על סיפרה של אסתר דגן קניאל “קוראים אותי אסתר: הכיסופים מתוניסיה לארץ ישראל ומארץ ישראל לתוניסיה, סיפורים, מנהגים, זיכרונות, שירים, מתכונים, פתגמים”, הוצאת חדרים, מהדורה ראשונה 2018, עורך ראשי יאיר בן־חיים.

כריכת “קוראים אותי אסתר”

“כאשר אני מתגעגעת לתוניסיה, אני מתגעגעת לארץ ישראל”.

ספר מופלא בהכלת ניגודי הזהות (לכאורה) של ישראלית וילידת תוניסיה. ספר ססגוני ומרשים עם 50 תמונות ססגוניות
מביא טעימות מתרבות תוניסיה על כל גווניה מנהגים, סיפורים, שירים, פרברים, משפחה, הסטוריה ,מתכונים, פתגמים ילדי אוסלו, לילת אלבסיסה, עיד- אל בנאת, סעודת יתרו, חינה, חמסה, בתי כנסת, מנהגי החגים, השואה בתוניסיה, מעט היסטוריה, מתכונים מובילים מן המטבח התוניסאי שירים , סיפורים מרתקים, סדר הסימנים והברכות לראש השנה.סתר דגן קניאל פרסמה ספרי שירה, כתבה טורים אישיים בעיתונות וביימה והפיקה אירועים חינוכיים ותרבותיים. כיום היא מספרת סיפורים מפרי עטה ומופיעה עם הרכב מוסיקלי. למדה חינוך מיוחד ועבדה עם ילדים חריגים ונוער בסיכון ובחינוך המשלים.

אסתר דגן-קניאל מחזיקה את ספרה ״קוראים אותי אסתר״

את הספר “קוראים אותי אסתר” אחזתי בידיי בחרדת קודש עוד לפני שידעתי בדיוק מה יסופר בו ומאיזה מבט, לא כל שכן לאחר שקראתי בו.

כבר בשם הספר, “קוראים אותי אסתר”, ניתן להבחין בשיבוש לשוני של ילדה עולה, שיבוש הבא משפה זרה, מצרפתית כפי שיסתבר, כמו גם מפירוט נושאיו של הספר ובנוסף לכל – שמה הפרטי מן המקורות, חשתי כי הפעם מצפה לי משהו ייחודי. ולא טעיתי.

לפנינו ספר רווי גאווה על מקום ההולדת בתוניסיה, על מסורותיו ועל המשפחה, ועם זאת זה לא ספר על קשיי ההתערות של עולים בארץ, אף כי בהחלט יסופר גם על כך. אבל לא קיפוחם או קשייהם הם נושאיו של הספר.  

לעומת זאת, יש בספר עמידה גאה, גאווה על השייכות למסורת היהודית כפי שעוצבה בקהילות היהודיות בתוניס. עם זאת, יופיו, עמקותו ורגישותו של הספר מצוי בעת ובעונה אחת בהתרפקות על העבר, בנאמנות לציונות שהגשימה משאת נפש של דורות, ובאהבה לארץ ישראל והכרת התודה לארץ  הקולטת.

בכך בוהק כישרונה של אסתר דגן-קניאל בהכלה ובאיחוד הזהויות, ובתרומתן להתפתחות האישית שלה. לכאורה פרדוקס כאן, אך לא במבטה של המחברת. הכיצד?

כי האהבה לארץ ישראל ולירושלים היא שעמדה בבסיס הקיום הרוחני של הקהילות בתוניסיה ואיחדה אותן. והכרה זו היא המעניקה את התשתית הייחודית לספר.

