כריכת ספר שיריה של ציפי שחרור ״שיריפוי״
כריכת ספר שיריה של ציפי שחרור ״שיריפוי״

עיון בספר שיריה של ציפי שחרור “שירִיפּוי”, כוחה המרפּא של השירה, הוצאת פוקוס, 206 עמודים, 2021.

למילים יש כוח, כולנו חשים זאת. כאשר המשורר כותב כמוהו כאמן, הוא כותב דרך ראי פנימי, ואין המילים מציירות מציאות כפי שהיא.

השירה מציבה ראי פנימי, וגם אנו הקוראים רואים השתקפות של החוויות המתוארות בשיר, ודרכן חוזים בהשתקפויות של חיינו. כל אחד רואה בראי של השיר תמונות אחרות, פרשנות אחרת.

רומן רולן כתב פעם: תפקידו של האמן הוא לצייר את השמש, בשעה שאיננה.

ספר השירים של ציפי שחרור “שיריפוי” מחולל טלטלה, מחולל רגיעה, מחולל רוח אחרת.
אין ספק, ספר כזה אינו יכול להיכתב ללא רעידת אדמה פנימית. אתה קורא בשירים, ואתה מזהה תנודות מפעימות, המילים אינן נשמעות לחוקי התחביר הרגילים, ואתה חש שהכתיבה פורצת ממעיין קדום, מרוח בראשית שריחפה על פני התהום.

כותבת המשוררת בפתח הספר, בעמוד 15:

“במהלך כתיבת ספר זה נבע ממני אושר אחר, לא מוכר, ועם זאת היה בו מטעם הזיכרון של אושר ילדי ראשוני. חשתי אור חדש מציף את נשמתי והבנתי לפתע, מהי ראשיתה של הארה. יכולתי להישבע, שאם אושיט אצבע אוכל לגעת באור הזה”.

הנה גילינו. כאן סוד הבראשית של הספר המיוחד הזה. יש חוסר גבולות, שפָרץ מתוך האַיִן, אור קסום – ומה פלא, שהלב שלנו עובר משיר לשיר, כרץ סחרחר בשדות, להוט אחר אורות הבריאה.
כוחם של שירי הריפוי, בשבילי הנגַה שבהם. שיר אחר שיר, לומדת הנשמה את קצב החיים, קצב הנשימות, קצב הפעימה של העולם. בתוך הדרך היפה הזו, מבטיחה לנו שפת השיר הברוכה הזו, יש כנפי רוח שבורכנו בהן. המילים, הנשימות, ניצחון הרוח, הנה הריפוי שיבוא: נלמד לדעת את רזי המעוף ו”ְאָז תֵּדְעִי מָעוֹף, כִּי יָבוֹאוּ לָךְ כְּנָפַיִם” (עמוד 42).

לפתע, הלב של הקורא מבין שהשירה היא עולם קסום, ששפת השירה היא שפת המרפא.
בשנים האחרונות היינו עדים לקריסת כוחה של השירה, לנהירה אחרי פלאי הטכנולוגיה והגאדג’טים, ובא הספר הזה ומוכיח לנו שיש עוד תקווה. שיריה של ציפי שחרור מחזירים לקוראים את התחושה כמה העולם חסר שירה.

“תִּמְסְכִי בָּךְ שְׁתִיקָה מְרַפְּאָה / כְּמוֹ חֲרוּזֵי תְּפִלָּה בֵּין אֶצְבְּעוֹתַיִךְ. / וְאָז… תֵּדְעִי מָעוֹף / כִּי יָבוֹאוּ לָךְ כְּנָפַיִם / לְחַטֵּא כָּל עַוְלָה / בְּסוּפַת הַלַּיְלָה הַמְּרַפֵּא.” (עמוד 19).

כל שיר של ציפי שחרור בונה עולם קסום חדש, ויש בו להאיר את עולם השירה בכללותו. שירים אלה חושפים בנו שורות פלאיות, שחיכו בנו מילדות, שירים שקראנו, והנה אנו רואים כמה היה בהם ניצוץ מיוחד, אור שהאיר את נפשנו. שמטהר אותנו.

