לפניכם הסיפור המסיים את פרוייקט המאמרים והסיפורים שלנו על משיח השקר/המנהיג הרוחני (מחקו את המיותר) המפורסם מהמאה-18.

אנו מביאים לפניכם שני פרקים ברומן היסטורי של אוהד-פלא האזרחי, מנהיג רוחני בפני עצמו, ששואב השראה מראשוני החסידות אבל גם מיעקב פרנק, ומנסה לשלב בין הרעיונות של כולם. הוא פירסם סדרה של ספרים היסטוריים העוסקים בנקודות מפתח שנויות במחלוקת בהיסטוריה היהודית, שבראשון שבהם “קדשה: שובן של כוהנות האהבה” (הוצאת דופן 2016) שעסק ברפורמה הדתית בימי המלך יאשיהו עסקנו כאן בעבר.

כעת, בשבוע שבו מלאו 261 שנים לפטירתו של מייסד החסידות הרב ישראל בעל שם טוב, אנו מביאים שני פרקים מהספר השני בסדרה זאת “קדשה: אפלה זוהרת” (הוצאת דופן 2020), העוסקים בקשרים שבין הבעל שם טוב ובין יעקב פרנק, שאמנם לא נפגשו מעולם אבל ככל הנראה בהחלט ידעו אחד על השני (אמנם פורסמו מסמכים שבהם נטען שישראל הבעל שם טוב נטל חלק בויכוח בין רבנים ובין אנשי יעקב פרנק, אבל נראה לאחר מחקר שמסמכים אלו הם מזוייפים).

אוהד אזרחי בשני הפרקים מהספר מנסה לדמיין את הדמויות השונות כל כך של הבעל שם טוב ויעקב פרנק, ולהראות שלמרות הכל היו נקודות דמיון וקרבה.

המערכת

כריכת ספרו של אוהד פלא אזרחי ״קדשה: אפלה זוהרת״

הבעל שם טוב

תמונה מזוייפת של הרב ישראל בעל שם טוב מראשית המאה ה-20. הספריה הלאומית.

