בעקבות תחרות סיפורי המתח שהתקיימה לא מזמן תחת חסותו של האתר “יקום תרבות” החלטתי לספר לקוראים על המושג מהעולם היצירה הספרותית: רטרדציה (RETARDÁCIA). לא ידוע לי האם קיימת מילה עברית למונח הזה במובן הספרותי. יתכן שהאקדמיה לעברית לא מצאה לנכון להנפיק חלופה כחול-לבן למילה הבינלאומית הזאת, כפי שהיא נוהגת כלפי המילים “ספורט” ו”אוניברסיטה”, בגלל השימוש בה בתחום המצומצם ביותר, “בגלל חוסר עניין לציבור” – כפי שהיו מגדירים במשטרה.
אתחיל בזה שאספר על מבוכה שחוויתי לפני שנים בהיותי סטודנט באקדמיה לספרות על שם מ. גורקי במוסקבה. לקראת סוף השנה הראשונה ללימודיי רציתי לחזור הביתה מהבירה מוקדם מהמתוכנן, וכדי להקדים את טיסתי היה עלי לעמוד במבחן השנתי האחרון 7 ימים לפני המועד. ארבתי במסדרון המוסד למרצה שלנו בדיסציפלינה “תורת השירה והפרוזה” (שמו של המרצה היה גוסב – לא אשכח לעולם), וביקשתי לבחון אותי לפני המועד הרשמי שקבעה הנהלת האקדמיה. המרצה הרים את גבתו ואמר “אך יש עוד ההרצאה המסכמת שלי אצלכם יום לפני המבחן…”
“חושב שאעבור את המבחן גם ללא ההרצאה האחרונה”, עניתי לו ברוב החוצפה.
המרצה כנראה נעלב, אך מתוך נימוס לא העיר לי והסכים לבחון אותי במקום. “אשאל אותך מספר שאלות מתוך המבחן, ואם תענה – אז אשחרר אותך”, אמר.
הוא שאל כמה שאלות, עניתי עליהן ללא קושי, הוא הנהן בראשו בסיפוק ושאל שאלה אחרונה “מה זה רטרדציה?”
עמדתי מולו אובד עצות – מימי לא שמעתי על המונח הזה. הודיתי בכך בכנות, והמרצה גוסב הגיב “זה אמור להיות הנושא בהרצאה האחרונה שלי בעוד שבוע. ובכן…”
ובכן, נשארתי, הקשבתי להרצאה האחרונה של הפרופסור גוסב, ולמדתי מה זה “רטרדציה”. התברר לי שאני דווקא יודע במה מדובר, יתרה מזאת, אני משתמש בשיטה בכתיבתי – בלי לדעת איך מכנים את הדבר הזה חכמי הקליקה הספרותית. עכשיו אספר גם לכם – ולא מן הנמנע שגם אתם מכירים את השיטה בלי לדעת את הכינוי המדעי שלה.
“רטרדציה” באה מהמילה הלטינית retardation שפירושה – “האטה”. רופאים משתמשים במונח כדי לציין את האטה בהתפתחות העובר או בהתפתחות הילד. לעומתם חוקרי האמנות מכנים כך את השיטה האמנותית שמהותה – לעכב באופן מלאכותי את התפתחות העלילה, לדחות את הפתרון, את סיום הפרשה.
סופר לא מנוסה רוקם את העלילה, מותח טיפה את הקורא – וכבר בעמוד השלישי מביא לפתרון החידה, להַתָרַת הסְבַך; ואצל הקורא נוצרת תחושה של אי-שובע. ההרגשה כאילו אתה יורד במדרגות – והמדרגה האחרונה לפתע התגלתה כנמוכה מקודמותיה. אם אתה שולט בסודות הרטרדציה זה גורם לקורא לחוות קָתַרְזִיס עמוק יותר, חזק יותר. לרטרדציה יש חשיבות כפולה בסוגת סיפורי מתח.
