אסתר פלד, פסיכולוגית. לקסיקון הספרות העברית.

לפני כחודשיים פירסמה באתר “פסיכולוגיה עברית” כלת פרס ספיר אסתר פלד פוסט בשם “סיכוי טוב שזה קרה“ ובו הסיקה, בהסתמכות על ניסיונה הטיפולי, שההאשמות של הסופרת גליה עוז כלפי אביה – הסופר הידוע מאוד עמוס עוז המנוח – קרוב לוודאי נכונות.

אלו הן האשמות שעוררו פקפוקים מרובים מצדדים שונים, מסיבות מרובות ומגוונות.

על פרשת גליה עוז וטענותיה בספרה “דבר המתחפש לאהבה” תוכלו לקרוא ביתר פירוט במאמרו של מיכאל גונן ביקום תרבות “כוחה הנורא של אשמה בינונית“, ובדיון שהתפתח בתגובות בעיקבותיו.

המערכת

כריכת ״דבר שמתחפש לאהבה״ של גליה עוז

לא אדון כאן בהיבטים האתיים של מה שנכתב בפוסט, אלא אתייחס לשתי נקודות שנראות לי במובהק ככשלים בהצגת הדברים של המחברת: מבנה הטיעון ותוקף הסקת המסקנות.

מכיוון שהמחברת מציגה את מסקנתה “סיכוי טוב שזה קרה” כאשר היא מתהדרת בניסיונה הטיפולי ומפרסמת את הפוסט באתר מקצועי, מצופה ממנה רמה מינימלית של הארגומנטציה.

ראשית, מבנה הצגת הדברים בפוסט, שהוא כדלקמן:

תחילה המחברת מביאה “עובדות” שידועות לה מהמקרה של “עמוס עוז והמשפחה”, אחר כך היא מציגה מקרה מניסיונה הטיפולי. באותו מקרה חשדותיה של אסתר פלד (שסבא הטריד מינית את נכדתו) אוששו. כפי הנראה המחברת מביאה את המקרה, או ליתר דיוק אבחון מוצלח שלה, כדי להראות שצריך להאמין למטופלים. היא כותבת “למדתי להאמין למטופלים”. ואז היא מציגה הנחת מוצא שלה בעבודה עם מטופלים – “ככל שמה שאני שומעת הוא נורא יותר, כך סביר יותר שהתרחש”. הנחת מוצא זאת משמשת לה ככלל שנותן תוקף למסקנה שלה ביחס להאשמות כלפי עמוס עוז – סיכוי טוב שזה קרה.

אפשר לומר במשפט אחד על מה שכתוב בפוסט “סיכוי טוב שזה קרה” כי “עובדות” הן לא עובדות, “כלל” הוא לא כלל ו”מסקנה”היא לא מסקנה.

תחת התיוג של “עובדות” המחברת כותבת למשל “משפחתה הגרעינית של האישה שכתבה על מה שקרה לה עם אבא שלה כל שנות חייה מפרסמת גילוי דעת באשר לדברים האמורים בספר. התגובה כוללת יותר מאוקטבה אחת של אמביוולנציה. לאמתו של דבר האמביוולנציה המשפחתית היא כמעט לא אמביוולנטית; היא כמעט מתחזה לכזאת..”. כיצד אפשר להציג את הפרשנות האישית בתור “עובדה” נשאר סוד שלא נוכל להבין בלא סיוע של המחברת.

באשר ל”כלל” שנותן תוקף ל”מסקנה” שלה. גם אם נשאיר למחברת את הכבוד המפוקפק להשתמש בפרקטיקה שלה בנקודת המוצא “ככל שמה שאני שומעת הוא נורא יותר, כך סביר יותר שהתרחש”, היא אינה יכולה להפוך אותו לכלל או לחוק אוניברסלי שנותן תוקף לכל מקרה (דומה או לא דומה!) שיש בו יחסים בין מטפל ומטופל, וזאת מסיבה פשוטה – תמיד אפשר למצוא מקרה שבו המטופל לא דובר אמת. ביודעין או לאו. מה שנאמר במילים, כפי שאנחנו חווים יום יום, לא חייב להתקיים במציאות.

