זהו הסיפור הזוכה בתחרות סיפורי המתח של יקום תרבות ״מתח 2021״. כפי שהכרזנו עם סיום התחרות.
במפגש בזום של השופטים עם הזוכה אלי מימון ציינו השופטים, בין היתר, כי זהו סיפור מתח במבנה ה who-done-it הקלאסי שלו. הסיפור הוא המהודק והמושלם מבחינה ספרותית מכל הסיפורים שהוגשו לתחרות. בנוסף, חייו האישיים של הגיבור שזורים בעלילה, ומובילים לפתרון, כך שגם סצנות לכאורה טריוויאליות מתבררות כחשובות. אחד השופטים ציין את הקשר בין הכותרת ובין הכשרתו של הסופר כמהנדס, ושופטת אחרת ציינה שהסיפור מתייחס לספרים, ושהבלש איננו סופרמן יודע כל, אלא אדם רגיל שאפשר להזדהות איתו.
יקום תרבות יפרסם בהמשך גם את שני הסיפורים שזכו במשותף במקום השני: ריקושט של יורי מור, וסנדלי עקב של משה רוזנבלום.
המערכת
אנטרופיה אהובתי
סדרת צלילים קרעו את השקט בחמש בבוקר. הגבר שישן במיטה הזוגית שלח יד וחיטט מתחת לערמת העיתונים ששכבה לצידו כדי למצוא את הנייד שלו המצלצל צלצול עקשני. מאז שזוגתו, זו שהשליטה חוק וסדר בביתם ביד ברזל, כבר עזבה לבלי שוב יחד עם ההפרעה הכפייתית שלה, והותירה אותו לנפשו עם הפרעותיו הפרטיות, הרשה לעצמו הגבר לחיות כפי שאהב, בלי חוקים וסדר. האיש החליק על מסך המגע וקול של סוף משמרת ביקש לברר אם אכן החוקר הבכיר של מפלג התשאול דודו בר הוא זה העונה לו. לתשובתו החיובית עדכן הקול מהמוקד המשטרתי כי נוכחותו במכון לרפואה משפטית נחוצה מאוד, ועכשיו. לא היו למוקד פרטים נוספים עבורו, ופקד בר התלבש, ויתר על גילוח וגם על קפה הבוקר, אחרי שראה את ערמת הכלים שהצטברה בכיור, ויצא לבוקר תל אביבי קר של חודש ינואר.
הנסיעה בשעת הבוקר המוקדמת הייתה קצרה והוא מצא עצמו בחדר הבדיקות המרכזי של המכון לרפואה משפטית, רועד מהקור המקפיא ששרר שם, ומולו הרופא התורן, איש קטן וקירח שהביט בו בעיניים עייפות מבעד למשקפיו.
“מה יש לנו כאן” ביקש החוקר הוותיק לדעת, והפתולוג שהיה איש תכליתי הפנה אותו לשולחן המרכזי עליו הייתה מונחת גופת גבר, נוקשה, שטופה, ונקייה. ערמת הבגדים שהייתה מונחת על הרצפה בצד והדיפה צחנה עזה העידה כי מדובר בדייר רחוב, עובדה שגם הרופא ציין וגם הוסיף “האיש נרצח”.
