ד”ר מכבית אברמזון משלבת בין ספרות לקולנוע ברמה האקדמית הגבוהה ביותר. היא בוגרת החוג לפילוסופיה, מוסמכת החוג לספרות באוניברסיטה העברית, ולמדה קולנוע. נושא מחקרה, בו עשתה עבודת דוקטורט באוניברסיטת תל אביב, הוא מודל נשי חדשני, ‘פְּסִיכֶה החדשה’, על סמך בחינת הקשר בין דמותה של פסיכה במיתולוגיה לבין דמות הגיבורה בסרטי קולנוע קלאסיים ופוסט מודרניים.

מכבית אברמזון .אונ’ תל אביב

אל המודל הזה התוודעתי מתוך שני מאמריה של אברמזון:
פרק ‘נשיות כייחוד, כייעוד, וכבחירה גורלית‘ מתוך הספר ‘על הבחירה – על בחירה גורלית להיות אישה’, וכתבה ‘פסיכה החדשה – מודל נשי בקולנוע‘ באתר ‘דיומא’.

המאמרים מרתקים, מרחיבי דעת. מכבית אברמזון מיטיבה לכתוב על טבע האישה, כפי שהוא מיוצג באמנות העתיקה, המיתולוגיה הרומית בספר ‘חמור הזהב’ מהמאה השנייה לספירה פרי עטו של לוקיוס אפוליוס, ובקולנוע, האמנות החדשה ביותר. היא מזהה את סממניה של פסיכה הקדומה בגיבורות של הקולנוע ובונה את המודל הנשי של ‘פסיכה החדשה’.

הקריאה במאמרים הביאה אותי לכדי מחשבות ותובנות, אותן אני מבקשת להציג כאן. תחילה אתאר את סיפורה של פסיכה הקדומה ואת המודל של פסיכה החדשה מתוך מאמריה של אברמזון, עם הדגשים שלי.

פסיכה הקדומה מהסיפור המיתולוגי ‘אֶרוֹס ופסיכה’ עוזבת, עוזבת, נעזבת, עוברת סדרת מבחני חניכה, עומדת בניסיון, זוכה. צריך הרבה אנרגיה תודעתית כדי לעזוב מקום בטוח, אם כי משעמם ומרסן, כמו בית אביה, כמעט כמו אנרגיית ההימלטות משדה הכבידה של כדור הארץ. פסיכה עושה מסע הרפתקני למאורת הדרקון הממית, ולמיטתו של ארוס, אל התשוקה, של מין מנוכר, מתוך שליטה גברית. היא מבינה, שאלה הם המענה לאיוויים האסורים הפנימיים שלה, מתמודדת איתם בסדרה של משימות רצופות סכנות, מגיעה אל תודעת האהבה הרגשית, השוויונית, ומתאחדת עם ארוס מחדש. פירושו של השם ‘פסיכה’ ביוונית הוא ‘נפש’, ומעניין, שאפוליוס העדיף את המילה היוונית על פני החלופה הלטינית. פסיכה עוברת התנסויות גופניות רבות. בשם שלה יש הבטחה לכך שיהיה סיום רוחני למסע. ואכן ההבטחה מתקיימת. במילותיה של אברמזון “פסיכה משנה לעד את האידיאל של היחסים בין גברים ונשים. במקום יחסי שליטה, היא מציעה יחסי הכרה הדדית ושוויון”.

המיתוס עורר את דמיונם של אמנים לאורך ההיסטוריה, שהרבו לצייר ולפסל את גיבוריו. לדוגמה, הציור של לואי ז’אן פרנסואה לאגרנה משנת 1805:

אירוס ופסיכה לואי ז׳אן 1805
‘אירוס ופסיכה’, לואי ז’אן פרנסואה לאגרנה 1805

גם נוצר עיבוד ספרותי מוצלח למיתוס – האגדה ‘היפה והחיה’, או בשפת המקור הצרפתית ‘La Belle et la Bête’, שנכתבה ב–1740 בידי גבריאל־סוזאן ברבו דה וילנב. נערה יפה, הנמשכת לגבר-חיה אימתני, נכלאת מרצונה בארמונו-מאורתו, מתאהבת בו, וזוכה להסרת הקללה: ‘החיה’ חוזר להיות הנסיך הצעיר, יפה התואר, ונעים ההליכות. יש לציין, שהמילה העברית הנקבית ‘חיה’ לא נוחה לשימוש בהקשר של גבר מכוער ואלים, ולא נשמעת מפחידה דיה, לעומת המילה אנגלית beast. הגבר האימתני – ‘החיה’ – הוא בהחלט חידוש לעומת המיתוס המקורי, הוא בעצם הכלאה בין הדרקון לבין ארוס מתוך ‘ארוס ופסיכה’. האגדה ‘היפה והחיה’ זכתה לעיבוד קולנועי בסרטו של ז’אן קוקטו הצרפתי משנת 1946.

מכבית אברמזון מתמקדת במחקרה בדמות הגיבורה, לה היא קוראת ‘פסיכה החדשה’, בסרט ‘היפה והחיה’, וכן בעוד סרטים קלאסיים, דוגמת ‘קינג קונג’ האמריקאי משנת 1933, המתכתב עם האגדה ומסתיים באמרה המפורסמת It was Beauty killed the Beast, ובסרט ‘פנטום האופרה’ הצרפתי משנת 2004, שמבוסס על המחזמר באותו השם משנת 1984, שנכתב על פי רומן אימה גותי בלשי מאת הסופר הצרפתי גסטון לרו משנת 1909. במרכזו של הרומן אהבתו הטרגית של גבר-חיה, שהאיסור לראות את פניו תחת המסכה מתכתב עם האיסור לראות את פניו של ארוס במיתוס. כמו כן, אברמזון חוקרת את דמות הגיבורה המתמודדת עם גבר אפל בסרטים פוסטמודרניים כגון ‘לב פראי’, ‘סימנים של כבוד’, ‘יס’, וטרילוגיה קולנועית של רונית ושלומי אלקבץ. הסוף הטוב של המיתוס לא תמיד מתקיים בסרטים, כי הוא בעצם פנטזיה מתקתקה, בגדר too good to be true: האמריקאים אינם מאמינים לטוב לבו של קינג קונג ומחסלים אותו. פנטום האופרה לא זוכה לממש את אהבתו.

יפים בעיניי ניסוחי האבחנות במאמריה, כגון (בהשמטות קלות):
“המפגש עם ה’גבר-חיה’, שמגלם את האיווי האסור שלה, מגלה לגיבורה את האפלה של עולמה הלא‐מודע”; “המיתוס מתאר אישה כפולת פנים ‐ יפה וחיה. היא נשית: יפת מראה, אוהבת, מעניקה לזולת, רגישה ורכה. אולם באישיותה היא גם גברית: שואפת לממש את עצמה בעולם, הישגית ופראית.”; “ניתן לנתח את מהלכה של פסיכה כמסע של האישה ‘היפה’ לשחרור ‘החיה הגברית’ הכלואה והנסתרת שבה. ב’עולם החברה’ היא אישה מרצה שמצייתת למבט הגבר, בעוד ‘החיה’ מודחקת ואסורה. ב’עולם החיה’ היא מגלה את יצריה וכוחה, מתענגת, אולם גם מתמלאת אימה נוכח קיום החיה שבה”.

פסיכה במיתוס, וכמוה גם פסיכה החדשה בקולנוע, תמשיך את המהלך המשמעותי, תתמודד עם החיה הפנימית שלה ותלמד לשלוט בה, ובזכות כך תחייה במצב שוויוני עם הגבר שלה. אני מבינה עכשיו שישנן נשים שנשארות ב’עולם החיה’, נכנעות לחיה הפנימית שלהן. גבר שתלטן מְתַקְשר עם האיווי הפנימי של האישה שהוא ה’גבר-חיה’ שבה, ושניהם יחד מהדקים את השליטה על האישה. המנגנון הזה יכול להסביר את תופעת האישה המוכה שנשארת עם הבעל האלים, ואת הצבעתן של נשים אמריקאיות לטראמפ בבחירות 2016.

