הסיפור הזוכה בתחרות סיפורי המתח של יקום תרבות ״מתח 2021״ היה אנטרופיה אהובתי כפי שהכרזנו עם סיום התחרות, ואותו כבר פרסמנו. שני סיפורים זכו בניקוד זהה ולכן זכו במשותף במקום השני, פרסמנו כבר אחד מהם, את ״ריקושט״ של יורי מור, וכעת אנו מפרסמים את השני, ״סנדלי עקב״ של משה רוזנבלום.

המערכת

סנדלי עקב צבעוניים. ויקיפדיה
סנדלי עקב צבעוניים. ויקיפדיה

קולות גלגלי הרכב המועכים את מחטי האורן קטעו באחת את מעשה האהבה.

שאול ואודליה המעורטלים התלבשו בחופזה תוך שהם שומעים ממש בסמוך אליהם קולות רמים ובעיקר קול רועד של מי שמתחנן על חייו:
“בבקשה, בבקשה, אל תהרגו אותי, אני אסביר הכל, יש לי משפחה וילדים, בבקשה.”
קול ירייה פילח את האוויר, התחנונים פסקו.
“צריך להיפטר מהגופה,” נשמע קול גברי גבוה. כל כך קרוב נשמע הקול עד כי לרגע קט נטה שאול לחשוב כי הגבר פנה אליו.
צמחי הקידה השעירה הסבוכים סוככו על שני הנאהבים. שאול ואודליה פחדו לנשום.
“אנחנו חייבים להסתלק מכאן,” הדגים שאול באצבעותיו סימן של מנוסה.
טרטור של מסור מכני פלש לתוך דממת היער והחריד מרבצה להקה של דררות שהתעופפו בצווחות רמות.
“עכשיו,” לחש שאול ושניהם קמו שפופים ושעטו לעבר הטויוטה הכסופה שחנתה מעבר לגוש השיחים. שאול לחץ על כפתור הפתיחה שבשלט, קול צפצוף הפתיחה נשמע כמנגינה רועמת וטרטורו של המסור פסק מיד.
“אלי שמעת את הרעש? לך תבדוק מה זה ואל תיקח שבויים” הפעם נשמע קול אחר, קול נמוך וסמכותי.
“שמעתי, איציק, אני ניגש לבדוק.”
“מהר, מהר,” האיץ שאול באודליה שטרם הגיעה כשהוא מוותר על כללי הדממה.
“אני לא יכולה לרוץ, אני יחפה,” הוציאה יללה חנוקה.
שאול ואודליה הגיעו למכונית והתיישבו תוך שהם טורקים את דלתות המכונית בכוח רב. ביד רועדת תחב שאול את המפתח, הקיש את הסיסמה, סובב את המפתח והמנוע התעורר לחיים, שילב הילוך ולפתע נעמדה מולו דמות עם אקדח המכוון היישר אליהם. מתוך ראשו המגולח של האיש הציצו עיניים בורקות ומאיימות, הוא סימן לשאול בתנועת יד לפתוח את החלון והחל להתקרב לכיוון הרכב.
“איזה רגליים עקומות יש לו, למה הוריו לא טיפלו בו,” חלפה מחשבה מהירה בראשה של אודליה.
“סע!” צרחה אודליה.
שאול מעך את דוושת הגז והרכב פרץ קדימה תוך שהוא מעיף לכל עבר רגבי עפר ומחטי אורן. אלי רגליים עקומות זינק הצידה ורוקן את מחסנית האקדח. מספר קליעים ניקבו את תא המטען ברעש מתכתי עמום.
“סע כבר, סע, הוא יהרוג אותנו.”

משרד הפרסום “אלטמן את וקנין” קבע את מושבו באזור התעשייה החדש של ראש העין. שאול אלטמן וינון וקנין היו שותפים מזה עשרים שנה והלכו מחיל אל חיל.
“מחר יש לי פגישה חשובה בתל אביב,” הסביר ינון לשאול בפגישתם הקבועה בבוקר, בוחש מבלי משים, בריטואל הקבוע, את הנוזל העכור של הקפה הראשון של הבוקר. “תראיין אתה את המועמדות למשרת המעצבת.” ינון הניח את הכוס על השולחן וקיפל את שרווליו שלושה קיפולים תוך שהוא חושף ידיים גרמיות דלילות שיער. שאול הנהן בראשו לאות הסכמה וניגש למכונת הקפה.

