כשהתקשרה אליו, שאלה, איפה אתה? בים, הולך, ענה.
היא התקשרה כדי להתייעץ מה עושים עם הבעיה של האינסטלציה, עם האסלה שממשיכה לשרוק ביום ובלילה. מדי פעם נקטעה השיחה כי הוא המשיך ללכת, “מה, אני לא שומע אותך”, צעק כמה פעמים מעבר לקו, “אז תפסיק ללכת”, ענתה חדות ובחוצפה השמורה לגיל הנעורים, וחזרה לבעיית האינסטלציה. הוא ענה מה שענה וסיפר שיכול להיות שזו בעיה בצנרת של הבניין, ושפעם אחת הייתה בעיה כזו גם בבניין שלהם, “שלנו”, מיהר לתקן את דבריו,” ונו, ותיקנו אותה״, שאלה על אף קוצר הרוח שאחז בה, “האמת, אני לא זוכר”, ענה, “מאז הקורונה הזיכרון שלי לא כמו פעם”.
זה קרע לה את הלב.
לדמיין אותו ככה, עם כובע הבייסבול הכחול שלו הרכוס בקפידה ובתשומת לב על ראשו, מתהלך לאורך שפת הים, מנסה למצוא את זיכרונו האבוד בינות לחול או הגלים. אבל כל זה נמשך דקה אחת או שתיים כי מייד שאלה את עצמה “רגע, יכול להיות שהוא לא זוכר גם את מה שקרה במכונית? אז מה זה שווה שלא סיפרתי מאז שום דבר כל אותן השנים”.
היא הרגישה בעיקר אובדת עצות ומבולבלת. “היית צריכה לצעוק עליו. להוכיח אותו. עכשיו מה זה שווה. הלך. נגמר. טיפשה.”
“תבדקי אולי יש יש לך טינטון”, הציע בקול מתנמך דקה אחת או שתיים לפני שסיים את שיחתם מהים. “לא. אין לי”, ענתה נחרצות, “גם החבר שלי שמע את הרעש כשהוא נכנס לדירה. פעמיים”, אמרה, ושמה לב שהטון שלה עכשיו עולה ונהיה תקיף, “מה קשור טינטון עכשיו. מה הפכתי ללא נורמלית פתאום?”
“מי זה, זה הבחור שהכרת בעבודה?” מהצד השני של הנייד שמעה כיצד הוא מכחכח עכשיו קלות בגרונו, ממתין בציפייה לתשובתה. “מה אתם קפסולה עכשיו?” ניסה להגחיך את דבריו. בתגובה הרגישה איך קיהיון מערפל מתפשט ממוחה אל שאר חלקי גופה מטה. כמו אז במכונית, ברגע ההוא שמשהו שלא צריך לקרות קורה מול העיניים. ואז אין דבר בעולם חוץ מחלל המכונית שבה הוא התחולל. או ממרחבי הקול של הנייד הזה כעת.
את זיכרון רעש התבקעות המכונית של הוריה, שנגרם מפגיעת אוטובוס ברכב, ומעוצמתה של חבטה שקיפדה את חייהם של כל הנוסעים להוציא ילדה בת שש שחייה ניצלו בזכות הבוסטר שאליו חוגרה ושהוביל אותה אל ביתה של חנה, היא דווקא הבליעה בתוך ערפל סמיך של עצבנות מדודה ועייפה, או במה שהיה לתחושתה אובדן הזיכרון של האירוע, חשיכה מוחלטת בראש. תציל את הילדה, קודם את הילדה, צעקו שני הוריה בשיירי כוחותיהם האחרונים לנהג האוטובוס שנזעק עם שמיכת טלאים מלוכלכת, ובמאמץ שלף אותה מהכיסא החוצה, כשהוא מתרחק מהמקום ממרר בבכי והיא לפותה בין זרועותיו. כשהייתה שרועה על הארץ צעקה בחרחור גרון “לא. לא”, כאילו הייתה עורב שחור הפורע בקולניות את נוצותיו, ומתריע בפני סכנה או מפני עצמו. לאחר מכן השתתקה ואיבדה את הכרתה.