לפי דעתי, המקבילה הגברית לאיווים המיניים האסורים של האישה, היא ייצר הלוחמה. הגבר שש אלי קרב, בו ימות או ייצא גיבור גדול, בין אם הוא רוצח שכיר שפל או לוחם חופש נאור. הדבר בא לידי ביטוי במיתוס של אודיסאוס והמלחמה האכזרית והמיותרת בטרויה הקדומה. למה לחצות חצי ים כדי להחריב עיר בצורה, שאין איתה סכסוך גבולות, באמתלה קלושה של נקם על חטיפת הלנה היפה, שבטח התכערה בעשר שנות המלחמה?

ברצוני לחדד היבטים אחדים בהשוואה אותה עורכת אברמזון בין פסיכה למדיאה. מעשה הנקם הקיצוני – רצח הילדים – מעיד על כך שמדיאה נכנעה ל’חיה הגברית’ שבה, ונכנעה לאיווי המוות, כי הרי ברוצחה את ילדיה, רצחה משהו מתוכה. היוצר היווני אוריפידס הגה את מדיאה בשנת 431 לפנה”ס. ב-600 השנים עד לסיפורה של פסיכה האנושות רכשה מידה של אנושיות.

תוך כדי קריאה קשובה ב’ארוס ופסיכה’, התרשמתי מהעושר של מוטיבים תרבותיים-ספרותיים שבו. אפרודיטה, אלת האהבה והיופי, אימו של ארוס, מתקנאה ביופיה של פסיכה ובאהבתו של בנה אל בת-אנוש, ומעמידה אותה בסדרה של מבחנים: מטילה על פסיכה משימות קשות ומתישות, כשהאחרונה והמסוכנת בהן היא ירידה אל השאול והבאת קופסת היופי של פרספונה, מלכת השאול. הירידה אל השאול וניסיון היציאה ממנו מתכתבים עם המיתוס של אורפאוס ואורידיקה. אורפאוס אומנם ירד שאולה וחזר ממנו, אך לא לזמן רב – הוא נרצח באכזריות ע”י נשות תראקיה הזועמות – ואילו פסיכה היא האישה היחידה שחזרה בשלום מהשאול. אורידיקה ניסתה לחזור, אך לא הצליחה, כי הייתה תלויה בגבר, שהכשיל אותה. לעומתה, פסיכה נהנתה מהעצמאות אותה רכשה במהלך מסע החניכה.

בשני המיתוסים מופיע מוטיב של האיסור להסתכל מתוך סקרנות בוערת – האיסור להשתמש בחוש הראיה, החשוב ביותר לאדם, כדי לספק את יצר הסקרנות. אורפאוס מכאן ופסיכה מכאן עברו על האיסור. בזמן שאורפאוס נענש קשות על המבט האסור – איבד את אורידיקה, ואף את חייו לאחר מכן – פסיכה עברה על האיסור פעמיים, וקיבלה עונש קל, שבעצם קידם את העלילה: המבט בפני ארוס בשלב של קשר מיני בלבד, גרם לפסיכה להתאהב בארוס, להיפרד ממנו, ולצאת למסע מפרך על מנת לזכות בו מחדש. ההצצה האסורה בתוך קופסת היופי של פרספונה הפילה על פסיכה תרדמת, אשר דרבנה את ארוס להצילה בנשיקת אוהב.

פסיכה מתעוררת מנשיקת ארוס אנטוניו קנובה, 1800 לובר
‘פסיכה מתעוררת מנשיקת ארוס’, אנטוניו קנובה, 1800, לובר

אפרודיטה התרשמה ממאמציה של פסיכה ומהישגיה, והשתכנעה שפסיכה ראויה להתחתן עם ארוס, אשר מצדו פיתח כלפי פסיכה אהבה רגשית.

ההתכתבות של ‘ארוס ופסיכה’ עם המיתוס המכונן של אודיסאוס וודאית ומידית. מסע ההרפתקאות של פסיכה הוא גרסה נשית של דרכו הפתלתלה של אודיסאוס חזרה לביתו באיתקה.