לשתי מילים במיוחד פקד דודו בר היה נדרך מייד: “למה” ו”רצח”. את הראשונה היה שומע לעיתים קרובות עד לאחרונה מאשתו לשעבר שהייתה דורשת לברר בירור תקיף מאוד למה השאיר את הכוס לא שטופה ולמה לא החזיר את הכיסא למקומו וכיוצא באלה. הדריכות הפנימית שהיה חש אז הייתה זהה לזו שחש למשמע הבחנתו של הפתולוג, שהדליק פנס קטן וכיוון את פקד בר לאלומת האור שנחה על צד צווארו הימני של המנוח. במאמץ רב הבחין פקד בר בנקודה זעירה שלדברי הפתולוג היא סימן דקירה של מחט מזרק. “בהתבסס על ממצאי שיתוק בולבארי וקרניאלי, מדובר כנראה בהרעלת בוטולינום”, ציין, אך הוסיף שהבחנה ודאית תקבע רק אחרי קבלת תוצאות המעבדה, וכי להערכתו שעת המוות הייתה לפני כארבע שעות. “מכל מקום”, הוסיף, “מי שעשה את זה ידע מה שהוא עושה”. “מי ירצה לרצוח הומלס?” הרהר פקד בר בקול. “אולי המספר הזה ייתן את התשובה” ענה הפתולוג, ובניע ראש הפנה אותו לפתק מקומט שהיה מונח על השולחן ועליו מספר טלפון באזור חיוג 03. “זה היה בתוך כף ידו של האיש הזה” אמר הרופא. פקד בר הגיב בתקיפות שאינה במקומה “אני מקווה שאף אחד לא התקשר למספר, כן?”. הפתולוג הביט בו במבט מרחם משהו “אני אחראי לחקור את מי שבא לכאן ולא את מי שגרם לו להגיע לכאן”. פקד בר מלמל התנצלות וביקש לדעת אם יש משרד פנוי עבורו. הפתולוג הוביל אותו למשרדו הקטן והלא מסודר, ופקד בר התרווח בנינוחות בכיסא והתחיל את חקירתו באופן רשמי. בירור קצר העלה שהמספר שייך לזוג שלומית ושלמה שץ, שמות שנשמעו לו מוכרים אך לא זכר מהיכן. כעת נפנה לחייג למספר שהיה כתוב בפתק, לא לפני שהפעיל את ההקלטה.
שני צלצולים בלבד נדרשו למענה בצד השני.
“הלו” נשמע קול אישה ברור ונקי.
“בוקר טוב, האם הגעתי למשפחת שץ?”
שלומית שץ אישרה שאכן פקד בר הגיע למקום הנכון.
“מדבר פקד דוד בר ממפלג התשאול של משטרת ת”א. צר לי כי אני מטריד אותך בשעה כזאת אבל את נדרשת להגיע באופן מידי למכון לרפואה משפטית”.
שתיקה נשמעה מהצד השני של הקו. מקץ מספר שניות ענתה שלומית שץ בקול מבולבל “משטרה? מה קרה?”.
“התגלתה גופה ויש לנו מקום להניח שאולי יש לכם קשר אליה”.
“אין יותר לכם”, ענתה שלומית שץ. “זאת רק אני, שלמה בעלי נפטר לפני שנתיים”.
“אני מצטער לשמוע גברת שץ. בכל זאת, את צריכה להגיע לכאן לצורך זיהוי הגופה”.
התשובה החדה שהגיעה הפתיעה את פקד בר. “אני לא יוצאת מהבית מאז שבעלי נפטר ואין סיבה שאצא עכשיו גם בשביל איזה גופה שמצאתם שאני לא יודעת מה הקשר שלי אליה. שלום”. וניתקה.
בטרם חזר אליה פקד בר התקשר למוקד ושיגר הנחיה לשלוח ניידת להביא את הגברת שץ למכון. צפי הגעת הניידת לגברת, כך נמסר לו, כחמש דקות.
בשיחה הבאה לגברת שץ נשמע פקד דודו בר פחות אדיב. “שלום, זה שוב אני. בדרך אליך ניידת שתפקידה להביא אותך למכון. מאחר ואין אפשרות להביא את הגופה אליך תצטרכי את לבוא ולזהות הגופה”.
“אבל אני לא יכולה.. הבטחתי לשלמה לשמור על הספר.. אסור לי לצאת מהבית.. הוא השביע אותי.. אני לא יכולה”. הפעם שלומית שץ הייתה כמעט על סף בכי ולפקד בר לא היה זמן לברר על מה הגברת מדברת מאחר ונקישות השוטרים נשמעו בדלת ביתה. לאחר מספר מחאות והבעות רוגז נוספות שנשמעו ברקע, התנתקה השיחה ופקד בר קיבל עדכון מהמוקד שהניידת בדרך אליהם, עם הגברת שץ.