ואכן, נשוב ונאמר, הספר הזה הוא יוצא דופן, חכם ומפעים באופן שבו המחברת, אסתר דגן-קניאל, משכילה לְאַחֵד ולהכיל בנפשה, וכפי שנראה להלן, גם ביצירתה בשיר ובסיפור, את הניגודים המורכבים של מי שנולדה בתוניס, עלתה לארץ כילדה וגדלה במושב עולים. עם זאת החינוך והרקע המשפחתי הקנה לה גם כבוד למסורת היהודית-תוניסאית, וגם מבט פקוח עין על ההיסטוריה היהודית בתוניס בשנים טובות, ולא מעט גם קשות ורעות. והעיקר – פועמת בה המודעות המופלאה כי הקיום היהודי בתוניס הושתת על הכמיהה לציון כמולדת האמיתית בה בעת שהתקיימה הנאמנות לתוניס.

הפעימה אותי גם ההכרה שהזהות איננה רק מודעות וידע, פתגמי חוכמה עממית, ורגש נאמנות, כלומר – לא רק הפן השכלי והרגשי שבנאמנות למורשת אבות. זהות היא, מצד אחד גם היצירתיות של כל פרט, כמו בשירים ובסיפורים וגם בזיכרונות. ומאידך היא גם מכלול ההיבטים המוחשיים, היום יומיים שבחיים כמו: לבוש, מאכלים, סעודות, עריכת שולחן ומתכונים.

ומניין נטול שמו של הספר, המתברר כסמלי?

שמו של סיפור תמים לכאורה ורב משמעות למעשה. המחברת מספרת שבהיותה ילדה קטנה שאלה את אימה על מקור שמה הצרפתי, “סולאנז'”, אמה סיפרה לה בדמעות שהיה לה אח שנולד לפניה, והוא חלה ומת בעודו תינוק, טרגדיה שבעקבותיה שקעה באבל, ולא מצאה בתוכה נחמה וכוח ללדת שנית. עם הזמן הרתה, ונולדה לה בת יפה וחייכנית שהשמיעה קולות כמלאך, אז החליטו הוריה לקרוא לה סולאנז’, שפירושו “מלאך מזמר”, אך לבקשת הסב, שביטא את דבקותה של יהדות תוניסיה באהבת ארץ ישראל וירושלים, ועם ישראל והמקורות, נתנו לה את השם של גיבורת העם, “אסתר”, זו שהצילה את עמה, ומדוע? כי היא, התינוקת, הצילה את אמה מדיכאונה.

ומה הסוף? כשהגיעו סוף סוף לארץ, שאל פקיד משרד הפנים לשמם, ואז “עמדתי על בהונות רגליי, מתחתי את גופי וזעקתי אליו: ‘אני אסתר! אסתר אני! קוראים אותי אסתר'”. בהתלהבות של ילדה היא אימצה מיד את הזהות הישראלית. בשם הסמלי הזה, דווקא כשהוא נֶהֱגָה בשיבוש של עולה חדשה, טמונה גם ההיסטוריה המשפחתית שנותרה מאחור בתוניס, ואותה לא שוכחים. בה בעת  מאמצים גם אותה.

כריכת הספר ״קוראים אותי אסתר״ של אסתר דגן-קניאל

לכך מכוונת המחברת במבוא כשהיא אומרת כי ככל שהיא חותרת בתודעתה אל ליבת חייה ומגלה וחושפת אותה, הרי “אני מוצאת עצמי צועדת בקרב עם ישראל ארבעים שנה במדבר, נוגעת במקורות, נוגעת בארץ ישראל. כי המנהגים והמסורת השתרשו אצל אבות אבותיי בגלות והם מבטאים עבורי יותר מכל את הכמיהה מתוניסיה לישראל. ולכן, כאשר אני מתגעגעת לתוניסיה. אני מתגעגעת לארץ ישראל”.

ואכן, אין ניסוח טוב מזה לפרדוקס לכאורה בין הזהות הישראלית והדבקות בה ובין הזהות “התוניסאית” על מסורותיה וקהילתה. נכון, היא אומרת, הסטטוס של להיות עולה חדש צפוי שיעורר קשיים לא מעטים ואכן הוא עורר. אבל אם נולדת וגדלת בבית שבתשתית חייו הכמיהה לישראל מזה אלפיים שנה, אתה שואב כוח, אתה חש שהנה כאן הבית. אבל זה לא אומר שזיכרונותיך וחוויותיך משם ייעלמו. הם חיים בתוכך, הם דורשים את ביטויים ויש לך חובה כלפיהם. אבל הם חיים בהרמוניה עם הבית הישראלי.