“לְחַטֵּא כָּל עַוְלָה / בְּסוּפַת הַלַּיְלָה הַמְּרַפֵּא.”

השורות שציטטתי למעלה מחזקות בנו את התחושה ששורות השיר הם “חרוזים תפילה”, שהפסיחות והרווחים בין השורות הם “שתיקה מרפאה”, שהעוצמה של המילים יוצרת רוח פנימית חזקה, סופה קוסמית מטלטלת. וכמו שכותבת ציפי שחרור: “הנפש מתחברת אל הטבע”.

מה פלא, שאחד מפרקי הספר נקרא “קסם המילים המרפאות”.
אנו חשים למקרא פרקי שירה שהאמנות יוצרת טריטוריה ספרותית שהיא עולם נפרד, עולם שבו החוויה המתוארת היא עולם בפני עצמו, וכך האדם הקורא חי דרכה מחוץ לעצמו, ובה בעת – הוא מפנים את השיר, ורואה דרכו חלקים מתוך נפשו. המשוררת מקבלת כוחות לראות בפנימיות שלנו הזדהות עם כוחות הטבע. נשמתנו, גופנו, כל אלה הם תופעות טבע. אנו רגילים לראות אותן מבחוץ, והנה מתחוללת בשירי הריפוי סופה מוארת. הנה אנו רואים שאנו עצמנו נהר זורם, קולנו חולף בקרני אור, כל כולנו חלק מן הגשם הרך המכסה את חיינו. השירה הנפלאה הזו הפכה את השירה ליפהפייה נרדמת כה קסומה, ובשינה הנפלאה הזו היא עטופה בשמיכה של טיפות:

אַתְּ נָהָר חֲרִישִׁי מָתוֹק.‏
זֶה קוֹלֵךְ הַחוֹלֵף עַל פָּנָיו בְּרָצֵי אוֹר
וְגֶשֶׁם רַךְ וְרָפוּי מְכַסֶּה אוֹתָךְ ‏
שְׂמִיכַת טִפּוֹתָיו.‏

(עמוד 34)

‏”נוּרָה אַחַת מַסְפִּיקָה לַבֶּכִי”‏
לְכַמָּה נוּרוֹת נִזְקָק הָאֹשֶׁר
כַּמָּה לַנְּשִׁימָה.‏
וּמָה צוֹרֶכֶת הָרוּחַ
וּמָה מִדַּת הָאוֹר לַנֶּפֶשׁ.‏

(עמוד 35)

לעתים הכול נראה שחור ומדכא, ויש לשירה יכולת לתת זווית מבט אחרת, להאיר את החיים באור שפותח צוהר לתקווה חדשה. ציפי שחרור, מצטטת שורה של נתן זך, “נורה אחת מספיקה לבכי”, וראו נא כיצד יש בכוח המילים לפרוץ דרך אל האור שבנפש. לאמנות יש כוחות מיוחדים לפרוץ את הגבולות הפיזיים, את השגרה האפורה, את הראייה צרת האופקים.

אנו עדים לכך גם בציור. מספרים על הצייר מאטיס, שמבקרת פנתה אליו בתערוכת ציורים שלו, ואמרה לו: “מר מאטיס, ציירת את הזרוע של הנערה הזאת ארוכה מדי.”
השיב לה מאטיס: “גברתי, זאת לא נערה, זה ציור.”
בכוח שירי הריפוי, בכוח שפת הקסם, אנו מתחילים לקבל כוחות לראות את המציאות אחרת. לשוט בין נהרות המילים כדי ללמוד את סוד הרוח, כדי לקבל כוחות:

לֹא אֵלֶּה יִהְיוּ פְּנֵי הַדְּבָרִים,‏
אַתְּ תִּלְמְדִי אֶת הָרוּחַ ‏
אַתְּ תִּרְחֲצִי בִּרְצוֹן הַכּוֹחַ ‏


(עמוד 40)

בעולמנו האפור, באותה טריטוריה צרה שבה נורה אחת שרופה, מצליחה שירת הריפוי לחזק בנו את האמונה שעולמות האור, החבויים מתחת לרצפת היקום, קיימים. הושט היד וגע בם.
נזכרתי, בקוראי שורות קסם בספרה של ציפי שחרור, בתפיסה החסידית שביקשה אחר שורשי התום, אחר יסודות האור. שבה אליי אמרתו של רבי ברוך ממז’יבוז’ מצאצאי הבעל שם טוב, שאמר: “העולם הוא מלא אור למי שיודע זאת, וחשוך כולו למי שמאבּד את דרכו”.

