בשנת 2003 זכה סיפור זה בפרס ספרותי בתחרות “הסיפור הקצר” מטעם העיתון “מקור ראשון”. הוא מצטרף לשורת הסיפורים זוכי הפרסים שמתפרסמים מחדש אצלנו, במטרה להזכיר לקהל סיפורים אלו, שלחלקם איכויות מיוחדות שמן הראוי שלא ישכחו.

שמחה סיאני מספרת לנו שהסיפור כאן מבוסס כולו על אירועים אמיתיים.

המערכת

אבא נוסע לאמריקה

חגרתי את חגורת הבטיחות בידיים רועדות וחיכיתי שהמטוס ימריא סוף סוף.

הרגשתי שחלום ילדותי מתגשם בזה הרגע: הנה, אני טסה בפעם הראשונה בחיי לאמריקה…

פתאום כמו פגעה בי מכת ברק. דמותו של אבי צפה ועלתה אל מול עיני. הוא הביט בי בשקט, חיוך עצוב היה נסוך על שפתיו. הושטתי ידי וביקשתי לנגוע בו, ללטף את פניו. כה קרוב היה וכה חי… ידי נתקלה בגב המושב שממולי. חשתי מבוכה כשהבחנתי בשכנתי למושב הנועצת בי מבט תמה. חייכתי אליה והשׂמתי עצמי תרה אחרי הכרית. שלפתי אותה מאחורי גבי, הנחתי אותה תחת ראשי ועצמתי את עיניי, כמבקשת לחטוף תנומה קלה, ואז הכול חזר אליי:

כדרך ילדה שובבה בת חמש שנים וחצי, פרצתי יום אחד בעד דלת הבית וקראתי לאמא. רגלי היו מלוכלכות מעפר החקורה (ככר גדולה) ועיני הנוצצות בסיפוק רב הביטו בידי שמיששו את כיסי הגדושים גולות, ראסיות, ופרפריות מכל צבעי הקשת. החבשושים נחלו היום מפלה ניצחת, צִחקקתי לעצמי. הם תמיד אלופֵי השכונה ב”להרוויח”, אבל היום, להבדיל, היה לי מזל מטורף. חשבתי שיהודה ואבנר חבשוש יתעלפו למראה הגולות היפות שלהם, שכה שקדו על איסופן, נעלמות אחת לאחת בתוך כיסַי… אה, איזה יום…

“אמא! אמא!” קראתי ונכנסתי הביתה בריצה. 

“ששש!” חד וחותך קידֵם את פני. אמא עמדה חיוורת והציצה מאחורי גבה של דודה פדה, שכנתנו, שישבה על המיטה סמוך לאבא החולה וניסתה להשקותו חלב חם. אבא לא היה כתמול שלשום. זכרתיו צנום, גבוה, וחולה, אך הפעם שכב על גבו, ראשו נשען על שני כרים מוגבהים.  בעוד הוא מעוות את פניו ומחרחר, הגירה הדודה פדה חלב לפיו הפעור כפית אחר כפית, תוך שהיא ממלמלת בתימנית ברכות ופסוקי תהילים.  רציתי לשאול מה יש לאבא, ואולם מבטה הנחרד של אמא הניעני לשאת את רגלי ולעזוב את החדר. כל שמחת הניצחון שליוותה אותי בהיכנסי לחדר פגה כלא הייתה. הפעם הבנתי: אבא חולה מאוד.

ימים אחדים לאחר מכן חזרתי הביתה כדרכי מבית הספר “אלטשולר”, נכנסתי לחצר ביתנו ולא האמנתי למראה עיני. רוב רהיטינו היו מפוזרים בחצר וחלקם מגובבים זה על גבי זה. החלונות ודלת חדרנו הצר היו פעורים למבטֵי עוברים ושבים. מסביב לחדר נפרשׂו שמיכות ומזרנים, ואנשים שהכרתי ושלא הכרתי ישבו סמוך לקירות על הרצפה. דודה פדה התרוצצה בין המטבח לחדר עם כוסות קפה ותה לכל דורש. אך המזעזע מכול היה אבא. הוא שכב באמצע החדר, שקט ועטוף כולו בסדין לבן, ומסביבו המון נרות דולקים.