“עלינו לעשות מעשה, חברים!” אמר אחד החכמים שהתכנסו בקרחת היער סביב האש. בזקן השיבה הארוך שלו ניכרו עדיין סימנים צהובים שהעידו כי אדום שיער היה בצעירותו. עיניו הכחולות בערו לאור המדורה. “צודק הוא אחינו הרב אפרים, עלינו לעשות מעשים שאינם מן השגרה. על כתפינו מוטלת האחריות להפטר מאותו האיש, החוטא ומחטיא את עדת ישראל, ויפה שעה אחת קודם!”
“יודע אתה היטב כי סכנה בדבר” השיב לו חברו היושב למולו במעגל. “מעולם לא השתמשנו בצירופי השמות הללו, ואם נטעה בצירוף ולו
במאומה עלולים אנו להמיט על עצמנו אסון.”
“וכי אינך מוכן למסור נפשך לטובת כלל ישראל?” תהה החכם השלישי.
“את נפשי מוכן אני למסור” ענה השני בזעף, “אך מי יודע כיצד יפעלו הכוחות אם חלילה נטעה. אם ניפגע רק אנחנו ניחא, אך מה אם ייפגעו גם
אנשים תמימים שלא חטאו?”
“הלא רבנים גאונים אתם כולכם” אמר הרב אפרים, “וגם עלי אומרות הבריות שאינני טיפש גמור. נלמד היטב את הכוונות ולא נטעה בצירופי
האותיות. סכנה כרוכה אמנם בדבר, אך יהא אלוקינו בעזרנו, ויחדיו נעשה למען ישראל, נעשה וגם נצליח!”
יללות זאבים קרעו את דממת הלילה. החכמים שתקו לרגע והאזינו. רגילים היו אל חיי היער. שבועות רבים בכל שנה היו יוצאים אל היערות, סועדים את לבם במזון המועט אותו קיבצו בחוצות העיירה, ומשאפסה הצידה סומכים היו על הנס. מדי פעם נתקלים היו בעובר אורח מסתורי, צייד או כפרי. מביט היה בהם מרחוק, משאיר אחריו שק לחם או צרור תפוחי אדמה, והולך לדרכו. היטב ידעו כי אין זה אלא אליהו הנביא, המתלבש בדמות אותו עובר אורח ודואג לפרנסתם.
“אם נפגע חלילה בפראנק ובאנשיו תהיה בכך בכיה לדורות!” אמר לפתע אחד החברים, שכל אותה העת ישב דומם תחת אחד העצים, עצם עיניו והעלה טבעות עשן ממקטרתו. הוא קם ממקומו ודיבר בתוקף, משל היה אחד מן החכמים הידועים. “אף אם חוטאים הם במזיד” אמר, “הרי שעל פי הזוהר אינם נחשבים אלא כמי שטעו בשגגה, בגלל כובד הגלות! אל לנו לתת ידינו לחרם הרבנים. להיפך, אומר אני: עלינו להתפלל שיבוטל אותו החרם הרע, שלא יפרדו חלילה בני אותה הכת מקהל עדת ישראל!”
המבטים הופנו באחת אל הדובר. “כל קהל עדת ישראל” המשיך הוא, “מפשוטי העם ועד החכמים הגדולים, מהצדיקים והקדושים ועד הפושעים
והמורדים, כולם אינם אלא גוף אחד, גוף השכינה. אם תפרידו את הכת הזו מן העדה כאילו כרתתם חלילה איבר מאיברי השכינה. והשכינה מייללת היא ואומרת ׳כל זמן שהאיבר מחובר יש תקווה שיהיה לו איזה רפואה, וכשחותכין האיבר אין לו תקנה עולמית׳, כי כל אחד מישראל הוא איבר מהשכינה!”
“איבר מאיברי השכינה?” נרגז הרב אפרים, “אין הם איבר, אלא ספחת! בני ערב-רב הם! גידול רע הם, גידול שיש לנתח ולהוציא לאלתר, לפני שיצמח ויהרוג את הגוף כולו! זה מה שהם! ומי אתה בכלל? מאיפה הופעת?” זעף הרב אפרים. “אינך מוכר לי מהכינוסים הקודמים, אם כי עלי להודות שכבר שנים מספר לא זכיתי להצטרף אל חברי. דומה שכל החברים מכירים אותך, אך לא טרחו להציגנו זה בפני זה. ובכן, אני הנני אפרים זיצער, רב ואב בית הדין של לנצקרון” הציג הרב אפרים את עצמו, “ומי כבודו?”
“ישראל בן אליעזר שמי” ענה החכם המסתורי. “נולדתי במולדובה שבארצות הסולטן. אמי מתה בלידתה אותי ואבי נפטר עלי בהיותי בן חמש.