אחרי שהות של מספר חודשים במחלקת השיקום, ובעקבות התייעצות עם גורמי הרווחה בעיר, הוחלט כי הפתרון הטוב ביותר בעבורה יהיה מעבר למשפחת אומנה, לחנה. היא הייתה יהודייה מאמינה וחשוכת ילדים מצרפת, שעלתה לארץ עם בעלה לנתניה שנים מספר לפני האירוע. מבין כל הפתגמים שהתנוססו בכניסה לעיר אהבה במיוחד את הפתגם “לפעמים ה’ זורק אותנו למים עמוקים לא כדי להטביע אותנו, אלא כדי לטהר אותנו”. “למה את אוהבת בעיקר אותו”, שאלה אותה פעם לימור, וחנה, שכאילו רק חיכתה לשאלה הזו, שיפשפה את פנייה עם כפות ידייה, צבטה את סנטרה באצבעות, בהתה נכחה, ורק אחר כך רק אמרה בשקט, כממתיקת סוד, “פתגם חכם”, והעבירה ידיים בין שערה.
כשהגיעה לגיל 18, עשתה לימור קעקוע של זוג לבבות על הזרוע, שהסתיר במידה מסוימת צלקת שנותרה לה מהתאונה באזור. אבל עיני הרואים הופנו בעיקר לזוג עיני הים הכחולות והאטומות שלה שצדו בתמהיל מסוכן של משיכה וחמלה את מבטם.
היד כאבה, והמאמץ להחזיק בנייד השיב לה במידה מסוימת את שיווי משקלה.
ומה זה בכלל ההומור הזה פתאום. העניין הזה. שוב. היה ביניהם כמו הסכם אז לא? מה הוא שכח את זה?
“כן”, הדגישה בקולה, “זה הבחור הזה”, התיזה זועפת את תשובתה לשאלתו, ושאלה את עצמה האם בגלל הקורונה הוא באמת לא זוכר. ואולי המחלה גרמה לו לשכוח לשלוט בעצמו. אי אפשר לדעת.
“שאני אבוא בערב לראות?” שאל, מהסס.
האם שמעה נימה חבויה של משאלת לב בקולו?
“לא, לא, אין צורך”, ענתה מבוהלת למשמע דבריו, “ביי, תרגיש טוב, תמסור דרישת שלום לחנה, ותגיד לה שאני מתגעגעת”, וניתקה במהירות.
————————————————————————————————
היא ניסתה לנשום כמה נשימות עמוקות, ובכל אחת מהן עלתה דמותה של חנה, או של שתיהן, יושבות יחד אחרי האוכל בספת הקטיפה הוורודה שבסלון, ומדברות. יותר נכון, חנה מקשיבה לה, ובזמן שמישהו מתקשר, חנה לו עונה במהירות “זה טה רפל”, שזה אני אתקשר אלייך מאוחר יותר בצרפתית, כי ישבה למולה, והיא הייתה חשובה יותר בעבורה מהשיחה הזו. אותה התמונה רצה בראשה כמעט עם כל הבל נשימה חנוקה, וכבר לא היה לה צל של ספק שמשהו לא בסדר אצלה, אבל ניסתה להתעשת, והחליטה לבדוק אם יש לה בעיה רצינית באינסטלציה, או שבאמת יש לה טינטון. קמה ממקומה מהכיסא שעליו ישבה, נעמדה במאמץ על שתי רגליה הצמידה שתי כפות ידיים שסוככו על פיה, היטתה את ראשה כלפי מעלה וצעקה במלוא הגרון, “הי, שכן שם מלמעלה, יכול להיות שיש לך בעיה במים, או בצנרת, אתה שומע אותי, שכן?”. מעולם לא ראתה את הדייר מעל, אבל הניחה שמדובר בגבר כי מידי פעם הייתה שומעת את הדלת נטרקת בשעה שתיים או שלוש בלילה, וקולות עבים היו נשמעים מכיוונה, של “ביי, שלום”, לפני פרידה.
לא הייתה תשובה. לא מענה קול. כלום. למרות הקדחתנות שאחזה בה. אפילו לא הזזת כיסא או שולחן בתגובה לצעקותיה המתגברות.
היא ניסתה שוב.