כפי שראינו, ‘ארוס ופסיכה’ התכתב עם מיתוסים של העת העתיקה, שקדמו לו. שמחתי לגלות שהמיתוס ‘ארוס ופסיכה’ שימש תשתית לאגדות במרוצת השנים, כמאמר “אין חדש תחת השמש”. אציין כאן מעשיות עממיות אחדות, אשר שאבו מוטיבים מתוך המיתוס.

כיפה אדומה נשלחת ע”י האם למשימה מסוכנת ביער. הילדה עוברת על האיסורים לא לרדת מהשביל ולא לדבר עם זרים, כי הפסיקה לציית באופן עיוור לציוויים, היא בתהליך התפתחות אישית. הילדה פוגשת בחיה ממש – הזאב. במסעה היא נעזרת בחיות היער, כמו פסיכה במשימות שהטילה עליה אפרודיטה, אימו של ארוס.

בסיפור סינדרלה ישנן 2 אחיות בוגרות קנאיות. גם לפסיכה היו 2 אחיות כאלה, שדחקו בה להציץ בפניו של ארוס, כשזה נאסר עליה. גם סינדרלה נפרדת מהנסיך בבריחתה מהארמון. את המסע לאיחוד האוהבים עושה הנסיך, כשהוא תר אחרי סינדרלה מדלת לדלת, בגדר “יגעת ומצאת תאמין”. שלגיה נתונה לקנאת אמא חורגת, אשר מבקשת להמיתה. המוות מומר בתרדמת, ממנה מעירה אותה נשיקת הנסיך.

המסע אותו עוברת פסיכה הוא מעניין ואף חדשני. פסיכה היא ממש וונדרוומן בחוברות קומיקס ובסרט משנת 2017, אלה-אישה תמימה-חכמה, שעוברת התבגרות מואצת תוך כדי מלחמת העולם הראשונה, ומלמדת את הסובבים אותה שיעורים במוסר.

אני רואה, שנושא שחרור האישה, כלומר שוויון האישה, אינו המצאה של העת החדשה. הנה הוא נמצא במוקד הדיון לפני כמעט 2000 שנה. המיתוס מלמד אותנו: אישה משוחררת היא אף אישה שמשחררת את הגבר מהחיה שבו, ומשתיתה את מערכת היחסים על מידות של מוסר.

היו הבזקים של נשים מנהיגות לאורך ההיסטוריה, שנשאו את דגל המוסריות והשוויוניות, דוגמת ז’אן ד’ארק המצביאה הצרפתייה, ומריאן – הדמות האלגורית שמקורה במהפכה הצרפתית ומסמלת את החירות והתבונה, שאף משמשת כמטונימיה לאומה הצרפתית.

האם ניתן לומר, שכפי שפרומתיאוס הפקיע את האש משליטתם הבלעדית של האלים, ונתן אותה לאנשים, כך ארוס העניק לאנשים את המיזוג בין אהבה גופנית לזו הרגשית, האהבה שהייתה נחלתה של אפרודיטה בלבד? אכן ידו של ארוס הייתה בדבר, הוא פעל לטובת האנושות, אך לא נענש על מעשהו זה.

המסע המתיש והמסוכן של פסיכה מזכיר את טקסי החניכה לנערים מתבגרים בשבטים אפריקאים למיניהם, שיש בהם גרימת כאב מיותרת עד כדי התעללות, ועבור אחדים מהמתבגרים הטקס מסתיים במוות. אך גם המוטיב הזה, כמו הירידה שאולה והחזרה ממנו, כמו הענקת אהבה רגשית לאנושות לעומת ‘גניבת האש’ ע”י פרומתיאוס, עובר במיתוס עידון וריכוך.

אני שמחה, שהכרתי את ד”ר מכבית אברמזון ואת מחקרה הקושר ספרות וקולנוע. בזכות מאמריה התוודעתי אל המיתוס ‘ארוס ופסיכה’ – סיפור אלגורי נהדר על טבע האישה ועל התפתחות אישיותה. ההעמקה בהקשריו התרבותיים-ספרותיים של המיתוס הרחיבה את ידיעותיי במקורות יצירות ספרות.