פקד בר ישב במשרדו העגום והקר של הפתולוג וניצל את הזמן עד להגעתם, לבדיקה בגוגל על הזוג שץ.
לא לחינם נשמעו לו בני הזוג שץ מוכרים. כתבה מלפני שלוש שנים סיפרה את סיפורו המופלא של ספר תנ”ך משנת 1445, מהמהדורה הראשונה שירדה לדפוס אי פעם מבית הדפוס של יוהאן גוטנברג. 140 עותקי נייר הודפסו, ואחד כזה נתגלגל לו מדור לדור והגיע לידי שלמה שץ והוא מונח לו בספרייתו בלב תל אביב. אומדנים זהירים העריכו את שווי הספר בין ארבעים לחמישים וחמישה מיליון דולר. הזוג שץ החליט כי הספר יועבר לרשות מוזאון ישראל רק לאחר מותם, ובינתיים מבוטח הספר כדבעי, עם אמצעי אבטחה קפדניים שהוכתבו על ידי חברת הביטוח. בכתבה אף צוין כי שלמה שץ עיגן זאת בצוואתו. בכתבה אחרת, שפורסמה כשנה לאחר מותו של הבעל, חזרה זוגתו הנאמנה והאוהבת והתחייבה לשמור באופן אישי על הספר, כלומר, לא למוש מפתח ביתה, ולבלות את שארית ימיה בהשגחה על החפץ הנדיר, שערכו הרגשי עולה על ערכו הכספי, כך אמרה. לשם כך אף פרשה מעיסוקיה כביו-כימאית בבית החולים איכילוב והיא מקיימת באדיקות את צוואת בעלה. לשאלת הכתבת ענתה שלומית שץ כי חברת הביטוח אף הסכימה בשל כך להוזיל את דמי הביטוח ולהכניס סעיפים מיוחדים בפוליסה המתחשבים במצב יוצא דופן זה, וגם לוקחים בחשבון את כל האפשרויות שיתכנו במקרה כזה.
בעודו גולל את מסכו למצוא מידע נוסף על המקרה שיסביר לו את השיחה שניהל זה עתה, שמע פקד בר קולות מדלת הכניסה. הוא מיהר לצאת למסדרון ופגש את הגברת שלומית שץ, אישה זקופה, מבטה חודר, ופיה הקמוץ התיז מייד וללא גינוני נימוס מיותרים “בואו נגמור את זה מהר. אני חייבת לחזור הביתה”.
פקד בר החזיר את ידו המושטת שנותרה מיותמת באוויר, וליווה יחד עם הפתולוג את שלומית שץ לחדר הקירור אליו הובלה הגופה, שבינתיים גם מוספרה כהלכה, מחדר הבדיקות המרכזי. המגש נשלף, הסדין הוסר וגברת שץ פלטה “לא ראיתי את האיש הזה מעודי. עכשיו אפשר ללכת”?
דודו בר מיהר להרגיע את שלומית שץ וביקש שיסורו למשרד הפתולוג למספר דקות נוספות, לענייני פרוצדורה רשמיים בלבד.
בעודו מפעיל את ההקלטה במכשירו הבחין פקד בר בשלומית שץ מתיישבת על קצה הכיסא מולו ופרקי אצבעותיה מלבינים ממאמץ אחיזתם בשולי השולחן. מבטה היה נעוץ בקופסת אטבי משרד הפוכה על השולחן כשהאטבים מוטלים לצידה.
“ובכן הגברת שץ, את מכירה את הגבר שאת גופתו, גופה מספר 58 ראית זה עתה?”
“בוודאי שאינני מכירה”, ענתה ומבטה לא מש מהאטבים המפוזרים, “מה לי ולו?”
“אני מבין, אם כך כיצד את מסבירה את מספר הטלפון שלך שהאיש הזה החזיק בפתק שנמצא בכף ידו”?
סופסוף הפנתה שלומית שץ את מבטה לעבר פקד בר ולראשונה הביטה בעיניו. ” אני לא מסבירה. תסביר אתה איך הגיע המספר שלי לאיש הזה”.