“שכן. אתה שומע אותי שם מלמעלה?”
כלום.
ואז, פתאום, צעקה רמה נשמעה בתגובה ממעל “אולי תחזרי לסתום כבר יא חתיכת מפגרת, יא סתומה, כמה רעש את עושה על הבוקר, אנשים מנסים לישון פה”.
היא נדהמה והשתתקה באחת.
זה היה קול נשי. גס אמנם. אבל קול נשי. קול דק וגבוה של נערה, ומה שהפתיע אותה יותר מכך היתה הידיעה שלפיה הבחורה המקללת מעברו השני של הקיר – הכירה אותה באופן כלשהו. זה עלה בעקיפין מתוכן דבריה: בוטה וישיר כל כך על גבול הקירבה. אבל היא מיהרה לסלק גם מחשבה טורדנית זו מראשה. הרי היא נכנסה לבניין לפני כחודש אחרי הכל, ועדיין ולא הכירה איש משכני הבניין. ומשום שחשה מבוכה גדולה מצעקותיה ומהתגובה הקולנית הזו, החליטה להרפות מבדיקותיה כרגע, כי תשובה מהבחורה שלמעלה ידעה שלא תקבל.
זה לא אמר עדיין שאין בעיה בצנרת. שאולי בעצם הבעיה אצלה, בבית, אבל התקשתה לגשת לאסלה ולבדוק שם את הדברים שוב. לעצם הרעיון הציפה אותה שוב תחושת גועל. כמה אפשר. היא גם פחדה שתגרם הצפה מניסיונותיה הלא מקצועיים, ולא רצתה עדיין להזמין אינסטלטור. בטלוויזיה שידרו שוב ושוב שווריאנט חדש מתרוצץ בארץ ופחד כסס בה להזמין לכאן מישהו. לדירה כה קטנה שבקושי זזים בה. ובעיקר לא רצתה שתיווצר בכך סיבה מספקת שדוד יגיע לכאן. מספיק.
————————————————————————————————–
היא הרגישה כיצד העייפות הולכת ומתפשטת בגופה. שקט שרר עתה בדירה. לעומתו הזמזום באוזנייה הלך וגבר. היא נזכרה שגם בשעות הערב אמש, כאשר כיבתה את הטלוויזיה והכל נדם והתכנס לכאורה לשינה, הרגישה את הזמזום ביתר שאת, והיא חששה מהרגע שבו תצטרך לעלות שוב על משכבה ולשמוע אותו בעוצמה מוגברת שכזו. ובחידלון הזה הבינה שזהו, שהגיע הזמן, וצילצלה לעובדת הסוציאלית שלה.
דורית זיהתה מייד את המספר בשיחה הנכנסת בנייד שלה.
“לימור, מה נשמע? הכל בסדר? לא התקשרת הרבה זמן”. כל מקטע בדבריה כמו זכה לתרועת ניצחון או לגיפ מצחיק של כפיים והכריז חגיגיות בקולה. זה הרגיש ללימור שלא במקום מצידה. שהיא מפריעה לה, כשטוב לה מעצמה כל כך. אף שבתוכה פנימה ידעה שבהתלהבותה ניסתה דורית לשדר לה ששיחתה רצויה.
ונוכח השתיקה, דורית המשיכה ושאלה “איך בעבודה, במוקד, מקבלים יותר פניות, יש יותר לחץ, וכזה, לא? את מסתדרת עם זה?”
“כן. עושה מאמץ, משתדלת, אפשר לאמר”, ענתה לעומתה בקול רפה, ויכולה לשמוע בעצמה את קול ההתנשפות הכבדה והמיוסרת שלה אל תוך חלל הנייד.
“איך בדירה החדשה שסידרתי לך?”
“אני חושבת שיש לי בעיה בצנרת”, ירתה את התשובה.
“מה, רק לך? לא סיפרו לי על הבעיה הזו בבניין, שלחתי לשם עוד בנות שאולי את מכירה”,
“מאיפה?”
“מהמועדונית”.
זה הסביר את תחושותיה. אבל מי הבחורה הזאת למעלה יכולה להיות.
“אולי נקרא לדוד שיתקן?” הציעה דורית, וקטעה את חוט מחשבותיה.