הפוסט הקודםהעישון בסיפור מתח לא מזיק
הפוסט הבאריקושט
חגית בת אליעזר
בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב, ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים. למדה בסדנאות לשירה בהנחייתם של דליה רביקוביץ, רבקה מרים, ויעקב בסר. פרסמה ארבעה ספרי שירה: "השקת ספינת צפייה" (2008), "התנסויות" (2012), "בעזרת חברים" (2016), "כח משיכה" (2020). מתרגמת שירים מרוסית ומאנגלית, מפרסמת רשימות ביקורת על ספרי שירה, על סרטים, ועל הצגות תיאטרון. יוזמת ומנחה אירועי שירה.

תגובה אחת

  1. תודה לך חגית שהבאת בפנינו את המאמר המרתק הזה וחשפת אותנו למכבית אברמזון ועל הנושא שהיא עוסקת בו הקשר בין ספרות וקולנוע.
    הדמות של פסיכה מעניינת,
    היא עוזבת את בית אביה, לכשעצמו אקט של גבורה. האם המילה היוונית פסיכה הובילה למושג הפסיכולוגיה? ואם כן מעניין שזה בא מדמות נשית. האם המסע שהיא עוברת הוא רוחני או פיזי?

    עוד דבר מעניין שהמיתוס המקורי מסתיים בסוף טוב שלא כמו מיתוסים רבים יוונית רבים שלהם סוף טראגי, למשל מה שקורה לדמות של אורפאוס, כפי שחגית מכירה, שירד לשאול כדי להחזיר את אהובתו אורידיקה, ולא יכול היה שלא להביט לאחור לוודא שהיא שם. ומה היה בסופו? נשים שעובדות את דיוניסוס רצחו אותו ויש אף אומרים שאחר כך ראשו הכרות, המשיך לצוף במים שנים רבות. פעמים רבות סוף רע במיתוס היה כעונש למה שהדמות עשתה מתי שהוא בחייה.

    הסיפורים והאגדות המיתולוגיות באו לחנך את אותם מאמינים איך לשמור על עצמם בפני החיה שבפנים. הרי מי ששולט בהם אולי חי בהרמוניה ומי שלא סובל? ראו את הסיפור ג’קיל והייד. ושלא נדע איך תפסו את הנשים בימי הביניים. בימי הביניים קיבלו הגברים ספר הדרכה של איך לשלוט באשתו, לאחר שנישאו. אני מפנה אותכם לגלות מה קורה להן בספר “המעמד הרביעי”.

    גם בסיפור התנכי יש אזכורים להתאכזרות של גברים כלפי נשים כמו במה שמכונה “פרשת דינה” שמופיע בספר בראשית. אותו מקרה אונס מזעזע. אבל אני מתרחקת מהנושא העיקרי וזו פסיכה והניתוח המעניין של ד”ר מכבית אברמזון

    היו דמויות נשיות חזקות נוספות, במיתוס היווני. ניקח למשל את המערכת יחסים בין פרספונה ואמה דמטר שחפשה את בתה במשך 7 שנים לאחר שנחטפה על ידי גבר, אל השאול. דמטר היא לא ויתרה, הלכה ממקום למקום עד שיום אחד התגלה לה היכן ביתה נמצאת, בעיני היא גיבורה. איפה היה האבא בכל הזמן הזה? ובחזרה לפסיכה עצם זה שהיא האשה היחידה שחזרה מהשאול מצביע על המקום המכובד שהיא קיבלה ביוון העתיקה. אולי היתה גיבורה ואולי הצליחה במעלליה בעקבות אותו מסע שעשתה קודם, מסע אמיץ. שמזכיר אולי את וונדר וומן? כפי שחגית מזכירה. אסיים בתקופת הרנסנס האיטלקי, שבו היו נשים , חלקן במעמד גבוה, שקיבלו היתר להיות משוחררות לעשות כפי רצונן, למשל המשוררות האיטלקיות בתקופת הרנסנס, שהותרו להסתובב בחצרות, לצאת מביתן ולא לעסוק רק בבישול וטיפול בילדים, והיו עשרות משוררות כאלו, שחלקן ממעמד האצולה, ביניהן ויטוריה קולונה.

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

10 + 11 =