חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על
הסרט התיעודי ״טיונינג (כיוון, התכווננות)״
ביום חמישי 27.5.2021 נפתחו רשמית בתי הקולנוע, אבל הסינמטקים חזרו לפעילות כבר קודם. ביום שלישי 25.5.2021 הוקרן בסינמטק חיפה סרט תיעודי של אילן יגודה "טיונינג (כיוון, התכווננות)", בנוכחותם של הבמאי ושל ירון שמיר, מבקר קולנוע ומנהל הסינמטק, אשר שוחחו עם הקהל לפני ההקרנה ואחריה.
הסרט מצולם בתחנת הרכבת סבידור מרכז בתל אביב, בה מוצב פסנתר לשימוש הציבור. הסרט מורכב מסדרה של סיפורים קצרים של אנשים, שניגשים לפסנתר ומחליטים לנגן בו מתוך הזיכרון, ללא תווים. הביצועים ברמות שונות של נגינה, אך כולם כנים ומרגשים. אנשים משכבות שונות של אוכלוסייה, חילוניים, דתיים, חיילים, מבוגרים, עוצרים את מהלכם היומי המתוכנן, וחווים רגע פרטי מאוד בתוך המרחב הציבורי. הם מנגנים מתוך התלהבות, בהנאה רבה, ומדי פעם נוצרים חיבורים בין זרים, כשלפסנתרן התורן מצטרף מוזיקאי חובב אחר, כדי לנגן או לשיר איתו ביחד בדואטים בלתי צפויים, אך מאוד מוצלחים. העוברים בתחנה מתעכבים, צופים, מקשיבים. יגודה וצוותו, בהם הצלם אמנון חורי והעורך אורון אדר, אינם מתערבים בקטעי הנגינה, אינם מביימים אותם, המצלמות אינן גלויות, ואינן מפירות את הגישה הטבעית של האנשים לפסנתר והחלטתם לנגן בו. לדברי הבמאי, לאחר הנגינה, כשאדם קם וממשיך בדרכו, צוות הצילום פונה אליו, מקבל את הסכמתו להיכלל בסרט, את שמו, ואף את שם היצירה אותה ניגן. בקטעים אחדים, על רקע נגינת פסנתר, מצולמים עוברי אורח בתחנה, כשהם מבררים דבר מה בקופות ואצל הסדרנים. גם הרכבות בתנועתן, הגשם, העצים ברוח, מי נחל איילון, ומכוניות בכביש, מצטרפים לפסיפס חיי התחנה. הצוות צילם שעות רבות של נגני הפסנתר, אך הסרט נמשך כחמישים דקות, ובמהלכו תופס אחיזה בצופים, שלא רוצים שהחיזיון ייגמר.
הסרט צולם לפני מגפת הקורונה, והשתתף בפסטיבל דוקאביב 2020. ההקרנות הקרובות של הסרט יתקיימו בסינמטק תל אביב בשבת 29.5.2021 ובסינמטק הרצליה ביום ראשון 30.5.2021.
סרט פוסטמודרניסטי מובהק! האפיונים הבולטים הם המרידה בנרטיב מוכתב, מרידה בבמאי או תסריטאי (למעשה, כל המשתתפים הם התסריטאים והבימאים במרחב האורבני), חיבור קטעים לא קשורים וללא יד מכוונת ניכרת.
רעיון משובח ומקורי!
נקווה שהסרט יוצג גם בערוצים הדוקומנטרים של הטלוויזיה בקרוב.
כי הצורה שחגית מתארת את הסרט, גורמת לי לרצות לראותו.
הערה נוספת. שני קרובי משפחה שלי הגיעו לארץ מצפון אמריקה, (לא ביחד)
כל אחד מהם רצה לנגן לעמך ישראל וכל אחד מהם יש שעות וניגן.
התוצאה נעקיפה (אולי הישירה) של נגינתם הייתה שאחד החליט לעשות עלייה ועשה כן.
והשני החליט לכתוב ספר על תולדות משפחתו בפולין שלפני מלחמת העולם השנייה,
על תקופת המלחמה, על עלייתה של משפחתו לישראל והשתלבותם בתקומת ישראל.
הספר אמנם נכתב בשפה האנגלית וכולל 700 עמודים ועתה יש מגעים לפרסמו ברשת אמזון.
תודה לחגית שלנו.