התרבות מתעוררת מתרדמת פגרת הקורונה, כך גם צוותא – הבית לתרבות ישראלית.

בצוותא מתקיימים מופעים מגוונים, ובפרט, סדרת “צוותרבות – אירועים ספרותיים מוזיקליים”.
האירוע הראשון בסדרה, ב – 9.4.2021, תחת השם “תפילת האדם”, הוקדש ליום השואה. את המופע הנחה אבי גיל, סופר ופעיל ספרותי-חברתי, שכתב גם בנושא השואה. הוא קרא את שירו “תפילת האדם”, אשר העניק את השם למופע.

השיר ״תפילת האדם״ של אבי גיל
השיר ״תפילת האדם״ של אבי גיל

אבי גיל אירח את אנשי הספרות המשתתפים זוגות זוגות, לשיחה בנושאים הקשורים לשואה.
הראשונים היו ד”ר מוניק דהן, חוקרת שואה, ופרופ’ דן לאור, חוקר ספרות עברית. אבי גיל ציטט מהביקורת שהוטחה כלפי סופרי ישראל על כך שכמעט לא כתבו על השואה בזמן התרחשותה, וביקש ממוניק דהן להתייחס לקשיים איתם התמודדו סופרי השואה. מוניק ציינה שתי בעיות מהותיות, תוך הסתמכות על מובאות מדבריהם של הסופרים אהרון אפלפלד הישראלי וחורחה סמפרון הספרדי-צרפתי: העדר המילים הראויות לתיאור הזוועה מצד אחד, ובעיית מהימנות של כתיבת אירוע, כי הרי כתיבתם של הניצולים לעולם תהיה סובייקטיבית, מצד שני. בהמשך היא דיברה על הסופר ק. צטניק, בו עוסק מחקרה הנוכחי, והסבירה, שהתעלפותו בזמן העדות במשפט אייכמן היא תוצאה של הקושי שבהעדר שפה.


פרופסור דן לאור, אשר חקר רבות את יצירתו של ש”י עגנון, וכתב את הביוגרפיה “חיי עגנון”, התייחס לתביעה של התרבות, של ציבור הקוראים, כלפי עגנון לכתוב על השואה. בדבריו דן לאור ביקש להבחין בין מלחמת העולם השנייה עצמה לבין התקופה שלאחריה. הסיפור הידוע של עגנון “האדונית והרוכל”, אשר נכתב בשנות המלחמה, מתאר בצורה אלגורית את המפגש הרצחני בין העם היהודי לבין העם הגרמני. הסיפור נכלל באסופה “בסער”, שיצאה בשנת 1943, וכל יצירותיה מתכתבות עם נושא השואה. אחרי מלחמת העולם השנייה עסק עגנון במשך 20 שנה בכתיבת הרומן גדול הממדים “עיר ומלואה”, שפורסם אחרי מותו בעריכת בתו, אודות תולדות התרבות היהודית שנחרבה עם פרוץ המלחמה. כך עגנון הנציח את הקוסמוס היהודי, וזאת תשובתו הספרותית לתביעה של אחרים, ושלו מעצמו, לכתוב על השואה.

נושא השיחה הבא היה שואת יהודי לוב, והיא התנהלה עם ויקטור רבין בן ה-92, ניצול מחנה ג’אדו בלוב, ועם הסופר יוסי סוכרי, המחבר של הספר “בנגאזי-ברגן־בלזן”, הרומן הראשון בעולם על שואת יהודי לוב. בהיותו ילד שמע יוסי סוכרי מאמו ומסבתו, שעלו ארצה מלוב, על כך שהן עברו את השואה, אך הדעה הרווחת בארץ, ובמערכת החינוך בפרט, הייתה שרק יהודי אירופה חוו את השואה. הבורות הממסדית העמידה את יוסי הילד בדילמה קשה, למי להאמין? לאמו וסבתו או לנציגי מערכת החינוך? עלבון ילד קטן הניע את האיש הבוגר, הסופר, לערוך מחקר מקיף בקרב היהודים שעברו את השואה בלוב, שהייתה קולוניה של איטליה – משתפת הפעולה של גרמניה הנאצית. המחקר הניב רומן בשנת 2013, שזכה להערכה, לפרסים ספרותיים יוקרתיים, ביניהם פרס “ברנר”, ועשה צדק היסטורי עם יהדות לוב. אבל התיקון ההיסטורי בא מאוחר יחסית. הוא לא עוזר לכל אותם ניצולי שואה לוביים שנשללו מהם דמי השילומים מגרמניה, ועל כך דיבר יוסי סוכרי בצער גדול.

משתתפי השיחה בנושא שואת יהודי לוב
משתתפי השיחה בנושא שואת יהודי לוב. באדיבות אבי גיל

ויקטור רבין סיפר על התלאות של משפחתו, שהובלה ע”י הנאצים מטריפולי למחנה ג’אדו בתנאים קשים במשאית אטומה, בה נפטר אחד התינוקות. מקורותיו של ויקטור במחנה, ומהמשך דרכו, עולה דמות של גיבור, שהצליח להבריח אוכל למשפחתו במחנה, היה חבר במחתרת שהוקמה ע”י הבריגדה היהודית בלוב, עלה ארצה, ושירת שנים רבות כקצין בחיל האויר. ועוד נקודת אור בסיפור של ויקטור: שמו ושם אחותו הופיעו ברשימות של מחנה ג’אדו, והם הצליחו להוכיח את זכאותם לדמי השילומים מגרמניה.