“בוקר טוב עדנה,” אמר שאול במאור פנים למזכירתם המסורה.
“הקדמת להגיע, איזה חתיך אתה היום, קנית חליפה לכבוד המועמדות? הגזמת עם האפטר שייב מריחים אותו בכל הקומה” סנטה בו בחיוך.
“תפסיקי עם השטויות שלך,” אמר כלאחר יד, אבל למד לסמוך על אבחנתה הדקה של עדנה בנוגע להלכות לבוש. “עוד חמש דקות תכניסי את המועמדות למשרדי, כל אחת בתורה.” שאול סקר את ארבע המועמדות שישבו על הכורסאות המהודרות בהמשך המסדרון. מבטו התעכב על אחת המועמדות ומבטיהם הצטלבו. עיניה הירוקות קראו תיגר ושפתיה המשוחות בסגול כהה העלו חיוך מוסווה.
שאול ידע מיד כי זו תהיה הבחירה שלו.
אודליה נכנסה לחדרו, בהילוך מתנדנד על סנדלי עקב כדרכן של דוגמניות. שאול קם לקראתה, היטיב את עניבתו הכחולה והחווה בידו על הכסא. קומתה הייתה גבוהה כמעט כשלו. חולצתה תחובה בתוך מכנסיים שהדגישו את גזרתה הצרה.
“אודליה מרום,” אמרה, הושיטה ידה והתיישבה.
“שאול,” השיב במבוכה והבחין בטבעת העדינה שעל אצבעה.

“התקבלת,” בישר לה שאול בשיחת הטלפון, “יום ראשון בשעה תשע בבוקר.”

“אני רוצה לקדם את אודליה,” הודיע שאול לינון בפגישת העבודה השבועית.
“אתה חייב לעצור את הרומן המגוחך הזה,” השיב ינון, “יש לך משפחה, יש ביניכם פער גילים, היא נשואה, כל העובדים מבחינים בכך, זה פוגע בעבודה וזה מוביל אתכם למקום רע.”
שאול העביר את ידו על שערו המשוח בג’ל, כדרכו בעת שחש אי נוחות. “אני יודע לעשות את ההפרדה,” השיב ביבושת תוך שהוא יודע שינון צודק. זה היה חזק ממנו.

“אני יוצא עוד חמש דקות, תצאי עשרים דקות אחרי, ניפגש בחנייה של מסעדת אבו זייד בתחנת הדלק חגור.”
אודליה קראה את ההודעה במייל הפנימי של המשרד. “OK,” כתבה לאקונית.
“היא מתמרנת אותי לצרכיה אבל מטריפה אותי,” הרהר שאול בזמן שהמתין לה ברחבת הכורכר מאחורי המסעדה.
שאול הביט בבאי המסעדה היוצאים ונכנסים. “זו פעם אחרונה,” החליט בינו לבינו. “זה יתפוצץ ויהרוס משפחות אם לא נעצור עכשיו.”
“היי, מה אתה מתכנן?” אודליה התיישבה במושב ליד הנהג וחצאיתה הקצרה התרוממה מעלה. ריח חזק של “שאנל” חדר לנחיריו וסחרר את ראשו.
“ניסע לתוך יער חורשים, יש שם פינות קסומות ומבודדות, הבאתי שמיכה ויין ונעשה כף.”
“מה עם הקידום שלי?” שאלה אודליה כבדרך אגב.
“אני מטפל בזה, צריך לשכנע את ינון אבל הוא קצת חשדן.”
שאול תמרן את הטויוטה הכסופה באיטיות והתמקם בינות לעצי האורן ממש בתוך הסבך של שיחי הקידה.

הטויוטה נכנסה לרחבת הכורכר של מסעדת אבו זייד במהירות ובחוסר זהירות. שאול עצר בחריקת בלמים וענן אבק היתמר אחרי המכונית והסתחרר בריקוד טורנדו. אודליה הייתה מבועתת וחזה עלה וירד בנשימות קולניות. שאול נשען על מסעד הכסא ולפת את גלגל ההגה עד שפרקי אצבעותיו הלבינו. שעה ארוכה ישבו מבלי להוציא הגה.
“בואי ניסע לקניון G ונקנה לך סנדלים,” הצליח שאול להתעשת.
“היה פה רצח, צריך לדווח למשטרה.”
צלצול הטלפון במערכת המולטימדיה הקפיץ את שניהם. על המסך הבהב “מספר חסום.”
“שאולי,” נשמע קול נמוך ומוכר, “ראיתי את מספר הרכב שלך, מכאן הדרך קצרה לאתר אותך. אנחנו שולטים בכל השרון וקוברים את כל מי שעומד בדרכנו. שלא תעלה בדעתך לפנות למשטרה או לכל גורם אחר, אני יודע היכן אתה גר, ואיפה בית הספר של הבת שלך, ובטח לא תרצה שאשתך תשמע על אודליה.”
הדם אזל מפניו של שאול ושתיקה רועמת הדהדה בחלל הרכב.
הנייד של אודליה השמיע מנגינת צלצול, על המסך ריצד “מספר חסום.”
“אודליה, מעכשיו אני על הישבן החמוד שלך,” הקול המוכר היה רגוע אך מאיים, “לא כדאי שיובל ידע שאת משתרללת עם הבוס שלך. לא ראית שום דבר ולא שמעת שום דבר.”