רחש עבר בין האנשים משהתייצבתי על סף הדלת. אחדות מן הנשים פרצו בבכי והגברים הביטו בי ברחמים גדולים. הסתכלתי לרגע בבגדי והבנתי מדוע. כל כך מלוכלכת חזרתי מבית הספר, עד שבושתי בעצמי. הנה עכשיו אמא תתבייש ותגער בי על שחזרתי מלוכלכת, והאנשים ירחמו על מראי המעיד על חצי יום של השתוללות.

אמא תלתה בי את עיניה, גררה אותי בלא אומר למטבח, שטפה את פניי והחליפה את בגדֵי בית הספר בכותונת לילה קצרה, שעליה הודפסו פרחים כחולים קטנים. נכנסתי לחדר. עכשיו אני נקייה, חשבתי.  שוב הביטו בי הנשים ושוב התחילו לבכות.

מה קורה כאן? שאלתי את עצמי, הרי אינני מלוכלכת. החלטתי לגשת לאבא ולשאול אותו מדוע הוא שוכב על הרצפה.

“אבא! אבא!” קראתי לו, אך הוא לא השיב לי.  החלטתי להעירו.

“אבא, אסור לך לשכב כך על הרצפה, הן תצטנן ואתה חולה כל כך, אבא,” אמרתי, ותוך כדי כך הסרתי מעליו את הסדין הלבן.  שערו השחור, שמעט שיבה זרקה בו, הציץ מהסדין ופניו החיוורים והיפים ניבטו אליי. לא שעיתי לזעקות הרמות שפרצו מפי האנשים שבחדר, חלקם אף נסו בבהלה החוצה. לא הבינותי מה מתרחש סביבי, אך לא היה לי אכפת. חשוב היה לי שאבא לא ישכב על הרצפה, מה גם שהבחנתי שהוא שוכב עירום מתחת לסדין.

יד רכה הרימה אותי מעל אבא, הייתה זו אמא.

“אמא, מדוע אבא שוכב על הרצפה? הן אַת יודעת שהוא חולה, האם נפל מהמיטה כמו בשבוע שעבר?”

“לא חמודה’לה, אבא נוסע לאמריקה לקנות לך בובה גדולה שפותחת וסוגרת עיניים. לכי, שמחה’לה, לשחק עם הכדור בחוץ, טוב? תהיי ילדה טובה.”

“טוב אמא,” צייצתי. לנסוע לאמריקה זה כבר דבר שונה.

יצאתי עם הכדור והתחלתי לשחק. מה שמחתי לראות את שתי שכנותיי התאומות, תמר ורבקה. רצתי לקראתן והצעתי להן להצטרף למשחקי. הן הביטו בי במבט מוזר ונסוגו.

“תתביישי לך שמחה’לה! אבא שלך מת ואַת משחקת בכדור? תתביישי לך!”

“מה?”, הזדעזעתי. “אבא שלי מת? אבא שלכן מת. אבא שלי נוסע לאמריקה להביא לי בובה שפותחת וסוגרת עיניים.”

“לא נכון, לא נכון,” צעקו השתיים, “אבא שלך מת, אבא שלך מת…”

פרצתי בבכי מר, זרקתי את הכדור ממני והלאה ורצתי הביתה.

“אמא! אמא! תמר ורבקה אומרות שאבא שלי מת. אמא, נכון שהוא לא מת? נכון שהן משקרות? אין לנו עוד אבא, יש לנו רק אבא אחד, אז למה שימות? אמא, תגידי להן שלא תאמרנה כך.”

“לא שמחה’לה,” חיבקה אותי אמא בזרועותיה, “אבא לא מת, אל תדאגי, הוא ישוב אלינו במהרה.”

הייתה זו דודתי אסתר, אחות אבי, שנטעה ספק בלבי בקשר לנסיעתו של אבא, עת התחילה לצעוק ולקונן (בתימנית), להכות את עצמה ולהתפלש לרגליו:

“יוסף, יוסף, איפה הלכת יוסף, אתה עוד צעיר יא יוסף… אתה האחרון שנשאר לי, עכשיו אני בודדה. יוסף, למה לא מַתִּי במקומך, אחי הצעיר…”

כל האנשים התחילו לבכות ואני המומה, נלקחתי לביתה של פדה השכנה, כשדמעותיי נוצצות על לחיי ועיניי פעורות בתמיהה ובפחד. דודה פדה הניחה מזרן על הרצפה בפינת החדר שלהם ואמרה לי שרק למחרת אחזור הביתה.