עמוס עוז עם הילדה גליה עוז.באדיבות משפחת עוז.

שנית, תוקף המסקנות. גם אם הטיעון של המחברת היה מאורגן בצורה יותר שיטתית ומבוססת ישנה בעיה.

פסיכולוגיה כתחום דעת אינה יכולה לטעון לקיום חוקים מנטאליים-התנהגותיים בדומה לקיום של חוקים פיסיקאליים, כמו למשל “כוח הכבידה”, או חוקים לוגיים, למשל “כן” או “לא”. דרישה כזו חותרת תחת התחום עצמו כיוון שאם קיימת חוקיות מנטאלית אז לא ברור מה מבדיל בין פיזיולוגיה לפסיכולוגיה ולפיכך הצורך בפסיכולוגיה מתייתר. בנוסף, קיום חוקיות מנטלית מדמה בני אדם למכונות (ראה תפיסתו של רנה דקארט). ככל שידוע לי יש מעט פסיכולוגים שיטענו שבני אדם הם מכונות.

כתחום דעת, פסיכולוגיה, לכל היותר, יכולה לטעון להכללות בלבד, ולא לקיום חוקיות כלשהי בתחום הנפשי-התנהגותי. משמעותו של דבר הוא שהכללה יכולה לתת תוקף למקרה ספציפי ויכולה שלא לתת תוקף למקרה ספציפי. משום כך ההסקה של המחברת כלל אינה תקפה ולא יכולה להיות תקפה.

הסכנה לפסיכולוגיה כתחום דעת ולעוסקים בה ברורה: היומרה לתת דיאגנוזה בדומה למקצועות כמו רפואה, וחוסר הכרה של המגבלות של המקצוע ושל תחום הדעת, עלולה להוציא אותה ממערך המדעים, ולסמן אותה כמקצוע ספקולטיבי ואת העוסקים בה כשרלטנים.

לדעת הוא דבר שונה מלהאמין. ידיעה דורשת לא רק אמונה, “אני מאמין שמשהו קרה”, אלא התנאי החשוב ביותר הוא שהאירוע עצמו התרחש. למחברת אין כל דרך להגיע לידיעה מן הסוג הזה. בחברה האזרחית ישנו הליך משפטי שאמור להבטיח בביטחון מסוים (לא מוחלט) שדבר קרה. בפוסט “סיכוי טוב שזה קרה” המחברת מסיקה טענה עובדתית של ידיעה, “סיכוי טוב שזה קרה”, ולא טענה של אמונה, “אני מאמינה שיש סיכוי טוב שזה קרה”. המחברת כמובן יכולה להאמין למי שהיא רוצה וזו זכותה, אבל לטעון טענה עובדתית באמתלה של אשת מקצוע הינו מעשה של מגדת עתידות ולא של אשת מדע.

קיראו עוד:

מיכאל גונן: כוחה הנורא של אשמה בינונית

פוסטים קשוריםעוד מאת אותו הכותב

6 תגובות

  1. תראה, זה די חשוד, הביקורת שלך.
    רובה מרוכזת בעצם הלגיטימציה של דר’ פלד לטעון שיש לה ידע. בגלל שהיא כותבת בבלוג שלה כפסיכולוגית, ופסיכולוגים לא אמורים לטעון טענות כלליות לגבי התנהגות אנושית, לטענך.
    אני לא אגיד שום דבר על העמדה האתית המשתמעת מהטיעון שלך.
    רק אציין שיש מקום לספק: לא כתבת כלום על התעללות. אבל דאגת לשים תמונה של הילדה עם אביה. לפסאודו ניתוח שלך יש מטרה אחת והיא השתקה: שלילת הלגיטמציה של המחברת לטעון. אתה מבקר את דר’ פלד על סגנון הכתיבה שלה, ועל ההתמקמות שלה כפסיכולוגית שיש לה ידע לגבי התנהגות אנושית. אף אחד מהדברים האלה לא רלוונטי לסוגית ההתעללות. לאמון שמגיע לנפגעות התעללות שזכאיות לעדים.
    אם אתה מעוניין לעצב לעצמך עמדה של כותב אמין, אני ממליצה על 3 אמצעים: ראשית, לטעון טענות בעלות תוכן ממשי. שנית, לא לשלול את הלגיטימציה של מחברות אחרות להשמיע את רעיונותיהן, אלא להתיחס לרעיונות עצמם. ולסיכום, במידה והנושא שאתה עוסק בו מעורר בך רגשות עזים המקשים עליך לכתוב עליו בבהירות, אתה יכול לחכות עם הפרסום ותמיד אפשר לערוך.

  2. תודה על ההמלצות שלך.
    1. אכן עדיף לא לדבר על העמדה אתית שלי אלא על העמדה אתית של גב’ פלד. אבל אני מאמין שזו סוגיה לקהילה של הפסיכולוגים.
    2. צר לי… אבל לא שמתי שום תמונה של משפחת עוז. זו החלטה של המערכת ולא שלי. זה באשר לרגשות העזים שלי שמקשים עלי לכתוב בבהירות. אבל אולי תוכלי להוסיף לניתוח של המניעים שלי למשל שעה מאוחרת שאני מגיב לך. זה חייב להעיד על הרגשות עזים.
    3. אין שום שלילה של הלגיטימציה של המחברת לטעון טענות אלא דרישה לארגומנטציה סבירה. בדרך כלל לומדים זאת בתואר ראשון.
    4. אני לא מבקר אותה על סגנון הכתיבה. אני לא מבקר ספרותי. אני מבקר אותה על דלות של הארגומנטציה. או בעצם על כך שאין לה שום ארגומנטציה שמצדיקה את הטענה שלה “יש סיכוי טוב שזה קרה”.
    5. כתבת הרבה על המניעים שלי ורגשות העזים שלי אבל לא התחייחסת לגופן של הטענות במה שכתבתי: “עובדות” שהיא מציינת אינן עובדות, כלל שלה לא יכול להיות כלל ולכן המסקנה שלה לא תקפה. היא לא בעמדה של לדעת. יכול להפנות אותך לסיפרות שעוסקת במה זה אומר לדעת. התחום הוא תורת ההכרה או תורת הידיעה (המלצה שלי).

  3. הנושא כה סבוך וטראגי שכדי לדעת האמת נדרשת חקירת-עומק ע”י גורמים בלתי-תלויים.
    קראתי, פעמיים, את ספרה של הבת וצפית בראיון שנתנה בטלויזיה.
    אני נוטה להסכים עם דעתה של אסתר פלד. חובל שהד”ר המכובד לא התייחס לכך שהיו עדים נוספים -לפחות אחד מהם (מהיכרות אישית) אמין ביותר. גם עצם העובדה שהמשפחה לחצה – והשיגה – מהביוגראפית של עוז,ד”ר נורית גרץ, להשמי את הפרק העוסק ביחסי האב האייקוני וגליה – אומרת הרבה.
    יש המון צבעים ושמות לאומללות – זו שבבית המשפחתי מהגרועות שבכולן.