חבריו של אבי, הצדיקים הנסתרים המשוטטים ביערות, אספוני וגדלוני בקרבם.”
“ותורה ממי למדת?” תהה הרב אפרים.
“אצל ר׳ יואל בעל-שם למדתי” ענה ישראל, “אך יותר משלמדתי מפי בשר-ודם לימדה אותי נשמתי.”
“היש ממש באיש הזה?” פנה הרב אפרים בתמיהה אל חבריו “או שמא בהעדרי צירפתם אליכם בטלנים ושרלטנים, שלא טרחו ללמוד תורה כראוי מימיהם?”
ינשוף קרא מבין הענפים, פרש את כנפיו ועף חרש לדרכו. אחד החכמים קם ממקומו, אסף כמה גזרי עצים וסידרם בתוך האש.
“׳בעל שם טוב’ מכונה האיש הזה בפי הבריות” ענה הלה, תוך שהוא בוחש בגחלים, ומפנה מקום לגזעים החדשים, “ייתכן ששמעת את שמו.
ידוע הוא כמומחה ברפואות. מכיר הוא את כל צמחי היער, ברכותיו פועלות ישועות יותר מכל קמיעות המקובלים, אולם שונה דרכו מכל בעלי השם שקדמו לו.”
“אהה…” המהם הרב אפרים בחוסר נחת מופגן, “שמעתי גם שמעתי על האיש. מספר סיפורים, לוחש לחשים ומחלק קמיעות. עמי הארצות רואים בו איש קדוש, אך האם תורה יש בו? מי שטרם מילא כרסו בתלמוד אינו ראוי להיות חלק מן המעגל הזה!” רטן הרב אפרים. “גם אם יודע הוא להוליך שולל את פשוטי העם כאחד ממכשפי הגויים, אין לנו זמן לדברי הבל. הבישוף דמבובסקי קרא לויכוח פומבי שסופו ידוע. עלינו לעשות מעשה ללא דיחוי ולבטל את העניין משורשו!”
הוא פנה אל ישראל בעל שם טוב ואמר בזלזול מופגן: “ועימך אינני חפץ להתדיין כלל. מוזמן הינך לשבת עמנו, לעשן את הלולקע שלך בדממה
ולהקשיב, כפי שעשית עד כה, שהלא נאמר ׳יפה שתיקה לחכמים׳.”
“כבר אמרו רבותינו, הרב אפרים” ענה הבעל שם טוב ללא היסוס, “שכל תענית-ציבור שפושעי-ישראל אינם לוקחים בה חלק אינה יכולה להיחשב כתענית-ציבור. יודע אתה מדוע? משום שגם רשעי ישראל הינם חלק מן הציבור! הפרנקיסטים הינם חלק חשוב מכלל עדת ישראל! אף אם עושים הם מעשי נבלה, מכל מקום נשמתם קדושה היא. כך טוען התלמוד עצמו, שאתה, הרב אפרים, מבקש לשמור על כבודו.”
“חוצפן!” נבח הרב. “וכי יודע אתה את כל התלמוד בעל-פה שמעז הינך להתריס בפני בשמו?”
“ואם יודע אני רק חצי מהתלמוד בעל-פה, האין די בכך?” שאל ישראל ועיניו בורקות באש המדורה שביניהם.
“וכי יודע אתה חצי מהתלמוד בעל-פה? טוב ויפה!” קפץ הרב אפרים על המציאה כמוצא שלל רב, “הבה ונבחן אותך מיד, אך אם תגמגם ותטעה
תאלץ לשתוק מכאן ואילך. אם כן, אמור נא לנו איזה חצי יודע הנך בעל פה?”
“איזה חצי שתרצה, כבוד הרב!” השיב ישראל בעל שם טוב בחיוך שובב, לקול צחוקם של חברי המעגל.
הרב אפרים נשתתק לרגע, כי הבין שהיה ללעג בעיני חבריו.
“אינני נוהג להתרברב בידיעותי” הרצין ישראל ואמר, “אך נדמה שהשעה דורשת זאת. לכן כבוד הרב, בוא והקשה עלי את הקושיה החמורה ביותר שיש לך בלימודי התלמוד, קושיה שמתחבט אתה בה כבר חודשים מספר, ואינך מוצא לה תשובה.”
“סבור אתה שתצליח לפצח סוגיה חמורה, כך לבדך ביער, ללא ספרים לעיין בהם, רברבן שכמותך?” שאל הרב אפרים, ובינו לבינו תהה כיצד ניחש אותו שרלטן שאכן מתלבט הוא בכמה קושיות קשות כבר חודשים מספר, ואינו מוצא להן תשובה.
“נסה נא אותי, כבוד הרב” ענה הבעל שם.