וכך נוצר הספר המפליא הזה, ומתוך תחושת הכבוד למסורות ההן הוענקה לו תבנית אלבומית בכריכה קשה, שהיסוד האישי נוטל בו כמובן מאליו חלק חשוב. לספר כמה פרקים, ושוררת בו הרמוניה בין יסודות שונים כביכול, בין הקולקטיבי וההיסטורי לבין האישי והמשפחתי, בין המחקרי לבין הספרותי, בדיוק כמו שהם כרוכים יחד בחייה, נפרדים אך מאוחדים. ובזה קיסמו של הספר.

החלק הראשון של הספר מוקדש ל”תוניס עיר הולדתי”, ולתולדות הקהילה היהודית בה ובתוניסיה בכלל, היסטוריה שראשיתה עתיקה מאוד, אולם עיקר העניין הוא בתקופה הסמוכה לשואה, שאז חיו בתוניס כ-30 אלף יהודים. תשומת לב מיוחדת מוקדשת למבנה הקהילה והמשפחה. לאופי המחקרי חלק חשוב בחלק זה, ולתרומתו של ד”ר ויקטור חיון, אך הגשת הדברים עושה אותם נגישים לכול.

מקום מיוחד מוקדש לתקופת השואה בתוניסיה, ולאסון ילדי אוסלו, שדומה שאיננו מודעים לו כלל. ואמנם, כדברי המחברת, הרצון להביא את האירוע הכאוב לידיעת הכל, היה המניע הראשוני שהוביל אותה לדרך הארוכה ולמאמץ המחקרי בשיתוף פעולה של רבים וטובים, בני משפחה, חברים וחוקרים.

ומה היה אסון אוסלו? הכל החל כאשר שליחי עליית הנוער הגיעו לתוניס בדחיפות עם הקמת המדינה, במטרה להציל ילדים ממצוקתם הקשה אחרי השואה, שבה ניספו מאות מיהודי תוניסיה. ואכן, לאחר פעילות ואיתור בקהילה המריאו בנובמבר 1949 שני מטוסים לכיוון אוסלו, שם תוכננה לילדים תקופת הבראה וחיזוק טרם בואם לארץ. אלא שבשעת הנחיתה התרסק אחד המטוסים בערפל כבד ובו 27 ילדים, 7 מלווים, וצוות המטוס, רק ילד אחד ניצל בנס פלאי. בארץ הוקמו לזיכרם אנדרטאות, ואף על פי כן זכר הילדים נשכח.

השער השני בספר מוקדש להצגת ערים ופרברים בתוניסיה שבהם חיו ופעלו קהילות יהודיות קטנות או גדולות יותר. מעניינת במיוחד קהילת האי ג’רבה, שטוענים כי בית הכנסת העתיק שבו הוא העתיק בעולם בכלל. כן מוצגים בהמשך שורשיה המשפחתיים של המחברת, שבהיות משפחתה מעורים ופעילים בולטים בקהילת תוניס, תיאורם מקיף ומשקף למעשה את מבנה הקהילה ודמותה.

אין תימה שהשער הבא מוסר את המנהגים, המסורת, חגי ישראל, והזיכרונות האישיים מהחגים ומהאירועים הקהילתיים והמשפחתיים, שהרי הם כמראה המשקפת את ההווי העשיר של הקהילה. עם זאת, מציינת המחברת כי היו לאירועים הללו גוונים שונים באיזורים שונים, שכן רבים מהם היו מרוחקים זה מזה. הפרק הזה ריתק אותי כי היתה זו חווייה מיוחדת לראות את עושר החיים, ודרכי עיצובם של האירועים למיניהם, כך שיעניקו משמעות להווייה הקהילתית, וישמרו על הזהות היהודית. אותי עניינו החגים במיוחד, כיוון שלאור ילדותי בקיבוץ הבנתי עד כמה עיצובם של החגים וטקסיהם משמעותי להנחות היסוד של הקיום בקהילה.

