חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על

ההצגה “מתחילים” על במת תיאטרון “תמונע”

כרזת המחזה ״מתחילים״ על פי ריימונד קרבר
כרזת המחזה ״מתחילים״ על פי ריימונד קרבר

ריימונד קרבר, משורר וסופר אמריקאי ידוע, פרסם בשנת 1981 קובץ בן 17 סיפורים, שנקרא על שמו של אחד מהם “על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה”. הסיפורים בקובץ חוו עריכה כבדה, מקצצת, של גורדון ליש, וכך הם הקנו לקרבר תהילת עולם. בשנת 2009, לאחר מותו של הסופר, הסיפורים האלה יצאו בגרסה המקורית, הארוכה, בקובץ בשם “מתחילים” (Beginners) , כשמו המקורי של אותו הסיפור המרכזי.

משה רון, פרופסור לספרות אנגלית והשוואתית, תרגם את כל סיפוריו של קרבר בשתי הגרסאות: הערוכה והארוכה. את שם המשפחה Carver נוהגים לכתוב בעברית עם א’, קארבר, אבל משה רון, בהתכתבות איתי, השמיט את האות א’ המיותרת הזאת, וכך גם אני אכתוב – קרבר, טבעי, פשוט, כמו משלב השפה האנגלית הנהדר של הסיפורים, ברוח הדיבורית, הכמעט סלנגית, אותה משה רון הצליח להעביר לעברית.

אלמה דישי, שחקנית, מחזאית, ובמאית, כתבה מחזה בהשראת הסיפור “מתחילים” בגרסתו המקורית. המחזה מוצג, בבימויה, בתיאטרון תמונע.

שני זוגות חברים שותים ג’ין ומדברים גלויות על אהבה. ניק ולורה מתארחים בביתם של הֶרְבּ (Herb), הקרדיולוג (שבגרסה הערוכה המוקדמת נקרא, משום-מה, בשם מל), וטרי, אשתו. הרב מדבר הכי הרבה מכולם, וניק מספר על כך. במת ההתרחשות היא עיגול רצפה ורוד, עליו 4 כסאות סביב שולחן עמוס משקאות. הקהל יושב במעגל גדול סביב הבמה. השחקנים, גיא גורביץ, מעין קילצ’בסקי, ליאור זוהר, והדס אייל, מרתקים בדיבור, בתנועה, בריקוד, ומעבירים את רוח הסיפור המופתי של קרבר. יש בו קורותיהם של שני הזוגות, ה”אקס” האלים והמת של טרי, גרושתו של הרב, זוג זקנים אוהבים, ששרדו תאונה קשה, הנער המת שגרם לתאונה, שתייה, אוכל, ההפלגות הפיוטיות של ניק המספר, כשהוא מתבונן בחלון. הרב תוהה, שיכור, מדוכא במקצת, ויש לו אקדח בתא הכפפות של המכונית. המתח הולך ונבנה ויש תחושה של משהו רע באוויר המטבח המחשיך. הרב נכנס להתקלח. המים זורמים, עד שהם נפסקים ונשמעת יריה.

הרב מתאבד? נשמע לי תמוה. אני קוראת את הגרסה הערוכה של הסיפור “על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה” בתרגומו של משה רון בספר משנת 1992 בהוצאת “עם עובד”, ואת הגרסה הארוכה Beginners באנגלית מהפרסום ב
New Yorker
.

סופי הסיפורים שונים במקצת, אך אין בהם כל רמז להתאבדותו של הרב. האקדח מהמערכה הראשונה לא חייב לירות בזו השלישית. אנחנו אוהבים את הרב בתהיות הכנות שלו, באנושיות החשופה שלו, ללא הצורך בצער על מותו, וכולנו אוהבים את סיפוריו של קרבר בכל גרסאותיהם.

הפוסט הקודםההצעה באגודה: סיפור על אגודת הסופרים
הפוסט הבאמוסר, מצפון, ואהבה ברומן ״קוצר רוחו של הלב״ של שטפן צוויג
חגית בת אליעזר
בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב, ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים. למדה בסדנאות לשירה בהנחייתם של דליה רביקוביץ, רבקה מרים, ויעקב בסר. פרסמה ארבעה ספרי שירה: "השקת ספינת צפייה" (2008), "התנסויות" (2012), "בעזרת חברים" (2016), "כח משיכה" (2020). מתרגמת שירים מרוסית ומאנגלית, מפרסמת רשימות ביקורת על ספרי שירה, על סרטים, ועל הצגות תיאטרון. יוזמת ומנחה אירועי שירה.
Avatar
תחומי הענין הספרותיים שלי מאז ילדותי היו מדע בדיוני ופנטזיה, בתחילת המאה ה-21 גיליתי מחדש את הקומיקס, ובפרט את המנגה והאנימה. קיבלתי תואר ד"ר בפיסיקה מאוניברסיטת תל-אביב, בתחום האסטרופיסיקה. אך מאז שנת 2000 אני עוסק בתחום הסביבה, במסגרת בית הספר לסביבה ולמדעי כדור הארץ באוניברסיטת תל-אביב. כמו כן, עבדתי במרכז הבינתחומי לחיזוי טכנולוגי שליד אוניברסיטת תל-אביב המתמחה בעתידנות.

תגובה אחת

  1. לא חייבת להופיע התאבדות כדי לשלוח את הקהל הביתה המומים.
    אלמה דישי, שחקנית מוערכת בעיני, עשתה טעות דרמטורגית בהחלטה להוסיף הרג עצמי.
    אפשר לייצג אי השלמה עם החיים בדרכים מגוונות יותר

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

5 × אחד =