“בסדר גמור” אמר הרב כמי שהזדמנות שניה נפלה לחיקו, “אקשה לך קושיה גדולה, קושיה שמתחבט אני בפתרונה כבר זמן רב. כל חכמי פולין-ליטא שעברו בביתי לא הצליחו לפותרה. אולם משביע אני אותך: אם לא תצליח להמציא לי תשובה ראויה, האם מבטיח אתה שתשתוק מעתה והלאה, ותניח לנו לרכז כוחותינו בדברים שלשמם נתכנסנו?”
“מבטיח!” ענה ישראל. “ומאידך, כבוד הרב. אם תתפצח לה הקושיה, מבטיח אתה לי שתסיר את בקשתך לפגוע באותו האיש פראנק ובעדת
חסידיו?”
“אין כל סיכוי שתצליח בכך, רברבן שכמותך!” לחש הרב אפרים אל תוך זקנו, ואז אמר בקול: “מסכים הנני, ובלבד שנוכל להתקדם.”
הרב אפרים שטח בפני ישראל בעל שם טוב את הסוגיה. הוא הקשה מן הגמרא במסכת שבת על דברי הגמרא עצמה במסכת נידה, שמתחדדים
כשמעמידים אותם לאור הנאמר במסכת יומא. הוא הוסיף והוכיח כי דברי רש”י על הסוגיה ופירושי התוספות אין בהם ממש, וכי דומה שאף אחד מן המפרשים, הראשונים והאחרונים, לא שם לבו לדברים, אף כי חמורים הם.
חברי המעגל הנהנו בראשם לאות הסכמה וליטפו את זקנם. אכן, קושיה יפה הקשה הרב אפרים, ואין אחד מהם יודע כיצד להשיב על תמיהתו. ניכר היה באפרים זה שיושב הוא בעיירה ולומד תורה בנחת. לא כמותם, שספרים אין להם, ונאלצים הם לחזור על לימודם בעל פה, תוך הליכה מעיירה לעיירה, או בישיבה מצונפת תחת גשר בעת מטר.
המבטים כולם הופנו אל ישראל בעל שם טוב שישב והאזין רוב קשב לדברי הרב אפרים, תוך שהוא שואף עשן ממקטרתו, שמיני עשבים בעלי
ניחוח מוזר מילאו אותה תמיד. לבסוף פתח ישראל את פיו, אך להפתעת כולם, במקום לענות על הקושיה החל הוא פתאום לשיר. ניגון געגועים עמוק בקע מגרונו. מילים לא היו לניגון, רק מנגינה.
ישראל בעל שם טוב שר בקול עמוק וערב. לאחר דקות מספר דומה היה שכל היער שר איתו במקהלה. קולות הינשופים השתלבו בנעימת הניגון
וקריאות הזאבים הרחוקים הוסיפו לו נגיעות מיוחדות של אימה. הניגון חזר על עצמו שוב ושוב כמעגל, במשך דקות ארוכות. נפשם של כל הנוכחים כמו יצאה לנדוד על כנפי השיר. להבות האש פחתו והלכו. חשכה הלכה ונפלה על קרחת היער.
כשסיים ישראל לשיר את שירו ישבו כולם בדממה. איש לא העז לפצות פה. לבסוף קם אחד הנוכחים והעלה מחדש את האש. אור אדמדם הציף את פני החכמים. הם הביטו לעבר הרב אפרים וראו כי נחלי דמעות שטפו את פניו.
“אני מצטער, מצטער מאוד…” לחש הוא ונד בראשו כלא מאמין. “אינני מבין מה קרה כאן, אך פתאום הכל הפך בהיר! כשהתחלת לשיר, רבי ישראל מכובדי, החלה לרדת אלי משמים תשובה ברורה לקושיה שהצגתי בפניך. אך לא רק לסוגיא זו קיבלתי תשובה, כי אם לכל קושיותי, אלו שפרשתי בפניכם הערב ואלו שעדיין לא. עלי להודות שלמען האמת פשוטות הן כל התשובות. השאלות מסובכות הן, אך התשובות, מסתבר, פשוטות.”
“האמת תמיד פשוטה היא” ענה ישראל בעל שם טוב בקול נעים ורך.
“הרשה נא לי להתנצל בפניך” אמר הרב אפרים בבושת פנים, “מעולם לא פגשתי אדם שכמותך.”
“קוראים לי בעל שם טוב” אמר רבי ישראל, “כי יודע אני שכל מה שניתן להשיג על ידי מלחמה וקושי ניתן להשיג גם בדרך הטוב, על ידי מידת החסד והרחמים. האהבה, רבי אפרים, האהבה על פי ספר הזוהר הינה שם קדוש, גבוה מעל לכל השמות האחרים.”