שאול יצא מהקניון אוחז בידו שקית ובתוכה קופסת נעליים.
“שמתי לב שאת אוהבת סנדלי עקב, תמדדי, אני מקווה שיתאימו לך,” אמר והתיישב בכיסא הנהג.
“אני חייבת להגיע הביתה לפני יובל, כדאי שנפסיק את הקשר בינינו, זה הולך ומסתבך.” אודליה יצאה מהרכב וצעדה בהילוך כושל לעבר מכוניתה.
“לא נוח לה עם הסנדלים,” חלפה במוחו מחשבה סתמית.
שאול הביט בטויוטה יאריס האדומה היוצאת לאיטה מהחניון וחש תחושת כישלון.

אודליה החנתה את רכבה בחניה של הבניין ברחוב אליעזר יפה ברעננה. זה לא מכבר רכשו את הדירה, קצת עזרה מההורים והרבה משכנתא. צהלות ילדים נשמעו ממתקני השעשועים שבגן גולומב הסמוך. אודליה הפנתה את מבטה לעבר הגן וליבה החסיר פעימה, על גזע העץ הנטוע בתוך הגן נשען אדם שנופף בידו האחת לשלום ובידו השנייה אחז זוג סנדלים מוכרות, רגליו העקומות לא הותירו מקום לספק. אודליה זינקה לחדר המדרגות והחלה לעלות, מתנשפת, לדירתה הממוקמת בקומה השנייה.
“מישהו רודף אחרייך?” תמר, שכנתה בדירה שממול, ירדה מולה במדרגות.
“לא, לא, אני קצת ממהרת.”
אודליה נעלה את הדלת והגיפה את הבריח העליון, הציצה לעבר הגן מבעד לחרכי מסתור הכביסה. אלי רגליים עקומות לא היה שם, מכונית “לקסוס” שחורה שחלונותיה כהים חנתה ברחוב גולומב המקביל מול חלון חדר השינה. בידיים רועדות חלצה את הנעליים וטמנה אותן עמוק במגירת הנעליים, הסירה את בגדיה ונכנסה למקלחת לשטוף את מאורעות היום המטלטלים. אודליה סגרה את ברז המים. זמזום פעמון הכניסה חוזר ונשנה מלווה בדפיקות על הדלת שיתק אותה לכמה שניות, תמונות מ”פסיכו” של היצ’קוק חלפו בראשה.
“אודליה תפתחי זה יובל תפתחי כבר.”
אודליה עטתה על עצמה חלוק ובחשש פתחה את הדלת.
“מה קרה לך? אף פעם את לא נועלת עם הבריח.”
פיצוץ עז החריד את הבניין וחדר המדרגות נמלא עשן סמיך.

שאול יצא בנהיגה איטית מתוך חניון חברת ההשכרה “אלבר” שבמתחם “פי גלילות”. שעה קודם לכן השאיר את הטויוטה נקובת הכדורים במוסך של כמאל בכפר קאסם, משם הגיע במונית לפי גלילות. כמאל לא שאל שאלות והבטיח שהרכב יהיה מוכן בעוד יומיים.
כשעלה על כביש 5 לכיוון מזרח הבחין במראה ב”לקסוס” אפורה שנוסעת אחריו. שאול ירד במחלף הכפר הירוק מתוך כוונה לפנות לביתו שברמת השרון והלקסוס פנתה אחריו.
תוך שהוא מתמרן את רכבו בין הרחובות העיף מבט במראה. הלקסוס לא נראתה. שאול הגיע לרחוב נחשון והחנה את רכבו בחניה המקורה צמוד לטויוטה של נאוה. יד נעלמה הטילה חפץ קטן לתוך החצר הצמודה לשדה ובתוך מספר שניות נשמע קול פיצוץ.
“עכשיו אני מצטער שהתעקשתי לרכוש בית בשורה האחרונה הצמודה לשדות,” הרהר שאול ומיהר להיכנס.
“מה זה היה אבא?” נועה נצמדה אליו וחיבקה אותו בחוזקה.
“אני חושב שזה פרחחים מהרצליה שזורקים פה חזיזים, מיד אני יוצא לבדוק.”

“בוקר טוב שאול,” קידם ינון את פניו בבוקר המחרת, “אתה נראה מוטרד, מרגיש לא טוב? היו פה אתמול שני אנשים ששאלו עליך, התנהגו בבטחון מופרז ונראו לי, איך לומר, פושעים אבל גם לא ניסו להסתיר זאת, ידוע לך משהו?” שאול לא ענה רק הניד בראשו לשלילה.
“אגב, אני מסכים, אודליה ראויה לקידום רק תחשוב על מה שדיברנו.”