פקד בר הבין שכרגע זה המירב שיוכל לחלץ בחקירה זו, ומסר לה את פרטי ההתקשרות אתו, למקרה שבכל זאת תמצא קשר או הסבר לעניין. כשקמה מכיסאה בדרכה החוצה לניידת שהמתינה להחזירה לביתה, אספה שלומית את האטבים הפזורים והחזירה אותם לקופסה שהועמדה על מקומה.
מייד עם הגיעו למשרדו במטה המרכזי קיבל פקד בר שיחה. מהעבר השני ענה לו אחד השוטרים שליוו את שלומית שץ לביתם: “כנראה כשהיינו במכון איתה, פרצו לבית ושדדו איזה ספר שהיא טוענת שהוא ספר נדיר. איך שנכנסנו היא ראתה שהספר חסר והתמוטטה. הושבנו אותה על הספה והיא עכשיו בהלם. מה לעשות?”
פקד בר הנחה את השוטרים לא לזוז מהאישה ולא לגעת בדבר , לא הם ולא הגברת שץ, ומייד נסע לכתובתה של האלמנה. כשנכנס לדירה בקומה השנייה ראה את הגברת שץ מתנדנדת כמתפללת כשמבטה נעוץ בארון הספרים הענק והדחוס שמולה. ליתר דיוק, מבטה היה נעוץ במדף האמצעי שמרכזו היה ריק כמו שן קדמית חסרה בפה מלא שיניים. כשתי חומות ישרות עמדו ספרים מימין ומשמאל ובאמצע – היכן שהיה עד לא מזמן כך התברר די מהר, תנ”ך גוטנברג המקורי – נותר חלל.
שלומית שץ נראתה אחוזת הלם, ופקד בר הניח לה לעת עתה והתבונן סביבו. הסדר הכפייתי היה מוכר לו עד אימה. הוא הנחה את השוטרים לא לגעת בדבר והסתובב לו בסלון הרחב, מנסה לעשות סדר במקום בו הופר הסדר. היה צריך להרוג אדם אומלל, ובתחבולה מתוחכמת, כדי לגרום לגברת שץ לצאת מביתה, שלא עזבה כלל שנתיים לאור הנסיבות, כדי להיכנס ולגנוב את הספר היקר להחריד.
פקד בר ניסה לשחזר את האירועים האחרונים, שהסתדרו להם בהגיון פנימי שעדיין לא הבין. הרצף השיטתי הכניס אותו לאי שקט, כמו בכל פעם בו נתקל בדברים מסודרים מדי. השוטרים שבאו עמו עמדו מבלי נוע בצד, נחרדים כמעט להפר את כללי המקדש בו הם עומדים.
דודו בר עמד והביט חליפות בארון הספרים ובאלמנה, משחזר את קורותיו בשעות האחרונות. עליצות זעירה כתולעת החלה לנוע בתוכו. הוא הרגיש כמו אחד שעומד להפיל את האבן הראשונה בשורה מסודרת של אבני דומינו ולחשוף בכך תמונה מרהיבה המתגלית רק כשהאבנים שוכבות. אבל לפעמים האבן הראשונה ממוקמת במרחק מעט גדול מדי מזו שאחריה וכול האפקט מתפספס. הוא החליט לקחת את הסיכון ולפעול בנחישות.
הוא ניתק ממקומו ופנה לעבר הספרייה הדחוסה, הושיט ידו לעבר אחד המדפים בו נלחצו הספרים זה לזה ושלף ממרכזו ספר הדומה בעוביו לספר שנעלם. הספרים, שכאילו חיכו למי שיושיעם מההידוק הפנימי שנכפה עליהם, השמיעו קול איושה חרישית כשאויר נכנס בין הדפים המשוחררים והחלו לנטות כלפי הפער המפתיע שנוצר ביניהם. גברת שץ נדרכה מייד וקפצה לעבר ארון הספרים להשליט סדר במהומה שנוצרה לנגד עיניה.
פקד בר התבונן בשלומית שץ. הוא החליט לעבור לשלב הבא ללא דיחוי.