יעקב פראנק

תמונה של יעקב פראנק שהופיעה לראשונה בספר פולני בשנת 1895 הצייר אינו ידוע.

—–

.69

“האהבה הינה שם קדוש!” הצהיר פראנק בלחישה רועמת. תשומת לבם של מאמיניו נאספה ונסובה אליו. שרועים היו כולם על מחצלות סביב האש הגדולה, שדלקה כל אותו הלילה בקרחת היער וחיממה את מערומיהם. השחר הפציע וכוכבי בוקר נצנצו בתוכו נצנוץ אחרון, לפני שתכסה אותם שמלת האור הנפרשת מן המזרח.
“מעבר לכל הדתות ישנו דבר אחד פשוט” המשיך פראנק, “נסתר הוא מדעת בני האדם דווקא משום שפשוט הוא עד מאוד. בני האדם מסובכים הם. היודעים אתם מה הוא הדבר הזה, יקירי?” שאל פראנק, וענה מיד על שאלת עצמו: “זוהי האהבה! האהבה שם קדוש היא, מעל לכל שמות האלוהים של כל הדתות כולן!”
“גם ספר הזוהר אומר זאת!” קרא אחד התלמידים שהיה מן המלומדים. “ספר הזוהר מסביר שארבע אותיות השם הקדוש י׳ה’ו’ה’ תלויות על ארבע אותיות גבוהות יותר, שהן אל”ף-ה”א-בי”ת-ה”א, שזו האהבה…”
“אכן כך הוא” הסכים פראנק. “התורה מתחילה באות בי”ת של המילה ׳בראשית׳, אבל המילה ׳אהבה׳ מתחילה באות אל”ף. כי האהבה היא האחד הגדול שמעבר לריבוא רבבות הדברים הנפרדים.”
הם שתקו והאזינו לו, לאדון, למורה, למנהיג, לאהוב לבבם, השרוע עירום יחד איתם תחת שמי הכוכבים ליד האש ביער. אילולי אמר מפורשות שהמשיח איננו גבר כי אם אשה, היו סוברים רבים מהם כי הוא עצמו המשיח.
“הראיתם כיצד נשים שוכחות עצמן במעשי עגבים?” שאל לאחר שתיקה קלה. “רוצה אני שכל הגברים ילמדו מהן. כשאשה שוכחת מדאגות היום-יום ומפקירה עצמה לסחף תענוגות הבשר יכולה היא להפוך לנביאה ממש…”
“התואילי עלמתי לספר לכולם מה הרגשת כשעשיתי בך מעשי תענוגות?” פנה אל הצעירה ששכבה לימינו וחיוך סהרורי על פניה.
העלמה הצעירה הופתעה מהשאלה הישירה שהופנתה אליה, וגמגמה: “אה… אינני יודעת… אינני יודעת מה הרגשתי… שכחתי הכל…”
צחוק קל עבר בין הנוכחים. “אנחנו לא נשכח” אמרו, “לעולם לא נשכח את הקולות שיצאו ממך!”
“׳וְכָל הָעָם ראִֹים אֶת הַקּוֹלוֹת וְאֶת הַלַּפִּידִים׳…” ציטט מישהו, “זה היה ממש כמו מעמד הר סיני…”
“׳וְהַר סִינַי עָשׁןַ כּלֻּוֹ׳” הוסיף אחד הבחורים לצטט, “ובאמת אפילו עשן היה לנו. לא הצלחתי להתחמק מעשן המדורה כל הלילה.”
“מה הרגשת?” חזר פראנק ושאל את אותה עלמה, כמי שתובע תשובה ואינו מקבל דברי התחמקות. קולו היה רך אך תובעני.
“לא הרגשתי דבר זה או אחר. הכל התמזג לאחד” אמרה. “הגבולות נעלמו, וכל מה שנותר זה נהר גדול שזורם… נהר כזה…” היא סימנה בידיה תנועה של זרימה, “אולי אפשר לקרוא לזה אהבה?… כן, אני חושבת שרק אהבה היתה קיימת, והיא היתה כמו נהר. כל הגבולות בין דבר אחד למשנהו נעלמו, או אולי נכון יותר לומר, כל הדברים זרמו אחד אל תוך השני.”
“רק אהבה, שמעתם? רק אהבה!” חזר פראנק על דבריה. “לשם מה מבקש אני שתשברו את כל איסורי הדת אם לא על-מנת שתניחו לאחד שמעבר לנפרדות לזרום אל תוככם כנהר ולסחוף אתכם מעבר לעצמכם? או-אז אולי תדעו אהבה מהי. כשתדעו להיות אהבה, כאשה השוכחת הכל בעת המשגל ואינה יודעת דבר זולת נהר האהבה, תתחילו להבין את אור העלמה עליו מדבר אני אתכם. מתוך תוככם יופיע אותו האור, ואז גם היא מצידה תבחין בכם, כי כשהאדם מביט אל עבר דבר כלשהו, אותו דבר מביט אליו בחזרה. כדי לעבור בשערים עליכם להניח לאור שמצידו האחר של השער לזרוח בכם. רק כך יפתח בפניכם השער.”