“מה פתאום דוד?” נבעתה.
“הוא מסדר שם דברים בשבילנו”.
מוזר שהוא לא הזכיר דבר מזה בשיחתם. היא חשה רעד של צמרמורת ואיך שהיא אוהבת ושונאת את האיש הזה במקביל.
“ומה עוד, וחוץ מזה? תגידי, את בסדר? נשמע כאילו משהו יושב לך על הלב”.
“חוץ מהצנרת, הכל בסדר”, שיקרה, ולא הוסיפה. והשתיקה שעמדה ביניהן שוב עירטלה את מעטה השקר בתשובתה.
“מה שלום חנה, היית אצלה בשבת?”, ניסתה דורית לקדם באורח כלשהו את שיחתן.
“מה?”, לעצם איזכור שמה של חנה הצבע אזל מפניה.
“אני אומרת, מה שלום חנה? ושאלתי אם היית אצלה בשבת?”
“יש סגר, שכחת”, לימור ניעורה מקץ שניות מספר מהאלם שאחז בה והשיבה מתאמצת לשוות לקולה שיווין נפש מבודח.
“הו, זו התקופה הזו. הראש שלנו כבר לא כמו פעם”, ענתה דורית.
לימור צמצמה את עיניה כמתרכזת בשיירי כוחותיה במה שיש לה לאמר, ולאטה אל הנייד, “דווקא דיברתי עם דוד עכשיו”.
“נו, ו..”
“אפשר בבקשה לקבוע איתך פגישה, בבקשה, אחרי הסגר?”. בקולה הייתה דחיפות. זהו. זה נעשה. במובן מסוים חזרה להיות ילדה שמתעקשת לקבל דבר מה בשילוב שקשה לעמוד בפניו של החלטיות ותחינה נואשת.
“את בסדר לימור?”, שאלה דורית ודאגה כנה בקולה. הרי שנים שהיא מנסה ללמד אותה לקבל החלטות והיא לבטח נדהמה בעצמה שהאסימון נפל סוף סוף. מה גם שלבטח לא הבינה מלכתחילה למה התקשרה כלל.
“אני חושבת שכן”, ענתה בקול מדוד, והרגישה בשביעות רצון מסוימת איך תחושת הגועל העצמי שלה פוחתת מעט.
“טוב, מייד שהסגר ייגמר, תבואי אליי. אני רושמת ביומן. יום ראשון. אמרו שזה נגמר ביום ראשון, נכון?”
“כן. כן.”
פתאום נזכרה בדבר מה.
“תגידי דורית”, היא שאלה בעודה מקנחת חרש את אפה, “ממתי דוד עובד, מותר לו בכלל?”
“הוא רק מתנדב אצלנו. הוא אומר שהעיקר לא להתנוון בבית”.
נשמה טהורה. אחרי שסיימה את שיחתם כתבה במחברת המחשבות שדורית לימדה אותה לכתוב בה, כדי לסדר לעצמה את השדים המתרוצצים בראשה, “מפגרת, מה את מחבבת את הבעל של האומנה שלך שאמר לך ברכב כשהיית בת חמש עשרה שהוא חלם עלייך בלילה? וששלח ידיים ללטף אותך מהפנים עד למטה? אז מה אם למרות שהיית כולך אטומה מזה, זכרת דווקא את זוג העיניים החולמניות שלו, כשהוא עשה את מה שעשה?”
מאז, לא עלתה איתו לבדה לרכב יותר. וכשהחזיר אותה הביתה בשבתות, כן, הם נהגו בשבת, הגדירו עצמם מסורתיים אחרי הכל, לא פנאטיים, נהגה תמיד לאמר לחנה, “בואי איתנו, תנשמי קצת אוויר, תתאווררי”.
היא קיבלה עוד החלטה. היא לא תגיד שום מילה לחנה. לא תצער אותה. לא תאבד את אם הבית שלה שהכניסה אותה לביתה ולא נפטרה ממנה גם אחרי גיל 18, כשאפשר היה לעשות את זה. בחיים לא.
