הרומן “קוצר רוחו של הלב” של הסופר האוסטרי הידוע סטפן (או “שטפן”) צוויג יצא לאור לראשונה בשנת 1939, והוא ספרו הארוך ביותר של צווייג.

בשנת 1946 עובד לסרט על ידי הבמאי הבריטי מוריס אלביי, תחת כותרת תרגומו האנגלי, Beware of Pity, “היזהרו מרחמים”.

הספר תורגם לעברית על ידי ניצה בן-ארי ויצא לאור בהוצאת זמורה ביתן בשנת 1986, ובמהדורה מחודשת בשנת 2007.

עלילת הספר מתרחשת בראשית המאה ה-20, בקיסרות האוסטרו-הונגרית שבראשה עומד הקיסר פרנץ יוזף, ומתמקד בחיי הפנאי של קצין צעיר בצבא האוסטרי, סגן אנטון, טוני, הופמילר. ימי שלטונו של הקיסר מתוארים כשגרתיים, ללא מתחים או סבך מדיני שעלול להעיב על חיי הפרט. אלא שלצד השגרה הציבורית חווה הגיבור קשר סבוך שמעיק על שגרת יומו ומעיב עליו. כבר באקספוזיציה רומז הגיבור שהסיפור האישי שיגולל בפני המספר מעלה שאלות מוסריות הטורדות את שלוותו גם בחלוף השנים. הידיעה שהחברה רואה בו גיבור מלחמה בעל עיטור אינה מרככת את ידיעתו ש”מאחורי העיטור הזה מסתתר מישהו שהיה רחוק מאוד מלהיות גיבור” (עמ’ 13).

הגיבור הוא בן למשפחת פקידים אוסטרית שנשלח על ידי הוריו להתחנך בפנימייה צבאית כדי לחסוך בהוצאות חינוכו. עם סיום לימודיו בפנימייה הוא מגויס לצבא ובמהרה מוענקת לו דרגת הקצונה, “הכוכב הראשון”. שרשרת אירועים מקריים מוליכים את הגיבור לקשר שמעיב על חייו: עם הצבתו של הגדוד שבו משרת הגיבור בעיירת גבול, הוא מוזמן לסעודה בטירת עשירים של משפחת האדון פון קקאשפאלבה. במהרה מסתבר לטוני שלא כל הזהב נוצץ: האדון פון קקאשפאלבה, אב המשפחה, הוא אלמן המגדל את אדית, בתו היחידה, הנכה והמרותקת לבית, ואת רוב עתותיו הוא מקדיש למען מטרה אחת – טיפול בבתו וחיפוש אחר שיטות רפואיות שיבטיחו את החלמתה ושיקומה.

כריכת ״קוצר רוחו של הלב״ של שטפן צווייג

סגן טוני הופמילר מוצא חן בעיני אדית ודודניתה והן מזמינות אותו להגיע ביום שלמחרת, עניין שהופך לשגרה קבועה המחייבת את טוני לבטל כל התחייבות אחרת כדי לא לאכזב את אדית. גם אביה מחבב את הגיבור, ולא חוסך באמצעים כדי לגרום לגיבור לשוב ולבקר בטירה מדי יום. טוני מודה שלא הבחין כי אדית התאהבה בו, ולאחר שבאחד מביקוריו היא משכה אותו אליה ונשקה לו בשפתיו, הוא מבין שנקלע לבעיה.

באחד מביקוריו של טוני בטירה הוא פוגש באיש כרסתן, שעם בואו לטירה הוא מבקש תחילה לאכול ולשתות ממיטב היינות, ורק לאחר שישבע וינוח ישטח את דבריו בפני פון קקאשפאלבה הנרגש. בעיניו של טוני, הנוכח בחדר, האיש גס רוח ונהנתן, ותימהונו גובר כאשר מסתבר לו שזהו קונדור, הרופא שמטפל באדית. בתום הביקור טוני וקונדור עוזבים את הטירה וקונדור מגולל באוזני טוני באריכות את סיפור חייו של פון קקאשפאלבה. מוצאו יהודי והוא הגיע לרכוש את הטירה ששמרה עליה אישה ביישנית וחסרת ביטחון, הציע לה נישואין, ולאחר שילדה את בתם אדית היא מתה. נראה שהטירה אינה שייכת למשפחה בעלת שושלת יוחסין, אלא ליהודי שבחושיו העסקיים ידע לרוכשה, ובהווה מתגוררים בה אב ובתו האומללים, וצוות משרתים העומד כל העת לרשותה של הבת ולצרכיה. גם הרופא מועסק על ידי האב באופן פרטי, והוא מגיע מעיר אחרת במיוחד כדי להציע דרכי טיפול ברגליה של אדית. הרופא דוחק בטוני להמשיך בקשר עם אדית ולעודדה באשר למצב רגליה. טוני המעודד מהשיחה עם הרופא אומר לאדית שהסיכוי להחלמתה גדול, וידיעה זו משפיעה על התנהגותה הרגשנית של אדית. היא מבקשת מטוני להצטרף אליה לנסיעה מחוץ לעיר למספר ימים, והוא מצדו מתקשה להסביר לה שהוא מחבבה ותו לא.