בשלב זה חל המעבר לחלק האישי, אלא שכאמור בספר הזה האישי והקולקטיבי שוכנים יחדיו ובהרמוניה, ולא תהיה זו השירה האישית שאנחנו מורגלים בה, ובה הפרט “שוכן” בתוך עצמו. גם עשרת הסיפורים, שעניינם חוויות אישיות בהחלט, אינם מובנים ללא הרקע הקהילתי או המשפחתי, כלומר – ההוויה התוניסאית או זו הישראלית, הנמסרת בעדינות וברגישות.

נראה למשל את השיר, “טעמה של הארץ הטובה”, והיסוד הסיפורי-תיאורי השליט בו:

טַעֲמָהּ שֶׁל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה 

אֲנִי זוֹכֶרֶת עֶרֶב שַׁבָּת

עִיר הוּלַדְתִי תוּנִיסיָה 

נִפְרֶסֶת עַל כֹּל גְּוָנֶיהָ,

אִמָּא מַדְלִיקָה נֵרוֹת

מַנִּיחָה לֶחֶם שֶׁאָפְתָה

אֶל תּוֹךְ סַלְסִלַּת הַקַּשׁ

עוֹד מְעַט אַבָּא יָשׁוּב מִן הַתְּפִלָּה

יִבְקַע אֶת הלֶחֶם וְיְבָרֶךְ:

 “הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ”

וכאן חלה התפנית:

עַכְשָׁו עִיר הוּלַדְתִי רְחוֹקָה

וַאֲנִי נוֹשֵׂאת אֶת אוֹתוֹ גַּעְגּוּעַ

לְאֶרֶץ רְחוֹקָה שֶׁלִּמְּדָהּ אוֹתִי

אֶת טַעֲמָהּ שֶׁל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה 

והארץ הטובה היא, כמובן באופן פרדוקסלי, ארץ ישראל. ונכון, מוסיף ומתקיים הגעגוע למקום ההולדת, מנהגיו וריחותיו וזה טבעי וטוב, אלא ששם, בבסיס עמד הגעגוע לארץ הטובה, זו המכונה בשיר אחר: “אַתְּ לִי מָזוֹן לְרוּחִי / מַיִם לְנַפְשִׁי / אַתְּ לִי בַּיִת / אַתְּ לִי אַרְמוֹן” (ארץ אהובה עמ’ 101).

רוב השער הזה רווי התרפקות על העבר לצד השתאות מן ההווה, שרטוט דמויות מפעימות באמונתן או במעלתן שם וכאן, ועוד. שני העולמות מפעימים את יצירתה. ולא. אין זו תמימות. זו יושרה. וזו נפש שיודעת להכיל מורכבויות מתוך חיפוש אחר הטוב שבאדם. וזה אכן מעורר השתאות והוקרה. ואולי זה משום שכך גדלה, כי הנה השיר “ריח המילים”:

סַבָּא תָּמִיד יָדַע לְהַגִּיד מִלִּים

שֶׁהוֹתִירוּ שֹׁבֶל שֶׁל רֵיחַ מָתוֹק

הוּא יָדַע לִשְׁתֹּל אֶת הַמִּלִּים בְּגִנַּת לִבִּי

כְּמוֹ הַוְּרָדִים הַגְּדוֹלִים

שֶׁשָּׁתַל בְּגִנַּת הַבַּיִת 

וְקָטַף אוֹתָם בְּאַהֲבָה

לְסַבְתָּא לִפְנֵי

שֶׁהִדְלִיקָה

נֵרוֹת שַׁבָּת

ולכן, כך היא אומרת בשיר אחר, בבית השני בנימה של מחאה:

פסיפס - אסתר דגן-קניאל
פסיפס – אסתר דגן-קניאל

וכיוון שאנחנו בתחום האישי, נכונה לנו עוד הפתעה. כרבע מן הספר מוקדש למאכלים שאכלו בתוניסיה, ולמתכונים, כשבראש מככבים מאכליה של אימא וגם של סבתא. חלק ניכר של השמות אינו מוכר לי כלל, ולכן הם בחינת תגלית. וכי מה זה בונטאז’? או קעבר בעסבס? נכון, אני איני בשלנית גדולה. גם לא תוניסאית. אבל אולי דווקא משום כך נראה ששילוב המאכלים והמתכונים, כולל סלטי הבית התוניסאיים המרהיבים, וכל המאכלים והמאפים המתוקים, ואפילו עיצובי השולחן, וכל זה בלווית צילומים מרהיבים המבליטים את מראה הבית הטוניסאי – כל זה אכן מהווה מסד נוסף להבנת ההוויה של יהדות תוניסיה ועושרה התרבותי המיוחד.

ובסוף, ממש לקינוח, כמה פתגמים המיוחדים לעדה ומובאים בערבית, בתרגומם לעברית, ופירושם, ובלוויית עיטורים דמויי עיטורים מסורתיים.

מה דעתכם למשל, על פתגם מעין זה: “עזת מצח תאכל / תנגב פיה / ותאמר: לא אכלתי דבר”.

וכי רק על אוכל מדובר כאן?

בקיצור – חוכמה עממית של זקני עדתה, שקלטה בילדותה התמימה. ורק בתהליך של היפתחות לעולם, כפי שהיא מספרת במבוא, נחשפה לפערים שבין בני האדם, ללאומיותם השונה, לדתם, ולתרבותם. אך מעבר לכל, המשפחה היא שעיצבה את הווייתה, ומכאן הכרת תודתה לאם, כמו בשיר הקצר והיפה, “מים ראשונים”:

השיר ״מים ראשונים״ של אסתר דגן-קניאל

ומה הפלא שהגעגוע לסב ולסבתא ממלא אותה, כמו בשיר “טעמו של הגעגוע”, המתאר אותם בשיר סיפורי סימלי:

השיר ״טעמו של הגעגוע״ של אסתר דגן-קניאל

זה העניין. בכל היבט של החיים מגלה וחושפת המשוררת את כוחה להכיל את הניגודים בכוחו של רגש עמוק יותר, מלכד, אשר בשיר זהו הגעגוע. 

מי היא איפוא בעלת אישיות זו? מי היא זו ש”קוראים אותי אסתר”? מי היא זו שמספרת את  “הנרטיב” שלה, כאמירתה במבוא, אך בסיוע עדותם ומחקריהם של אישים שונים שואפת להרחיב אותו לנראטיב של יהדות טוניס לגווניה השונים?

בהיבט המקצועי דומה שיש חשיבות רבה לעבודתה במשך שנים עם ילדים חריגים ונוער בסיכון, עבודה הדורשת, כמובן, הכלה, קבלה, ומסירות. היא גם פעילה חברתית המקדישה מזמנה לקהילות מוחלשות, ומפתחת פעילות כמנהלת תרבות, אירועים קהילתיים, כמו גם פעילות עצמאית כשחקנית ומספרת סיפורים במסגרת מופעים אותם היא כותבת ומפיקה בלוויית הרכבים מוסיקליים. נושאיה נוגעים באהבה, בעלייה, בקהילות תוניס ומסורותיהן, וכמובן גם בשואה שפקדה את תוניס, לוב, ואירופה. מאז שנת 2014 פירסמה ארבעה ספרי שירה, והספר הרביעי “והארץ תדשא” יצא לאור באותה שנה שבה הופיע הספר “קוראים אותי אסתר”, גם בהוצאת “חדרים”, המקפידה תמיד על רמה ספרותית, מקוריות  והיבטים ייחודיים.