אמת. הוא לא עשה זאת שוב. לראייה, הוא שיתף פעולה עם הטקס שגיבשה לפיו היא עולה למכוניתו רק אחרי חנה, שהתרווחה עייפה במושב שלידו. וכשהגיעו ליעדם, לפני שרצה הביתה, היה נוהג להשפיל עיניו מטה לבלם ולקלאץ’ כשמבעד לחלון המכונית הפתוח הייתה מצמידה רק לחנה נשיקת פרידה על לחייה. וכעשור שנים מאז שהדבר קרה, לימדה את עצמה לחזור לדבר איתו לא רק שיחות כבושות ומהוסות. איזה צבע לבחור לדירה. מה עושים עם האינסטלציה, דברים מסוג זה. אבל היא שמה לב שהיה זמין בעבורה תמיד. וכשדיברו, הייתה נימה אינטימית חולקת סוד בקולו וזוג עיניו עורפלו בפניה בדוק מתחטא של בושה ורוך.
—————————————————————————————————-
בערב חנה התקשרה. היא שאלה מה שלומה, ואיך האוזן, ו”איך הסתדרת בשישי שעבר, כי לא באת אלינו והיית חסרה”. “גם את לי חנה”, ענתה, ודמעות הציפו את עינייה. כי לאמיתו של דבר נמרוד לא היה ממש קפסולה. בסך הכול ישן אצלה פעמיים. לפני דקות מספר השאיר לה הודעה קולית, אמר שבשמחה יבוא אחרי הסגר לראות מה הבעיה עם האסלה “אבל זה לא קשור לזה שאני רוצה לקחת פסק זמן, קשה לי לפענח אותך, לדעת מה את רוצה, אולי אני אשנה את ההחלטה שלי ואפתיע אותך”.
כל מה שעשתה בתגובה היה רק לשלוח לו בחזרה אימוג’ עם איקסים במקום עיניים. זה היה מבחינתה מסר שאומר – אני לא מבינה אותך.
אבל עם חנה דווקא התעקשה לאמר שאין לה טינטון. “מאיפה בא לך הרעיון הזה”, הפטירה בלחש.
“דוד אמר לי שאת שומעת כל הזמן רעש בדירה שלך. מין שריקה”.
“זו האסלה, הסתכלתי באינטרנט והיה כתוב שם שרעש כזה זה בעיה במצוף, נו, בדבר הזה שמזיז את המים באסלה”, ענתה.
“הפכת להיות מומחית באינסטלציה”, חנה חייכה מעבר לקו. היא יכלה לדמיין את החיוך הקטן שלה. מפציע מבעד לקו עיניה העייפות. זה לא פשוט להחזיק ילדי אומנה במשך שנים ולתחזק קשרים איתם גם אחרי שהם הולכים. או אם נדייק. גם עם אלו שמתעקשים לא ממש ללכת.
ברגעי בדידות בדירתה החדשה שבה ועלתה בראשה התמונה בה שתיהן מתיישבות לאכול ארוחת צהריים שחנה בישלה. וחנה שולחת אז מבט בציפייה לעבר הביס שנכנס לפיה, מהקוסקוס או מהטאג’ין, והיא אומרת לה אז, “חנה, זה כמו להיכנס לגן העדן. האוכל שלך”. אחר כך נהגו לעבור לפינת הישיבה מהקטיפה הוורודה שבסלון בזמן שכל הילדים ניסו להכין במאמץ שיעורי בית. חנה הייתה מספרת על פרסים שזכתה בהם בימי ילדותה בבית הספר, פרס על הכתבה בלטינית, פרס על הקראה נכונה. “היום לא מלמדים ככה”, הייתה אומרת, ושולחת יד לאוויר בתנועת ביטול. דוד לא הוזכר בסיפוריה. הוא גם לא הופיע באף לא אחת מהתמונות המשפחתיות שהיו קבועות בקירות הבית. לעומת זאת, לימור יכלה להבחין בתמונת עבר אחת מילדותה של חנה בצרפת שהתנוססה ממוסגרת בחזית הקיר שמול הספה. בתמונה נראו צמד אחיותיה של חנה: אחות קטנה ועדינת מראה שהיתה ישובה בנחת על ברכיו של אביה, ואחות בוגרת יותר ופאם פטאל תיאטרלית שהיתמרה עומדת גבוהה מעליו וזוג עיניה פלרטטניות ומושכות אש. חנה נצפתה עומדת בצד התמונה כששפתייה חשוקות ומבטה לגלגני.