“את מבינה גברת שץ, הספרים שהיו משני צידי הספר שנעלם לא יכולים לעמוד זקופים אחרי שהיו כבושים כך, אלא אם מישהו החזיר אותם למקומם, ואני מניח שהפורץ לא היה מתעכב בשביל זה”.
האלמנה שץ בהתה בו, עיניה מעידות כי מוחה מחפש תשובה להאשמה החמורה שניתכה בה במפתיע. “זה מגוחך אדוני השוטר. אין לי שום קשר לזה”.
הגיע הזמן להפיל את אבן הדומינו, החליט בליבו פקד דודו בר.
“אני לא יודע מה עשית עם הספר, אבל הלכת רחוק מדי כדי לקבל את כספי הביטוח”.
שקט השתרר בדירה והאלמנה שץ נפנתה בתימהון לעברו. “על מה אתה מדבר? אני לא מבינה”.
“אני מודה”, פנה פקד בר לעברה, “בחרת לרצוח מישהו שלאף אחד לא יהיה איכפת ממנו. מחוכם”.
פקד דודו בר היטה את ראשו מעט, נראה כשוקל שוב את דבריו ונשמע כשח לעצמו, “אני חושב שאם נעיין בפוליסה שלך נוכל למצוא באותיות הקטנות שתנאי השהות הרצופה שלך בבית יכולים להיות מופרים רק בנסיבות שאין לך עליהם שליטה, כמו מצב בריאותי קשה או, נגיד, זימון משטרתי לזיהוי גופה. מה את אומרת גברת שץ?”.
שלומית שץ החווירה ובקול חלש מחתה “אני לא מכירה את ההומלס הזה, כבר אמרתי לך”.
“את אולי לא מכירה אותו אישית אבל ידעת שהוא הומלס, נתון שלא יכולת לדעת מאף אחד אלא רק מידיעה אישית”.
שלומית שץ הביטה בו במבט מלא פחד.
“איך ידעת שמדובר בהומלס אם אף אחד לא ציין את זה בפנייך, גברת שץ?”. הפעם פקד בר נשמע הרבה פחות מנומס.
השוטרים שנכחו בדירה צפו כמהופנטים בדו שיח שהתרחש לנגד עיניהם שכמוהו ראו רק בסרטי מתח בטלוויזיה.
פקד בר עמד וצפה בתוצאות האפקט.
האלמנה שץ קרסה לתוך הספה והחלה לבכות. “הוא הרס לי את החיים עם הספר הזה. השביע אותי והכריח אותי להשתעבד לחפץ הארור הזה. ואני רציתי סופסוף לחיות, לטייל, לצאת להפלגה, להנות קצת מהכסף, אבל לא יכולתי למכור את הספר.. הבטחתי לו.. התחייבתי.. לא ידעתי מה לעשות…”.
“קחו אותה איתכם לתחנה”, פקד עליהם פקד דודו בר. “נשלים שם את הפרטים החסרים. נראה שמוזיאון ישראל ייהנה ממוצג נדיר מהר יותר ממה שחשבו שם”.
בעוד השוטרים אוחזים באלמנה שלומית שץ ומובילים אותה החוצה, נעמד פקד דודו בר בסלון הדירה וספג בפעם האחרונה את משטר הסדר הקפדני שהשליטה שם. בדרכו החוצה לא התאפק, הושיט יד והזיח ממקומו את אחד מכיסאות פינת האוכל שעמדו כבמסדר צבאי, ישרים כפלס, ואף הוסיף הטיה קלה לתמונה שהייתה תלויה בסמוך לדלת. רק אז סגר אחריו את הדלת ויצא לעוד יום של השלטת סדר בממלכת הפרת החוק והסדר.
תודה גדולה לאמנון סטופ על הניהול היעיל של התחרות ועל ההנחיה של טקס ההכרזה על הזוכה, שהיה חגיגי והמשמעותי.
קראתי בעניין רב את הסיפור “אנטרופיה, אהובתי”. תודה רבה
סיפור מדויק ואלגנטי, אהבתי מאוד.
תודה רבה