ספרה של אסתר דגן-קניאל ״והארץ תדשא״

גם לצבעי הכריכות יש משמעות. בספר השירים “וְהָאָרֶץ תַּדְשֵׁא” שליט צבע התכלת ובצידו הצבע הלבן, הצובע את שמו של הספר. קשת צבעים חגיגית צפה עליו ומתחתיה מופיע סמל 70 השנים לישראל, שמלאו באותה שנה. נביא רק דוגמה אחת משיר שהנמענת בו היא הנידונה:

אהובתי - אסתר דגן-קניאל
אהובתי – אסתר דגן-קניאל

המבט כאן, ככל שהוא אישי, כרוך גם בזהות הישראלית. אלא שמשירי הספר, ההולכים ונעשים אישיים, מתברר כי המשוררת בגרה בשנים, היתה לאם לילדים בוגרים, סבתא לנכדים, והגיעה למעמד אם המשפחה, כאמהּ שלה.

אי לכך לא נופתע שבשיר “מראה” (62) היא מביטה במראה ומגלה לפתע בפיה ובקמטיה את פני אמהּ.  ואילו בשיר “תפילת אם” (90), היא זו שתבקש על שלומם של ילדיה ונכדיה ותאחל להם חיים של טוב ותתפלל “תן בי כוח אהבה ובינה / להגשים חלום של אם יהודייה בישראל / ברך אותם אלי”.

וכך, בצידם של שירים רבים המוקדשים לארץ, לנופיה ולהווייתה, יבואו שירים אישיים, ואפילו מדור אחרון שיוקדש לשירת ימינו, הכופרת בתבניות הקלאסיות, וכן למשוררים גדולים בעבר. וכל הנושאים הללו שוכנים בהרמוניה. זה אכן קיסמם של הספרים.

קישורים

מתוך פסטיבל מספרי הסיפורים עם יוסי אלפי

אסתר דגן קניאל בפרויקט “ספרא טבא”

כרטיס הביקור של אסתר דגן-קניאל

הכנת בולו על פי מסורת יהודי תוניסיה. החבוש ועריכת שולחן ועוד טיפים

״שמלת הכלה״ מתוך המופע – אהבה זה כל הסיפור

הספר – והארץ תדשא

דף הפייסבוק של אסתר דגן קניאל

אסתר דגן קנאל.צילמה מלכה שני.
הפוסט הקודםצעדה בחושך המואר- “ההולכים בחושך” של חנוך לוין
הפוסט הבאהמלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 9-10 אפריל 2021
ד״ר ארנה גולן (בן דרור), ילידת 1935, חוקרת, מרצה לספרות עברית וסופרת. גולן פרסמה מאמרים ומחקרים בנושאי ספרות עברית מתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת. מחקריה, ראשיתם בחישוף מאמרי ביקורת ספרותית לסוגיהם בכתבי העת של המחצית השנייה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, ובתיאור הדינמיקה ההיסטורית של התמורות בפואטיקה הביקורתית שבהם. בייחוד תואר מפעלם של מבקרים ועורכי כתבי עת מרכזיים. במקביל, הציגה אפשרויות קריאה חדשות בסיפורי ש"י עגנון. מאוחר יותר התמקדו מחקריה של גולן בתיאור מאפייניהם של סוגים סיפוריים בסיפור הישראלי, ובהתפתחותם הפנימית ברצף היסטורי ממלחמת השחרור ועד שנות ה-80 של המאה ה-20. ארנה גולן נשואה לסופר שמאי גולן ואם לארבעה. מתגוררת בתל אביב.

2 תגובות

  1. רשימה ביקורת מעוררת התפעלות. תודה למבקרת הספרות ד”ר אַרְנָה גולן, ברכות לאסתר דגן-קניאל. הייתה לי הזכות לערוך את הספר הכל-כך מיוחד הזה. החושף ומזמין את הקורא למחוזות קהילת היהודים בתוניסיה, כאשר הכמיהה לארץ ישראל והחלום לממש את הזכות לעלייה לאדמת הקודש היה משאת נפשם.
    יאיר בן־חיים

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע × אחד =