מה טוב שקמה לנו שירת ריפוי, שבאה להשיב לנו את היופי במילים, את העוצמה שיש בשפת הקסם, להצילנו מן השחור ומן המסגרות הכובלות.

היטב יודעת המשוררת, כי יש גם מילים ששינו צבען, שהשחיתו דרכן. כולנו זוכרים את המאמר המופלא של חיים נחמן ביאליק “גילוי וכיסוי בלשון”. ביאליק הפליא לתאר כיצד מילים טהורות נגעו במציאות העכורה ואיבדו את תומתן:

“יש שבמלה קטנה אחת נגנזה כל תמצית חייה, כל השארת נפשה של שיטה פילוסופית עמוקה, סך-הכל של חשבון עולם שלם. יש מלה שהכריעה בשעתה עמים וארצות, מלכים הקימה מכסאותם, מוסדות ארץ ושמים הרגיזה. והנה בא יום והמלים ההן ירדו מגדולתן והושלכו לשוק, ועתה בני אדם מגלגלים בהן מתוך שיחה קלה כמי שמגלגל בעדשים”.

במסה זו, “גילוי וכיסוי בלשון”, מקונן ביאליק על השחתת המילים. יופיין הראשוני של המילים כמו פג, המשמעות השתנתה במעגלי החיים ובדרכי המסחר, והנה אנו בעולם שאיבד צלמו. יש שאיפה פנימית להעיר את השפה, לתת לה חיים חדשים. לשוב למשמעויות הפנימיות, הרוחניות.
בשירו “חלפה על פניי” הוא מנסה לברוח מן “המילים הנאלחות”, וכותב כמבקש טוהר: “אפפוני מילים תופפות, כעדת קדֵשות כתרוני…חכליליות הפּוךְ בעיניהן”.

שירי הריפוי רוצים לשוב אל התמצית הטהורה של השפה, למילים הקדושות בטרם הפכו לקדֵשות: להמריא מעבר לתחושה שהמילים הפכו מטבע עובר לסוחר. כותבת על כך ציפי שחרור:

כְּמוֹ קַרְקַע וְתוֹכָהּ זֶרַע מַחְשָׁבָה ‏
מְעַוֶּרֶת לְבָבוֹת,‏
קָמוּ אֲנָשִׁים מַכְאִיבִים וְהִלְעִיזוּ.
קָמוּ לָךְ נָשִׁים וְרָמְסוּ תּוֹדַעַת קַרְקַע פּוֹרִיָּה,‏
לְהַנְבִּיט בְּלֵב תָּמִים זַרְעֵי כֶּשֶׁף
מַטִּילִים מוֹרָא. ‏
וּכְשֶׁפִּיהֶם רָמַס וּפִיהֶם נָבַל,‏
הָיוּ הַמִּלִּים כְּמוֹ צִפֳּרִים רָעוֹת
מְקִימוֹת קִנֵּי סֵבֶל בְּבֵיתֵךְ.‏

(עמוד 41)

כפי שמנגינה אחת יכולה להכיל את כל השמחה שבעולם, ולטלטל את האדם לקראת מרפא, כך שירה יכולה להכיל בתוכה תקווה גדולה, מבט שנותן תמצית של החיים, תחושה שיש בשביל מה לחיות:

אַתְּ שׁוֹמַעַת אוֹתִי מִבַּעַד לַלֵּב
וּמִלָּה אֲבוּדָה נִכְנֶסֶת בָּךְ. ‏
אַךְ הַלֵּב שָׁלֵו וּמְחַבֵּק. נוֹסֵךְ שֶׁמֶן אַהֲבָה
כְּנֶסֶךְ נְשָׁמָה, הוּא נֶקְטַר הַדָּם.
כָּךְ אֲנִי בָּאָה אֵלַיִךְ ‏
מְדַבֶּרֶת וְלֹא דּוֹבֶרֶת שׁוֹמַעַת וְלֹא נִשְׁמַעַת. ‏
זֶהוּ יְפִי הַשִּׁיר הַמְּנַחֵם, סִירָה בְּיָם גּוֹעֵשׁ הוּא. ‏
מֵגִיחַ פֶּתַע וּמוֹשִׁיעַ.‏