בצר לו, טוני נוסע לביתו של קונדור הרופא, ושם הוא נדהם לגלות שאשתו של הרופא היא עיוורת. הוא עד ליחסו העדין והאוהב של הרופא כלפי אשתו הנוירוטית והדאגנית, ובוש בקוצר רוחו של הלב ביחסו לאדית. מערכת היחסים בין הרופא לאשתו אנלוגית למערכת היחסים שבין טוני לאדית. מי נזקק יותר במערכת יחסים אינטימית שבה נמצאים חלש לצד חזק, מוגבל לצד בעל יכולת, מטפל לצד מטופל, עד כמה האחד מבטל את צרכיו למען האחר הנזקק?

הוא חוזר לטירה למחרת, ובמהלך הארוחה אדית השמחה עונדת טבעת לאצבעו של אהובה. הכל מסביב נרגשים, המשרתים בוכים מהתרגשות. המעשה של אדית מתחוור לטוני כטקס אירוסין בלתי פורמלי. הוא מהרהר רבות בקשר עם אדית ואינו מוצא פתרון שיתיר את הסבך הקיים. הוא שוקל לעבור לגדוד אחר המרוחק מהעיירה, שוקל להשתחרר מהצבא, ואף שוקל להתאבד כדי לסיים את הקשר שהתפתח מקוצר רוחו של הלב. טוני מגיע לקסרקטין בשעת לילה מאוחרת, והאל”מ בובנצ’יץ שפוגש בו נוזף בו. טוני אוזר אומץ ומבקש להיוועץ עימו בעניין המשך שירותו (עמוד 345). הוא מספר למפקדו שהכחשתו את דבר האירוסין לאדית באוזני חבריו במקום ציבורי יגיע חיש לאוזני אדית והידיעה עלולה להחמיר את מצבה. האל”מ משכנע את טוני לעבור לגדוד אחר. בנתיים נרצח הקיסר ומתחילות מהומות, לאחריהן פורצת מלחמת העולם הראשונה, ובתוך כך אדית משליכה את עצמה אל מותה ממרפסת הטירה. היא נלקחת לבית חולים ומתה לאחר כחצי שעה. אסון גורר אסון ואביה מת לאחר ימים ספורים.

טוני נשלח לשדה הקרב, מודע לכך שאינו נרתע מהסכנות מפאת קוצר רוחו של הלב (עמוד 360). במהלך הקרבות הוא עד להרג ולדם הנשפך אך אינו מתייחס לקושי זה משום ייסורי המצפון על התייחסותו הכושלת לאדית שהביאה למותה. בתום המלחמה הוא זוכה לעיטורי גבורה, מוכתר כגיבור מלחמה, וזוכה לכבוד רב בחברה הוינאית. אלא שהתנהלותו באשר ליחסיו עם אדית הנכה, וזניחתו לא פעם את הדרך שבה בחר, אינה מניחה לו לעולם. הוא הרי בחר בינו לבינו לוותר על חייו למען אושרה, ולתת לצרכיה מענה, תוך ביטול ענייניו האישיים, כמו מערכת היחסים העדינה שראה בין קונדור הרופא לאשתו העיוורת. בעיני עצמו אינו נחשב לגיבור, שהרי לא כבש את יצרו לחיות חיים חופשיים ללא התחייבות לאישה המאוהבת בו, שהיא גם נכה ומוגבלת מהרבה בחינות. חשוב להדגיש, מותה של אדית לא פוטר אותו מעיסוק בפרשיית היחסים איתה, והתנהגותו קצרת הסבלנות, קוצר רוחו של הלב, באשר ליחסו אליה.

לאחר המלחמה טוני חוזר אך לכאורה חיי השגרה. הוא הולך לקונצרט ומבחין באדם המוליך אישה לעבר מקומה סמוך אליו. מתחוור לו שאלו הם קונדור ואשתו, הזוג שגם הוא ואדית יכלו להיות. הוא יושב במקומו, חסר נשימה, מלא רגשות אשם, ובהזדמנות הראשונה הוא חומק מהמקום כשלבו הולם. הוא אמנם עוזב את המקום אך ייסורי המצפון ומחשבותיו באשר לצעדים שנקט ביחסיו עם אדית, וליתר דיוק לאלו שלא נקט, אינם מניחים לו.

כמו בכל רומן חברתי מעולה גם בזה עולות סוגיות חברתיות: דימוי ציבורי הנקנה בכסף, ברכוש, ובתואר, לעומת הממשות בתוככי הטירה, של חיים רוויי עצב ואומללות; יושרתו של הגיבור, הנאבק בינו לבין עצמו ביחסו לנערה הנכה, לעומת רצונו להיות חופשי מכבלים וממגבלות. כמו כן עולות שאלות מוסריות מתחום הרפואה, שהביטוי הנעלה שלהן הוא במעשיו של קונדור הרופא: עצותיו לאחר עולות בקנה אחד עם הביטויים המוסריים גם במציאות חייו האישיים באופן מעשי, בבחינת “פיו ולבו שווים”.

הרומן יכול היה להסתיים כז’אנר הרומן למשרתות – הקצין הצעיר נענה לאהבתה של אדית הנכה העשירה, והם חיים בעושר ולשמחת אביה של אדית…וכו’. אלא שהרומן המעולה הזה מטפל בסוגיית קשר שבין שני צעירים שמותיר לבבות שבורים, וחלקם מוצאים במוות פתרון למבוי הסתום שנקלעו אליו. הגיבור המעונה ממשיך בחייו ומציב לנגד עיניו ולנגד מצפונו תעודת עניות מוסרית, ודן את התנהגותו בחומרה בכל פעם מחדש.

קיראו גם:

שטפן צוויג בויקיפדיה

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

1 × אחד =