    אריה קרישק (סופר וביוגראף)

  4. 1. התייחסתי לטיעון של אסתר פלד בלבד והצגתי שהוא מופרך מהתחלה ועד סופו. לא התייחסתי למקרה עצמו. על מנת להתייחס למקרה עצמו צריך דעתי כפי שבעצמך כתבת “חקירת עומק ע”י גורמים בלתי תלויים”. משום כך מה שכתבת שאני צריך להתייחס לעדים כלשהם לא רלוונטי למה שכתוב.
    2. דעתך שזה היה. מצוין. דעתי שאני לא יודע איפה האמת. אנשים משקרים במכוון ולא. אנשים מתארים אותה סיטואציה באופנים שונים לחלוטין. זה לא אומר שאי אפשר לדבר על העובדות מוצקות של מה שקרה אלא שעל מנת לשפוט אדם (גם אם הוא כבר איננו) צריך תשתית ראייתית משמעותית שיש בדרך כלל (גם לא תמיד) בבית המשפט. אבל מה שקרה בזירה ציבורית כאשר אנשים ידועים ופחות ידועים שופטים אדם שאין לו גם אפשרות להגן על עצמו, מבלי שיש להם משהו מעבר למידע חלקי שמסתובב בתקשורת וברשתות החברתיות הוא דבר מחליא. לינץ הוא דבר מחליא.

  5. תיקון טעות :לא הייתה זאת המשפחה שלחצה להשמיט את הפרק הרלבנטי מספרה של נורית גרץ הייתה זאת גליה עוז שלא רצתה שהוא יתפרסם נלפני שיתפרסם ספרה והיא איימה בתביעה.
    לממשפחה לא היה כל אינטרס להסיר את הפרק וכידוע הוא פורסם מחדש לאחר פרסום ספרה של עוז.
    כפי שכבר צויין בעבר מה שמתואר בספרה של עוז זה רק שני מקרים שאפשר להגדירם כאלימים ותו לא שקשורים אליה וכל השאר בחלקו הגדול מוכחש בכל תוקף בידי בני המשפחה האחרים ( כמו תיאור ההכאה כביכול של האם ) האחרים או שהוא סקירות על תיאוריות מדעיות שלא באמת רלבנטיות לעניין.
    מוזרה גם העובדה שגליה עוז התנתקה מבני משפחתה שלא עשו לה דבר ללא סיבה ברורה והעניין הלא קטן הזה לא מאוזכר בספרה.