היא ודוד נישאו בשנות השלושים המאוחרות לחייהם. לרוע מזלם, הפסיק דוד לעבוד כחשמלאי בעקבות נפילה מסולם שפגעה בחוליית הכתף. למעשה, עיקר פרנסתם באה מילדי האומנה שהגיעו לביתם. עם הזמן הבחינה דורית שכמו שמספרים, אישה נשואה הופכת עם הזמן דומה במראה החיצוני לבעלה. שכן חנה התהלכה מזה שנים בתספורת גברית קצוצה שהתקין לה הספר של דוד במחיר תספורת גבר בשלושים שקלים.
—————————————————————————————————-
היא עלתה למיטתה וניסתה להירדם. הדבר עלה בדוחק. הסדין היה סתור והיא התהפכה מצד לצד. בחצות הליל לערך נשמעה דפיקה עמומה בדלת. מה נמרוד בא לי עכשיו, בדיוק אחרי המשמרת, רטנה בליבה במורת רוח. אבל התנחמה בעובדה שלפחות יגאל אותה מהשינה הזו. מבעד למנהרת האור הקלוש שעלה מחדר השינה היא דשדשה בחוסר יציבות לעבר דלת הבית ופתחה אותה. להפתעתה לא מצאה מאחוריה איש. ואז, שמעה קול צעדים מהירים במעלה המדרגות וקול דפיקה נוספת על הדלת, אך הפעם היא נשמעה בברור על גבי דלת הדירה ממעל. “טעות”, אמרה לעצמה, “איזה אנשים, להעיר ככה אחרים באמצע הלילה”, ובדיוק בשנייה שהציצה מעלה מבעד לאור שהדליקה בקומת חדר המדרגות, כדי לסמן את מורת רוחה, ראתה בחטף דמות של אדם גבוה עם כובע בייסבול כחול חולף מבעד לעיניה כמו עטלף ונכנס במהירות מבעד לאותה הדלת.
היא סגרה מאחוריה חרש את הדלת, נכנסה לחדר השירותים, והקיאה אל תוך האסלה. פעם אחר פעם. תוכן הקיבה נפלט החוצה וריבב גם את מושב האסלה. היא שלחה יד לעבר ידית האסלה שלמעלה ומשכה בה בחוזקה פעם אחר פעם, כדי לנקות ולו מעט את כל הלכלוך הזה ומסביב ולהשיב במעט את נפשה. ומה שקרה אז היה הדבר הבא: חדר השירותים התחיל להיות מוצף במים שהלכו והתגבהו באזור ואיימו בנחשול איטי אך נחוש להתפרץ החוצה אל רחבי הדירה. חסרת נשימה כמעט, היא כופפה את גווה אל ידית הברז הראשית וסגרה אותה, כמו שדוד לימד אותה פעם, ואז זרם המים נפסק באחת.
היא יצאה החוצה כשכפות רגליה רטובות וחסרת נשימה כמעט חייגה בנייד לחנה. אחרי כמה צלצולים חנה סוף סוף ניעורה משנתה וחצי רדומה לעלעלה אל תוך הקו, “לימור, מה קורה, קרה משהו עכשיו?”. “יש לי הצפה בבית”, ענתה, “דוד לא פה”, השיבה חנה קצרות, “איפה הוא שאלה”, בודקת, וחנה השיבה, “יצא לשאוף אוויר”, “ואת לא יצאת איתו שאלה”, וליבה צנח בקירבה כשחנה השיבה בשקט, “אני יוצאת איתו רק איתך”.
“סליחה חנה, שהפרעתי לך ככה”, היא לאטה אל הנייד וסיימה את השיחה וחשה כאילו פקעה בועה בין שתיהן. כשהיא רטובה כבר במעלה מכנסיה התיישבה על המיטה. היא הליטה את פניה בידיה ופרצה בבכי מר. וגעגוע עז ואהבה שאין לה שיעור להוריה עלו והציפו אותה.