איך משיגים את אפקט הרטרדציה? הכנת בראשי תיבות את הסיפור הבלשי, התיישבת לכתוב, בהתחלה סיפרת על הפשע שבוצע, העמסת את מוחו של הבלש (והקורא התמים) בחידה – נהגת בחוכמה. אך אל תמהר לפתור את הפשע! תשהה, תעכב, תמשוך את תשומת ליבו של הקורא למחוזות אחרים. יש לא מעט דרכים להפעיל רטרדציה. יש סופרים אשר נהנים לספר באריכות על עיצוב הבית, סוטים למחוזות הרחוקים מתלם העלילה, מספרים על סביבתם של הפושע והבלש, מקדישים עמודים שלמים לדיבורים על מזג האוויר…
לפני שנים, אחרי שכתבתי את ספר המתח הראשון שלי, קראתי בירחון ספרותי מאמר מאלף תחת הכותרת “תורת סוגת המתח” של חוקר ספרות בלשית רוסי-יהודי בשם אברהם ווליס (AVRAAM VULIS). הוא התייחס בין השאר גם לסוגיה הזאת וכתב “התחושה התת-מודעת של זמן העלילה מהווה חלק משמעותי של כשרון הכתיבה ומושג הזמן הופך לגורם אמנותי. כאשר עורכי הרומנים גוזרים (מקצרים) ללא רחמים את ספר המתח על חשבון דיבורים ריקים והפסקות עישון הלא הכרחיים כביכול – הם חוטאים בחטא מקצועי בל יכופר. בלשון מליצה: העישון בסיפור מתח לא תמיד מזיק”.
אכן, העישון בסיפור מתח לא תמיד מזיק. תמלאו את החלל בין התפתחויות ותהפוכות בחומרים מרתקים, ותמתחו את העצבים של הקורא. אך יש לקחת בחשבון שלא כל סוג של עיכוב מועיל לסיפור. יש כאן סודות וטריקים, ויש שרטונים עליהם עלולה לעלות ספינתו של סופר מתחיל ולא מנוסה. כשתרגמתי בשביל הכבלים וחברת הלווין סרטי מתח הוליוודיים, שמתי לב שיוצרים רשלנים, על מנת לעכב את הפינאלה, מכניסים ליצירתם חומרים משעממים, ממלאים את הסיפור בדברי הבל מיותרים לגמרי. אחד דוחף את הדעות הפוליטיות שלו, שני מפרסם מתכונים למאכלים, שלישי נכנס ללא צורך בין הסדינים של הגיבורים, מתעסק בדברים שאין להם שום זיקה לעלילה, לסיפור למענו התכנסנו. הכי אני שונא סעודות אינסופיות עם שתיית אלכוהול מופרזת. בסדר, אפשר לרוקן בקבוק יין, כוס בירה, אבל שוב ושוב לפתוח בקבוקים, למזוג, לשתות, ושוב לפנות לבר המשקאות…
כאשר סופר לא יודע במה למלא את הדפים שברשותו, הגיבורים אצלו אוכלים כריכים, שותים קפה, מעשנים, שוב אוכלים בלינצ’סים, שוב מכינים קפה… בגלל השימוש לרעה הזה בקפה כבר אובחנו בעיות לב, ובמספר מדינות מחירי הקפה עלו לשמיים. אגב, גם את ההמלצה על העישון יש לקחת בערבון מוגבל: אין הכוונה לקידום ההרגל המגונה הזה.
השיטה הטובה ביותר לעכב התפתחות העלילה בסיפור בלשי – זה לפתוח בחקירתן של גרסאות שונות, שבהמשך יתגלו כשגויות. המתכון הזה תמיד מנצח. שיטה נוספת אצל סופרים מנוסים היא שאיזה קטע “לא שייך” לכאורה בהמשך פתאום מתגלה כרמז חשוב לפתרון החידה.
דוגמה מופתית לשימוש נכון ומקצועי ברטרדציה אנחנו מוצאים בסדרה הבלשית “מונק”. הבלש הפרטי מונק הוא פריק של ניקיון וסדר. יש לזה תועלת כפולה. ראשית, לשחקן שמגלם את הדמות (אנתוני שלהוב), יש במה להתעסק מול המצלמות: הוא מתקן, מנקה, מסדר, מתלונן, מציק לסובבים אותו. שנית, התכונות האלה מסייעות לו לפענח את הפשעים.
הנה סיפור טיפוסי אחד מתוך הסדרה. גנב נכנס לחנות תכשיטים, המשטרה תפסה אותו על חם, בתוך החנות. הביאו את הגנב לתחנת המשטרה, חקרו בחדר חקירות, וסגרו מאחורי סורג ובריח. בעל החנות עמד על הנזקים ודיווח שחסר רק דבר אחד: יהלום ענקי ויקר ערך. ערכו חיפוש גופני על הגנב – לא מצאו דבר. איפה היהלום?