סיפרו לי שכל אותו הלילה שכב אבא על הרצפה. נרות דלקו מסביבו ואנשים התפללו לידו, כאילו שמרו עליו לפני נסיעתו לאמריקה. אמריקה כנראה רחוקה מאוד, חשבתי בלבי, ולכן צריך להתכונן ולהתפלל המון לפני שנוסעים.

עברו ימים מספר והסדר בבית שב על כנו. האנשים המזוקנים עם ספרי התורה, הנשים עם מטפחות הראש, וכל השמיכות והשטיחים נעלמו.  נשארנו אמא, שרה’לה, אחותי הקטנה, ואנוכי. כל יום הייתי מחכה לשובו של אבא וכל יום הייתי מציקה לאמא בשאלותיי. כבר ויתרתי על הבובה שפותחת וסוגרת עיניים, אך את אבא רציתי מאוד בחזרה.

יום אחד החלטתי אף אני לנסוע לאמריקה. במאמץ רב הוצאתי החוצה, לחצר, את שולחננו הקטן ואת שלושת הכיסאות שעמדו מסביבו. פתחתי את החלונות והדלת, התפשטתי כליל ועטפתי את גופי בסדין, לא לפני שהצבתי נרות סביבי והדלקתי אותם בזהירות. בדיוק כפי שעשו לאבא.  כך שכבתי על הרצפה. איני זוכרת כמה זמן שכבתי כך, אפילו עצמתי עיניים, כמו אבא.

עתה אלך לחפש את אבא באמריקה, חשבתי. אולי הוא זקוק לעזרתי? והרי הוא חולה כל כך. ובעודי הוזה על אמריקה, נרדמתי.

לא שמעתי את צעדיה של אמי כשנכנסה לבית, רק קולה המזועזע חדר מבעד לענן השינה שלתוכו שקעתי.

“שמחה’לה, מה אַת עושה? השתגעת?”

“הו, אמא,” התעוררתי וצהלתי לקראתה, “כמה טוב שבאת הביתה לפני שנסעתי לאמריקה. אני הולכת לחפש את אבא, אני רואה שהוא משתהה שם. אני כבר לא רוצה בובה שפותחת וסוגרת עיניים, אני רוצה את אבא.”

אמא פרצה בבכי שקט ואמרה, “קומי שמחה’לה, קומי, שלא תתקררי חלילה. בואי ואספר לך, אפרוח קטן שלי. אבא לא נסע לאמריקה, אבא עף לשמים. הוא הפך למלאך ותמיד ישמור על שרה’לה, עלייך ועליי. לעולם לא ישוב אלינו שמחה’לה, לעולם, אך תמיד נזכור את אבא, כי נכון אמרת, אבא יש רק אחד!”

הרגשתי טלטלה עזה ופקחתי את עיני. “מה קרה? מה קרה?”, קראתי בפחד. “אַל תדאגי גברתי,” ענתה לי הדיילת במאור פנים, “נכנסנו לכיס אוויר.  אַת יודעת, זה קורה לעיתים בטיסה. רוצה שאביא לך משהו קר לשתות?” שאלה.

“לא, תודה,” אמרתי וחייכתי במבוכה.

אני בדרך לאמריקה הנכספת, הרהרתי. אח, א מ ר י ק ה, איזו מילה גדולה הייתה זו אז, בעולם האגדות של ילדותי. מי היה יכול להרשות לעצמו לנסוע לאמריקה? רק העשירים! ומי שזכה לנסוע לשם וחזר ארצה, זכה לכבוד גדול מכולם. “הוא הגיע מאמריקה,” היו מצביעים עליו בחשאי המתפללים בבית הכנסת, ומודדים במבטי קנאה את חליפת הצמר החדשה שעטה על גופו. “אומרים שבאמריקה כולם עשירים ושהכסף מתגלגל שם ברחובות,” התלחשו הנשים ב”עזרת הנשים” והציצו בו נפעמות מבעד לחרכי הסבכה.

בעוד המחשבות על אמריקה מתרוצצות בראשי, חזרתי שוב, לרגע קט, להיות הילדה שמחה’לה, ותקווה מילאה את לבי שאולי… אולי אפגוש שם את אבא, שיקנה לי בובה שפותחת וסוגרת עיניים…

קולה הנעים של הדיילת עקר אותי מתוך דמיונותיי ועימו באה ההתפכחות: “גבירותי ורבותי, נא להדק את החגורות, אנו נוחתים!”

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים + 9 =