ברצוני להציג לפניכם הרצאה שנתתי לזכרו של עמוס עוז בסוף ינואר שנה זו – 2021.
ההרצאה משלבת בסופה (החל מדקה 37) קטעים משיחותיי עם עמוס עוז, במסגרת שיעורי קורס ספרות ורפואה שנערך מדי שנה בפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר באוניברסיטת תל-אביב. זו הזדמנות לשמוע את עוז בקולו ובפניו עונה לשאלות ומסביר את מחשבותיו.
ראשיתה של ההרצאה בפנייה שהופנתה אלי מטעם בית החולים ביילינסון (המרכז הרפואי רבין) לרגל חנוכת מרכז קרדיולוגי חדש שנקרא על שמו של עוז.
בהרצאתי אני עוסקת בעולם הרפואה ביצירותיו, נושא הלקוח מתוך ספרי "הרהורים על ספרות ורפואה – דילמות ביחסי רופא-חולה" כרך א'.
את עמוס עוז פגשתי לפני שנים בבית המלון הישן שבמעלה החמישה, שם הרצה על אודות יצירתו לחברי הקיבוץ. דיבורו מתון ומסקרן, וכולו שופע קסם. כבר לא מאוד צעיר, אך עדיין יפה תואר, פשוט בהלכותיו, צנוע, ועניו. נראה שמשהו מהפן הקיבוצניקי, בן קיבוץ חולדה, שנטבע בו בצעירותו, שב ועלה מתוכו, התמזג עם הקהל שהיה מרותק לדבריו, ולא ניתן היה לחוש שמדובר בסופר הישראלי הנודע ביותר בעולם. בהפסקה התיישב בחדר האוכל יחד עם כולם ללגום מרק עוף.
מאז, מדי שנה בשמונה השנים האחרונות שלפני פטירתו, נפגשנו ביוזמתי במסגרת הרצאתו השנתית בקורס ספרות ורפואה, שהייתה אירוע מרתק בפני עצמו.
בעת הדיון שאני נוהגת לערוך עם הסטודנטים בכל אחד משיעורי הקורס, שוחחתי עם עמוס עוז על היבטים שונים ביצירותיו, תוך התמקדות בנקודות מבט אישיות ובהיבטים רפואיים שעלו מתוכן כבדרך אגב.
אולי, אני מהרהרת במבט לאחור, שילוב של נושאים רפואיים משניים ביצירותיו כלל לא היה כבדרך אגב. לא בכדי המרכז הקרדיולוגי בביה"ח ביילינסון נקרא על שמו.
בכרך א׳ של ספרי "הרהורים על ספרות ורפואה – דילמות ביחסי רופא חולה" הקדשתי פרק למחקר ייחודי על עולם הרפואה ביצירותיהם של סופרים, וכמובן ביצירותיו של עמוס עוז.
גיליתי מקור לא אכזב של מחלות ומצבים רפואיים, תיאור בתי חולים ומרפאות, תיאורי רופאים, אחיות, וסניטרים, תיאור חולים: דיסימולנטים (חולים שאינם מטפלים בעצמם לפי ההנחיות אף שהם כביכול מסכימים), וכאלה שמשלימים עם מחלתם, לצד קרוביהם, הנטועים בעיר או בקיבוץ, שתוארו בשפתו הנהדרת.
בסוף ההרצאה האחרונה שעמוס עוז נתן בקורס ספרות ורפואה ב-2018 אמר לי שבשנה הבאה לא יוכל עוד להרצות. באותם רגעים לא הבנתי מדוע. שנינו הבטנו איש ברעותו ושתיקה גדולה השתררה בינינו. הבטתי בפניו היפות, שמתמיד נראו לי כאילו תוויהם גולפו ביד אמן, והן היו חיוורות ועייפות. דוק של עצבות ניבט מעיניו הכחולות שהחביאו את סודו – סוד מחלתו האיומה.
במהלך שיחותיי עם עמוס עוז, במסגרת הקורס, נחשף לפני אדם אנושי ועדין, כריזמטי, שנון, ובעל חוש הומור דק, המכיר בערך עצמו, אך יחד עם זאת צנוע למדי. מעבר לכישרון כתיבתו המוכח בולט כישרונו המופלג להציג את יצירותיו בפני קהל, ולהתעמק בנבכי הנפש של גיבוריו. ממש כפי שלדעתי היה רגיש באבחון בני אדם בכלל, ואת אלה שהכיר בפרט.
נוכחתי ששום אדם עלי אדמות לא יוכל לפגוע בגדולתו כסופר וכאדם ובמורשת הנפלאה שהשאיר.
יהי זכרו ברוך.