“חכם יעקב” טענה אחת הנשים, “פעמים רבות נשגלתי, אך מעולם לא שכחתי הכל. מקנאה אני באחותי שזכתה לכך.”
“אין זה די להיות אשה בגוף. עלייך להיות אשה בלב” צחק פראנק.
“סבורני שגם בלבי הנני אשה לכל עניין” נעלבה הדוברת.
פראנק נד בראשו לשלילה. “ראיתי אותך” אמר. “את אכן נשגלת, אך בו בזמן עומדת את על המשמר ומנסה לשלוט בנעשה ביד רמה. אינך בוטחת באיש, אינך מפקירה עצמך לאהבה ואינך נכנעת לאלוהים” צחק פראנק.
“צריכה את עוד ללמוד כניעה מהי. עליך ללמוד להתמסר, עליך לגלות מה פירוש לסגוד לאלוהים בעת המשגל. לעת עתה הינך יהירה מדי. אינך יודעת להתמסר. בגלל כאבי העבר שסוחבת את איתך לכל משגל מפוחדת את בעת המעשה ומנסה לשלוט. אינך מוכנה לשחרר את המושכות ולהניח לסוסייך לשעוט במורד הגבעה.”
“לאלוהים מוכנה אני להתמסר” רטנה האשה, “גם לך, אדוני, הייתי מתמסרת ברצון” הסמיקה, “אך לא לכל שייגעץ!” היא הצביעה בראשה
לעבר שני גברברים צעירים, שהיו שרועים עירומים ומיוזעים לידה.
“זהו תירוץ מצויין!” אמר חכם יעקב, “ממש כמו תירוצי הרבנים על קושיות התלמוד. תירוץ מצויין ובאותה העת גם חסר ערך. האמת היא,
שאלוהים עושה מעשיו על ידי התלבשות בסוד מרכבה בבני האדם. בני האדם הם המרכבה של אלוהים בעולם. אחד הוא אלוהי האמת, אך עושה הוא מעשיו על ידי התלבשות בכוחות רבים. אלים, מלאכים, שדים, ושאר יצורים מעופפים וחסרי רגליים שמעולם לא ראיתם. גם דרך בני האדם מתלבש האלוהים, אם אפשר לקרוא לאלו בני-אדם” צחק לעבר שני הבחורים שלידה. הם גיחכו אליו בהסכמה.
“כשתדעי לשים לב לאלוהים, תוכלי להתמסר בכל מצב. לא לשייגעצים הללו עצמם, אלא לאלוהים שבועל אותך דרכם. ראיתי” אמר פראנק, “ראיתי אותם מנסים לכתוש אותך כאיכרים בגורן. אילו הפקרת עצמך לאלוהים היו הקליפות החיצוניות נפרדות מגרעין האמת שבלבך, כמוץ הנפרד מן החיטה ועף ברוח. אבל את, יפתי, סרבת להעניק עצמך לאלוהים. גם הלילה, כתמיד, עמדת על המשמר, כאילו שיש באמת על מה לשמור. והלא כל מה שאת דואגת לו בחרדה כה רבה אינו אלא ערימת הפסולת המצחינה לה את קוראת ׳אני׳.”
דמעות ניקוו בעיניה. חפצה היתה לומר משהו, אך המילים יצאו מבולבלות וחסרות מובן. היא קמה, אספה בגד כלשהו, כיסתה בחיפזון את מערומיה ועזבה מתייפחת את החבורה.
“הדרך שאנו הולכים בה” לחש פראנק אל חלל השתיקה שנפער פתאום, “תדרוש מכם הרבה יותר מכך. הולכים אנו אל עשיו, אל דת אדום, אל הצלב, ואתם, אתם תצטרכו לשכוח את שמכם, את דת אבותיכם, את מנהגיכם, אפילו את הפחדים שלכם תצטרכו לשכוח, את כל ערימת הפסולת המצחינה שאיתה אתם מזוהים תצטרכו לעזוב, וכאשת לוט תצטרכו ללכת קדימה מבלי להביט לאחור. תצטרכו ללכת אחרי בדממה, באמונה. ללכת אחרי אלוהים שמתלבש בי בהתמסרות גמורה. אם אינכם מסוגלים לכך” אמר בקול סדוק והשפיל מבטו ארצה, “מוטב שתעזבו כולכם עכשיו, כי הסכנה הטמונה בכך, לכם ולי, רבה היא.”

יעקב פרנק המבוגר בספר פולני משנת 1895. צייר לא ידוע.

קיראו עוד בפרויקט יעקב פרנק של יקום תרבות:

אלי שי על האמת של יעקב פרנק: במה בדיוק האמינו פרנק ובני עדתו ?

יונתן מאיר “גאולה ממעמקי התהום”: יעקב פרנק במחקר ובסיפורת

המסע הגדול דרך שלוש אמונות אל אמונה חדשה רחל אליאור סוקרת את ספרה זוכה פרס הנובל לספרות של אולגה טוקרצ’וק על יעקב פרנק

אלי אשד יעקב פרנק ועדתו – יעקב פרנק וצאצאיו בספרות העברית והכללית

גרפיטי במרכז תל אביב

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

7 + עשרים =