(עמוד 43)

יש קסם בשירה הזאת, מעבר לכוחה המטלטל, המפעים. אנו חשים לעתים כמה הכול קשה: קם האדם ומקונן על עצמו, חש שמשהו בו חסר. והנה, יש מילים שיכולות לחולל סופה אחרת. יש להן כוחות מרפא.

ברגע של תלישות, של אבדון, יש לשירי הריפוי של ציפי שחרור הכוח לתת נחמה, והשיר נוטף נקטר פלאים. בתוך סערת החיים הבלתי נגמרת, מסכת השירה של ציפי שחרור היא כסירה בים גועש. ואנו באמת ובתמים חשים, שיש בהם עוצמה. השיר המנחֵםִ מֵגיח בים הגועש בסירת הצלה, והוא אכן מלאך מרפא, “מגיח פתע ומושיע”.

הלב מבקש ברגעים של מצוקה את האור, את שביל החסד, וכבר למדנו, שאין זוכים באור מן ההפקר.

מתכוני המילים של ציפי שחרור מזקקים לנו גבישי אור.

חֶמְלַת הַלֵּב אוֹסֶפֶת אוֹתְךָ ‏
בִּנְדִיבוּת. בְּהַכְנָעָה
לִהְיוֹת הַחֶסֶד בְּחַסְדּוֹ
זָהָב בִּזְהָבוֹ ‏
אוֹר בְּגָנְזוֹ. ‏

(עמוד 45)

זה היופי בשירי הריפוי. הם בוקעים מבעד לגבולות הרוע, מבעד לחשיכה של המציאות הגלויה, וחוצבים מתוכם משאבים של אור, מחצבים של זהב. והרבה אור. הביטוי “אור בגונזו” כמובן משיב לחיינו את “האור הגנוז”, אותו אור בראשיתי.

שפתה הקסומה של המשוררת החזירה אותי לתחושה הכואבת של המשורר הלאומי בשירו “לא זכיתי באור מן ההפקר” – הלב מבין, שגם כאשר קשה, גם כשתהליך החציבה הוא מפרך, יש תקווה. השיר מדבר על “פטיש צרותיי הגדולות” והרגש מחולל את השינוי.
יש ניצוץ, יש שחרור של הכאב, יש יצירה. אתה קורא בשיריה של ציפי שחרור, ודולה משם פנינים. הזהב עליו היא כותבת, הוא זהב על צורותיו השונות.

נִלְאֵיתִי מִזְּהַב חוֹל. ‏
חָמַקְתִּי מִכֶּלֶא הַהִשְׁתּוֹקְקוּת
הֵנַחְתִּי לַלֵּב לִהְיוֹת בֶּן חוֹרִין ‏
וּלְהִשָּׁטֵף שֶׁמֶשׁ רוּחָנִית,‏
כִּי אֵין מָוֶת לָרוּחַ. ‏

(עמוד 53)

עולם הרוח הוא הסגולה למרפא, ושירי התפילה אכן פורצים את גדרי החומר. זהב החול אינו הזהב האמיתי, הזהב הצרוף. שירתה של ציפי שחרור נוסקת מבעד ל”כלא ההשתוקקות”, ודרך הגאולה היא היכולת לפרוץ, להיות בן חורין. התנועה אמיתית היא אל עבר השמש הרוחנית. גם כאן אין מדובר בשמש הפיזית.. הסיומת היא פסגת התקווה, היא הסיבה לניצחון המילים והפנימיות הגנוזה.

“כִּי אֵין מָוֶת לָרוּחַ.” ‏

רק בכוח השפה והמילים הטובות לראות את הדברים הטובים. להוביל אל הישועה.