הנושא השלישי היה הצלחתה של יצירת השואה הישראלית בחו”ל. עלו לבמה המחזאי יהושע סובול, אשר מחזהו “גטו”, שהוצג לראשונה בתיאטרון חיפה בשנת 1984, זכה עד כה ל-82 הפקות בעולם, והסופרת מלכה אדלר, אשר ספרה “איצ’ו וברנרד”, שיצא בארץ בשנת 2004, עבר גלגולים בחו”ל. מלכה אדלר סיפרה על התרגום של הספר לאנגלית וההצעה המשמחת מהוצאת ספרים חשובה מאנגליה לשווק את הספר תחת השם “The Brothers of Auschwitz”. הדבר הביא להצלחה גדולה בעולם: מכירת 180 אלף עותקים, ותרגום למספר שפות.
הספר הוא תולדות חייהם של שני אחים, ששרדו את אושוויץ, עלו לארץ, וסרבו לדבר על עברם במשך כל השנים, עד שמלכה אדלר הצליחה לדובב אותם ולשחררם מעול השתיקה שגזרו על עצמם. הספר נכתב בגוף הראשון, ברגש כן, הנוגע בלב הקורא.


יהושוע סובול סיפר שקיבל את הרעיון לכתיבת המחזה “גטו” מהערת שוליים בספרה של פרטיזנית בגטו וילנה, על כך שהמחתרת התנגדה להקמת תיאטרון יהודי בגטו. במסע איסוף החומרים הגיע סובול ליומן של גטו וילנה, שיצא ביידיש בניו יורק, אותו כתב הרמן קרוק יום ביומו בחריצות רבה. בנוסף לכך פגש סובול את ישראל סגל, המנהל האמנותי של תיאטרון גטו וילנה, וכן את הלחשן של התיאטרון. בזכות תשתית עובדתית רחבה וכשרון אמנותי, כתב סובול מחזה רב ערך, שמצליח לגעת בלב אנשים ברחבי העולם.

משתתפי המופע תפילת האדם
משתתפי המופע תפילת האדם. באדיבות אבי גיל

שלושה ליוו את המופע מוזיקלית בשירה ובנגינת פסנתר: דניאל סלומון, עדנה גורן, ורמי הראל. כל אחד בצביונו האישי, בגוון קולו, בסגנון נגינתו, העניקו למופע ביצועים מרגשים של שירים בעלי עומק לירי, דוגמת “בא מכאב” ו”ענפים שבורים” מאת דניאל סלומון, ושיריה של רחל “לא פעם בקיץ” ו”התשמע קולי” בקולה של עדנה גורן בליווי רמי הראל. המופיעים זכו לשקט הקשב ופרץ מחיאות כפיים.
קהל עוטי מסכות שמח להשתתף בצהרי יום שישי תרבותי-פרונטלי, וכולנו יכולים ליהנות מהקלטת המופע.

האירוע הבא בסדרת “צוותרבות” יתקיים ביום שישי 28 במאי, ויוקדש לספרו החדש של אשכול נבו, שיראה אור בסוף החודש.

3 תגובות

  1. לחגית היקרה שמביאה כל פעם משהו שונה שמאיר את העיניים והפעם סקירה על אירוע ביום השואה. זה מעניין דבריו של אבי גיל על העדר כתיבה על השואה באותם ימי מלחמה. אך קשה לפעמים לראות דברים תוך כדי אלא אחרי בפרספקטיבה של זמן. מה גם שסופרי ישראל היו עסוקים בכתיבה על המלחמות שלהם להגן על נארץ. לא שאני מגינה על דיעה זו.

    ואכן היעדר המלים לתאר את הזוועות היתה אחת הבעיות. אפילו אדורנו כתב שלכתוב שירה אחרי שואה זה מעשה ברברי. ועדות לכך היא מה שקרה לק.צטניק.

    קראתי את ספרו של סוכרי שהעביר בצורה חדה מרגשת ונוקבת את שואת יהודי לוב. זה נכון שיש אנשים שלא מודעים לשואתם. מדוע לא לימדו על כך בהית ספר? לגבי השילומים צריך לנהל מאבק. למשל לקח כמעט 70 שנה עד שחברת הרכבות ההולנדית הסכימה לשלם פיצויים לאותם ניצולים ויורשיהם על הסעתם למחנות מהם רבים לא שבו.

    תודה חגית על המאמר מאיר העיניים.
    סברינה

  2. חגית יקרה תודה על הדברים המחבקים שכתבת על אירוע “תפילת האדם” אשר התקיים בצוותא. נדהמתי מתגובות האנשים בתום האירוע כי הוקצו לכל אחד מאתנו 10 דקות ונידמה היה לי שלא הספקתי דבר…
    אך ההנחיה המהודקת של של אבי גיל שמרה עלינו יפה, והכתיבה שלך בהמשך מתעדת יפה ערב חשוב ומרגש זה.
    כן ירבו – תודה מלכה אדלר.

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

6 − 3 =