קוראים לעזרה למונק, מבטיחים פרס גדול, הוא מתייצב, ובמקום לחפש את היהלום – מתנפל על המנקה, ומתחיל לריב איתה: היא מזלזלת בתפקידה, לא מקפידה לנגב אבק מתחת לשולחנות, וכו’. הריב לכאורה בכלל לא קשור לעלילת הסיפור – אך לא למהר עם המסקנות.
למחרת בבוקר לאותה התחנה הגיעה בחורה: “אני רוצה לספר על שוד שמתכננים”. מכניסים אותה לחדר חקירות, היא מדברת שטויות – לא מגלה באיזה שוד ובאיזה אנשים מדובר. שולחים אותה הביתה. עוד שעתיים היא חוזרת: “הפעם אני אספר לכם על השוד שעוד מעט ייצא לדרך”. שוב מכניסים לחדר חקירות, שוב דיבורי סרק – שוב משחררים.
בינתיים מונק במוחו החד מפענח את החידה: הוא מנחש שהבחורה קשורה לגנב, והיא באה לתחנה כדי לאסוף את היהלום, כי הגנב הצליח איכשהו להעביר לה מידע על מקום המצאו. “היהלום כנראה היכן שהוא בחדר החקירות”, מסביר הבלש לחוקר. צועדים ביחד לחדר החקירות – בו בדיוק נמצאת המנקה. היא רואה את מונק, נזכרת בריב ביניהם מאתמול, והופכת את השולחן כדי שכולם יראו שהיא לא מעלה בתפקידה – ומוצאת את היהלום האבוד שהודבק בעזרת מסטיק לעיסה לשולחן מלמטה! המנקה מקבלת את הפרס המכובד על המציאה.
בוויקיפדיה בשפה העברית לא מצאתי ערך נפרד ל”רטרדציה” כמונח אומנותי, למרות שבגרסה הרוסית והגרמנית של הוויקיפדיה הערך הנפרד דווקא קיים. יחד עם זאת אני חייב להחמיא לעברית: רק בשפת התנ”ך לסוגת הסיפורים הבלשיים יש שם מדויק: “סיפורי מתח”. ברוסית לסיפור מתח קוראים “דטקטיב” (“детекти́в”) , באנגלית זה A Mystery Novel . ורק דוברי העברית מראש יודעים, שכדי להצליח בסוגה על הסופר למתוח – את הזמן ואת העצבים.
נהניתי מאוד מהמאמר! כאדם הכותב סיפורים קצרים מאוד לא פעם התלבטתי בעניין … “למשוך זמן או לא למשוך” זו השאלה כאשר מדובר ביצירה מאוד קצרה…
מריאנה הנכבדה, תודה על התגובה. יש לקחת בחשבון שהמאמר שלי לא מתייחס לסיפורים קצרים אלא לסוגת סיפורי המתח. לסיפורים קצרים יש חוקים משלהם, אולי יום אחד אכתוב גם על זה. עכשיו רק אציין שסיפור קצר – הסוגה הקשה ביותר עבור הסופרים. יודע זאת מניסיוני. בזמנו הלטנו להוציא לאור אוסף שירים ואוסף של סיפורים קצרים (בלי להגדיר באיזו ז’אנר – מתח, הומור, רומנטיקה וכו’). תוך זמן קצר קיבלנו המון שירים מעולים שהספיקו לשני כרכים עבים, אך מתום מאות כתבי היד ששלחו תחת הכותרת “סיפור קצר” לא הצלחנו לגרד לספר דק אחד סיפורים קצרים שווים – וויתרנו על הריאיון. מריאנה, שלחי לי למייל שלי אחד הסיפורים הקצרים שלח – אקרה בשמחה.
יורי
יופי של מאמר!
בתור חובב גדול של ספרות בלשית לסוגיה, באיזה הוצאה יוצאת לאור ספר הבלשים בעברית של המחבר?
קובי, תודה על התגובה. את הספרים שלי אני מוציא לאור באופן עצמאי. ניתן לרכוש אותם אצלי. כתוב למייל שלי: yuramedia@gmail.com