שבתי בעקבותיה אל הנווד המשוטט ברוחות ופורץ את השבילים אֶל הראייה הנכונה, שבתי אל נתן אלתרמן: “הדרך נפקחת” כותב המשורר, וזה אומר, הדרך תלויה בעיניו של המסתכל. היא לא נפתחת, היא נפקחת. כל אחד רואה את הדרך באמצעות עיניו שלו. לא כולם רואים אותה דרך.

ההלך רואה את הענן, את האילן – “וענן בשמיו, ואילן בגשמיו” – יש כאן הצלבה, הגשם אמור היה להיות בענן, ואילו האילן אמור היה להזדקר לשמים. השיר פותח צוהר לראייה אחרת, להוביל את האדם לצאת מתחושת הקושי, להמריא אל תחושה של צעידה בדרך שהיא שלו. זו הדרך לגאולה, לריפוי. הראייה הפנימית, היכולת לחצות קירות גשמיים – זו הדרך.

מה פלא, ששבו אליי יחדיו המילים של ציפי שחרור, השיר המבקש מאתנו להיפתח, להיפקח:

כִּי גָּדוֹל הָאֹמֶץ בְּלִבֵּךְ ‏
לָלֶכֶת מֵהֶם פְּקוּחַת עֵינַיִם.‏

(עמוד 41)

קו מוביל בחלק מהשירים הוא הקו האמוני. התפילה וההתחזקות מבפנים, הם מזור לנפש, דרך לרגיעה ולחרות הרוח.

בִּתְפִלַּת אַהֲבָה ‏עַל הָאֲדָמָה הַזֹּאת,‏
גַּם אִם תִּרְעַד, ‏וְגַם אוּד‏ עָשֵׁן ‏תִּהְיֶה,‏
נִשְׁפוּ בָּהּ, הַצִּיתוּ נִיצוֹץ
מִגַּחֶלֶת תָּמִיד. ‏

(עמוד 88)

גם כאשר לבה של המשוררת כואב את אובדן האחות, היא מנסה למצוא דרכים להירפא מן האבל, מן החוסר:

וְאָז חַיָּה בִּי אֲחוֹתִי וַאֲנִי מוֹחֶלֶת לַכְּאֵב, זְכוּת לוֹ עַל זִכְרוֹנוֹת
שֶׁהוּא מוֹקִיר לִי, מוֹתִיר כְּאוֹת חֶסֶד הַסֵּבֶל לְרַפֵּא אֶת הַלֵּב הַנִּרְעָשׁ, לְאַחוֹת קְרָעִים בְּשׁוּלָיו.‏

(עמוד 147)

והנה, אותה סגולה להפוך סדרי עולם, היא המהפכה שמשנה כיוונים, שפות, מקומות. במתכון הריפוי של הספר הזה התמורה המטלטלת הזו אפשרית, והיא הכרחית:

כְּמוֹ לְהַחְלִיף כִּוּוּן וּרְחוֹב
כְּמוֹ לְדַבֵּר שְׂפַת אֵם זָרָה
כְּמוֹ לָלוּן בַּשָּׂדֶה מוּל יָרֵחַ אָדֹם


(עמוד 38)

ספר השירים של ציפי שחרור אכן סולל לנו נתיבים פנימיים, בלתי נראים, שקופים, והנה קמה בנו רוח להאמין שזה אפשרי, שאפשר לחצות קירות של אור:

אַתְּ עוֹבֶרֶת אֶת קִירוֹת הָאוֹר,‏
שֶׁהָאוֹר יְסוֹדוֹ אוֹר, הֲוָיָה שְׁקֵטָה זְרוּיָה בּוֹ.‏
זֶהוּ הַבַּיִת הַנִּפְתָּח רִבּוֹא מְאוֹרוֹת, ‏
בַּמֵּמַד הָעֶלְיוֹן שֶׁל חֶמְלַת הַלֵּב הַמְּתַקֵּן ‏
אֶת תֶּדֶר הַלֵּב הַמְּדֻיָּק.‏


(עמוד 57)

הרצל חקק וציפי שחרור בתערוכת שירים בבית הסופר
הרצל חקק וציפי שחרור בתערוכת שירים בבית הסופר

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שש עשרה − חמש =