“מה קורה אודליה?” שאול שלח ווטסאפ תוך שהוא מפר את כל כללי הזהירות שקבע לעצמו.
“היה פיצוץ בחדר המדרגות שלנו, אני בטוחה שזה היה מיועד אלי, אני רועדת מפחד ולא מעיזה להוציא את האף החוצה.”
“אני בא לאסוף אותך, אשלח לך הודעה כשאגיע.”
שאול החנה את הרכב השכור מאחורי פורד טרנזיט כהה ושלח הודעה “אני מול הכניסה.”
אודליה יצאה מפתח הבניין חובשת משקפי שמש כהים. בצעדים מהוססים תוך שהיא מביטה ימינה ושמאלה הושיטה ידה לעבר דלת המכונית.
“איזה תנועות מלכותיות, חבל שזה נגמר,” הרהר שאול בצער.
עוד בטרם הספיקה אודליה לגעת בידית הדלת הבחין שאול בשני אנשים אוחזים בה וגוררים אותה לעבר הטרנזיט הכהה. ליבו הלם בפראות. דלת הנהג נפתחה ושני אנשים נוספים משכו אותו בכוח רב, כפתו את ידיו באזיקונים והשליכו אותו לתוך החלק האחורי של הטרנזיט כמו היה שק תפוחי אדמה.
אודליה נשענה על דופן הטרנזיט. שערה היה פזור וחולצתה הלבנה הייתה מוכתמת וכפתוריה פרומים.
“הם הולכים להרוג אותנו,” לחשה ופחד תהומי נשקף מעיניה.
“לאן אתם לוקחים אותנו? לא סיפרנו כלום לאף אחד,” ייבב שאול.
“תשתקו מיד,” אמר איציק קול סמכותי, “אם לא תשתקו נשתיק אתכם.”
אלי רגליים עקומות נהג ואיציק קול סמכותי ישב לידו. עוד שני אנשים לבושים בדגמ״ח וחולצות שחורות, חובשים כובעי קסקט, ישבו בספסל האחורי. אחד מהם אחז בידו אלה וסובב אותה בתנועות עצבניות.
הנסיעה נמשכה כמו נצח, שאול נפרד במחשבותיו מבני משפחתו. אודליה התעשתה וניטל ממנה הפחד, מחשבות הימלטות חלפו במוחה, אולי תגיע הזדמנות.
הטרנזיט האט בפתאומיות.
“שיט, יש פה מחסום, עבודות בכביש, שוטרים מכוונים את התנועה לדרך חלופית,” אמר בכעס אלי רגליים עקומות.
“קח שמאלה,” נשמעו קולות מבחוץ.
“זו ההזדמנות שלנו, הצילו, הצילו,” צרחה אודליה והחלה להלום ברגליה בעוצמה בדפנות הרכב.
“מה קורה פה? עצור!” נשמע שוב הקול מבחוץ.
דלתות הטרנזיט נפתחו ושוטר הציץ פנימה, אלי, איציק ושני הנספחים זינקו מהרכב באקדחים שלופים וירו בשוטר ובחברו שעמד מאחוריו.
“תברח שאול, תברח, אודליה גלגלה עצמה ונפלה בחבטה על הקרקע, שאול מיהר אחריה. ארבעת היורים שבו במהירות למקומותיהם, סבו על עקבותיהם בפניית פרסה ודהרו עם הטרנזיט תוך שדלתותיה האחרויות נטרקות בעוצמה.

שאול יצא מתחנת המשטרה.
“אנחנו נציב עליך שמירה,” הסביר לו יגאל החוקר, “אבל, לדעתי, אין לך ממה לחשוש, הם רצחו שוטר ופצעו שוטר נוסף ואתה לא בראש מעיניהם.”
עיניו טרם התרגלו לאור השמש הבוהק של צהרי היום לאחר שיצא מאפלולית חדר החקירות המשטרתי. הוא הרכיב את משקפי השמש והבחין באודליה יוצאת בצליעה קלה חבוקה עם יובל.
“אני ממש מצטער על כל מה שקרה,” אמר שאול בהיסוס ומבטו כבוש ברצפה.
יובל נתקף חמת זעם ונגח בעוצמה בבטנו של שאול. “תתרחק מאיתנו, שמעת?”
שאול התקפל, נשימתו נעתקה והוא נפל על הקרקע סמוך לרגליהם וניסה להחזיר את נשימתו.
“יפים לך הסנדלים,” אמר בפה מלא עפר.

2 תגובות

  1. משה קראתי בהשתוקקות את הסיפור הקצר וזה נפלא .
    הכתיבה שלך מיוחדת ,סוחפת ומוחשית. כל כך גאה בך .
    יש לך את זה בגדול …..עכשיו ספר שלם.

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע-עשרה − 7 =