדולי התרבות העברית משבחים ומהללים את יצירתו ומכתירים אותו כ”משורר הלאומי”, ואיך יסכין עגנון עם המחשבה שיש מי שנעלה ממנו בעיני ציבור הקוראים, ושהוא עצמו יצק מים על ידיו? פשוט – להתעלם ממנו בנאום חייו, שהרי עגנון קיבל את הפרס הגדול, ולא ביאליק.

ביאליק. ויקיפדיה

ובאשר לביאליק, שעליו נאמר “לית מאן דפליג”, ובכן, דווקא היו גם היו שחלקו עליו, ובעיניי ברור שהניסיון לפגוע במעמדו הרם הוא לא לשם שמיים, אלא נטו בעטייה של קנאה. במה דברים אמורים? ובכן, ביאליק עלה ארצה בפורים תרפ”ד (1924), ובאותה השנה כונסה ועידת הסופרים בראשותו בירושלים. ב-1926 נוסד ביטאון האגודה “כתובים” – אליעזר שטיינמן מונה לעורך, ואברהם שלונסקי לעוזרו – השניים כונו “הצעירים”, “המודרניסטים”, שהתעמתו דרך קבע באמצעות “כתובים” עם ביאליק וה”שמרנים”. ביאליק וסופרי האגודה שתמכו בו “בלעו” את הביקורת של “הצעירים” עד המשבר הגדול שאירע באייר תרפ”ז (1927), כשביקרו בארץ בחירי הסופרים הידיים, שלום אש ופרץ הירשביין, וביאליק נשא לכבודם נאום אוהד, שהיה עבור “הצעירים” עילה להתגולל עליו. ביאליק נפגע מאוד והתפטר מראשות האגודה, ויחד עמו התפטר כל הוועד. התוצאה הייתה שב-6.3.1929 יסדה האגודה ביטאון חדש בשם “מאזנים”, כתב עת שממשיך להופיע עד ימינו, ואילו “כתובים”, שנמנעה ממנו חסות האגודה, התפוגג תוך זמן קצר. האם הקנאה במקרה זה הרבתה חכמה? ספק, אבל ברור שהמקנאים לא נשכרו מההתרסה שלהם: “כתובים” שבק חיים, ועם כל הכבוד שטיינמן (שבעצמו כתב ביידיש!) ושלונסקי רחוקים מלהשתוות לביאליק.

הקנאה לביאליק גרמה, לדעתי, גם לדיבה הרעה שהוא כביכול שונא ספרדים – דבר מופרך לחלוטין שהוכחש על ידי ביאליק עצמו ועל ידי חוקרי יצירתו. לא היה מעולם סופר יותר מתועד מביאליק, על כל מה שכתב ועל כל מה שאמר בעל-פה, ולא רק שאין זכר לדיבה הרעה הזאת, אלא אדרבה, הייתה מצדו הערצה לגניוס הספרדי, והוא גם הרצה על כך וההדיר יצירות של משוררי ספרד.

קנאה מבהילה לביאליק הביע מואיז בן הראש (חתן פרס ראש הממשלה – 2008, וחתן פרס יהודה עמיחי – 2012), והרי תמציתה בשיר מטנף על המשורר המופלא: “אנעל אבוק ביאליק / אנעל אבוק פרס ביאליק / … כולה כתב חמישה שירים סבירים / חמסה חמסה / וכבר עשו אותו משורר לאומי”.

משורר ענק שקם אחרי ביאליק הוא ללא ספק נתן אלתרמן, וגם בו פגעה קנאתם של משוררים פחות מוכשרים ממנו. יכולים משוררי חבורת “לקראת” לנפנף במניפסט הקדמה שלהם, אבל בעיניי ללא ספק “הרהורים על שירת אלתרמן” (“עכשיו” 1959) הוא ביטוי לקנאה הגדולה של נתן זך ושל חבורתו כלפי אלתרמן, שלא היו לו ואין לו מתחרים בווירטואוזיות השירית שלו.

קנאת סופרים מרבה חכמה? אני סבור שהיא חושפת את תסכולם של המקנאים, ולאחר שנים היא ממש גורמת למבוכה.

הפוסט הקודםעקרה
הפוסט הבאמימד רביעי בין החיים, הכתיבה, והציור – על “מדריך לציור ולקליגרפיה” מאת ז’וזה סאראמאגו
בעל תואר תואר ראשון ושני (בהצטיינות) מטעם אוניברסיטת תל אביב, ותואר דוקטור בספרות עברית מטעם אוניברסיטת בר-אילן. שימש כעובד הוראה, והגיע לדרגת מפקח כולל על ב"ס על-יסודיים. פרסם עשרות סיפורים, מאות מאמרים, ערכים לאנציקלופדיות, ולמעלה מ–40 ספרים בסיפורת, ספרות ילדים ונוער, הגות, חינוך, וכן ספרי לימוד וספרי עזר. ערך ספרים, סדרות, אסופות, ושנתונים. סיפורי הילדים שלו "להיות כמו כולם", "הנדר", "מיקי", "הארמון הקפוא", "המלאך שמוחק זיכרונות", "אניזו" שודרו ברדיו בהמשכים. ב-1983 זכה בפרס ע"ש יוסף ברסלבי מטעם החברה לחקר המקרא. עורך את "לקסיקון סופרי ישראל" מטעם אגודת הסופרים.

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

thirteen + 7 =