  6. מייד אחרי פרסום “דבר שמתחפש לאהבה”, ספרה של גליה עוז שבו האשימה את אביה עמוס עוז בשגרה של התעללות סדיסטית כלפיה, פרסמו אחיה ואמה תגובה לתקשורת שהייתה אמפתית למדי. האח, הסופר והמשורר דניאל עוז, פרסם גם תגובה בעמוד הפייסבוק שלו. אך מאז ועד היום – קולו לא נשמע. בריאיון ראשון לתוכנית “גם כן תרבות” עם גואל פינטו, ברשת “כאן תרבות”, עוז מספר על משפחה מפורקת, על חודש ללא שינה, ועל ההבנה שהוא צריך להתחיל להגן על עצמו ועל משפחתו ממה שהוא מכנה “תיאור מופרך” של המציאות.
    עוז יצא להגנה במה שהוא מכנה פעולה סמלית – תלונה לוועדת האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל נגד אסתר פלד, פסיכולוגית וסופרת כלת פרס ספיר. פלד פרסמה בפברואר מאמר שבו תמכה בגליה וכתבה: “להיות בתו הלא מובנת של אדם ידוע שתדמיתו הציבורית והמשפחתית היא מיתולוגית, התגלמות הטוב והיפה; להיות הצל, האובייקט השנוא של הטוב והיפה – זה מחייב תיקון ושינוי של המיתולוגיה. מוטב לא להילכד במלכודת הדבש של המשפחות היפות”. בעקבות מאמר זה ותלונתו של עוז הוועדה נזפה באסתר פלד באופן רשמי.
    “הנושא של הפסיכולוגים הוא בעצמותי”, אומר דניאל עוז. “אסתר פלד היא דוגמה קטנה לדעתי. אנשי המקצועות הטיפוליים במידה רבה עמדו בראש המחנה התוקפני הזה. בשבילי הסיפור לא נסגר כאן. הפנייה שלי לוועדת האתיקה בנושא של אסתר פלד היא סמלית והנזיפה שהיא קיבלה היא ניצחון סמלי בשבילי, כי מדובר בטיפה בים. באותו אתר התפרסמו עוד כמה רשימות ברוח דומה. ב’הארץ’ הפסיכולוגית עמליה רוזנבלום כתבה דברים מאוד מכוערים. אז זו ממש טיפה בים וזה סמלי”.
    אפשר ללמוד מזה שבמשפחה יוצאים מהעמדה הפסיבית ומתחילים גם לתקוף?
    “אני לא חושב שאני תוקף, אני חושב שאני מתגונן. החיים שלי מאוד קשים בחודשים האחרונים ואני מבין שאני צריך להתחיל להגן עלי ועל המשפחה שלי. המשך יבוא. זה לא דבר שיכול לעבור בשתיקה”.
    למה שתקת? למה המשפחה שתקה בחודשים האחרונים?
    “הסיבה העיקרית היא שזה כואב, זה כאב אימים, אנחנו על הקרשים. גליה הזכירה בספר שלה גסלייטינג, אבל מה שהיא עשתה כאן זה פצצת אטום של גסלייטינג. היא גייסה את כל המדינה למחוק את כל מה שאנחנו יודעים על האינטימיות שלנו, על המשפחה, על הזוגיות של אמא שלי, ולהגיד לנו ‘אתם הוזים, אתם משקרים’, לשכתב את זה באמת חדשה. מבחינה נפשית מאוד קשה להיות במצב הזה. היה לי חודש בלי שינה, מאמצע פברואר עד אמצע מרץ”.
    אחרי פרסום הספר אמרתם ‘לבנו עם גליה’, הייתה לכם תשובה רכה.
    “אני יודע שלגליה כואב והיא חשה מצוקה, על זה אין שאלה. אבל את ההודעה הזו לתקשורת ביום הראשון לצאת הספר שלחנו בתגובה לפרסומים העיתונאיים, משום שעיתונאים לא הפסיקו להציק לנו טלפונית והיינו צריכים לתת משהו, אני עדיין לא קראתי באותה נקודת זמן את הספר. איש מאיתנו לא קרא אז את הספר. היא הייתה תגובה תמימה כי לא הבנתי את גודל המכה שניחתה עלינו”.
    האם גליה ניצחה?
    “מה המדד לניצחון? אם אני צריך לנחש האם הוקל לה – קשה לי להאמין, אבל זה הניחוש שלי”.
    בהחלטה כיצד ייזכר אביך – בזה היא ניצחה?
    “עדיין לא”.
    הייתם בקשר איתה אחרי הפרסום?
    “גליה ניתקה איתנו קשר לפני שנים. היא לא מדברת עם איש מאיתנו. אנחנו מחוקים בשבילה כבר הרבה שנים. הניתוק שלה מאיתנו היה בריוני ממש”.
    מה שלום אמא שלך?
    קשה מאוד. החיים הם לא כשהיו לאף אחד מאיתנו. אנחנו לא כותבים, לא יכולים להתרכז במשהו אחר. אמא שלי, אלמנה בת 82, הייתה צריכה לצאת לציבור לשכנע אותו שהיא לא הייתה אישה מוכה. זה ממש נורא. אני הייתי יותר קרוב לסצנה הזו מגליה, זה היה שני מטר מולי, מה שהיא מתארת פשוט לא נכון. כל התיאור מופרך. הייתה מריבה בין ההורים, מפאת צנעתה של אמי אני לא רוצה לתאר אותה, כי יש גבול לחשיפה, אבל התיאור של גליה מופרך בעליל וגזירת המסקנה שלה שאמא הייתה אישה מוכה – אני לא יודע איך לתאר את זה, זה היה מצחיק אם זה לא היה מזוויע. אני מדמם יום יום, זה לא יוצא מהמחשבות. אם לא אפעל – אני לא אחיה, אני אדמם למוות”.
    https://www.kan.org.il/Item/?itemId=108899

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע עשרה + שתים עשרה =