תקנון למניעת הטרדה מינית בעברית הרשות לקידום מעמד האישה
תקנון למניעת הטרדה מינית בעברית הרשות לקידום מעמד האישה

לאחרונה אנו עדים לאינפלציה של אנשי ציבור הנחקרים-נתבעים-מורשעים על הטרדה מינית, ביניהם נשיא, שרים, חברי כנסת, שחקנים, קצינים גבוהים, עיתונאים – אנשים שלכאורה תבונתם היתה אמורה להגן עליהם מפני הסתבכות מבישה שכזו. נדמה שדפי העיתונים עוסקים בלהיטות רק בדבר אחד, תוך ליקוק שפתיים ולא מעט שמחה לאיד.

החוק למניעת הטרדה מינית נחקק ב-תשנ”ח (1998), והוא אמור היה, לכאורה, להסדיר עניין חברתי כאוב, ולהסיר עוולה בת אלפי שנים. אני מציין “לכאורה”, כי החוק על פי ניסוחו מוציא, למעשה, את מרבית הגברים אל מחוץ לתחומי החברה הלגיטימית, ולראיה – מבול התלונות והחקירות בנדון.

הבה נעיין בחוק.

סעיף 3 (א) קובע כי:

הטרדה מינית היא אחד מהמעשים האלה…………..

             3. הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעות האמורות.

             4. התייחסויות חוזרות המופנות לאדם המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהתייחסויות האמורות.

למרות הניסוח “הנייטרלי” של החוק, ברור לכל כי המחוקק התכוון במילה “אדם” בעיקר לנשים, ובמילים “הצעות חוזרות” ו”התייחסויות חוזרות” – למעשים הנעשים בעיקר על ידי גברים.

נניח לרגע את החוק ונביט אל טבע הדברים, ובהכרח ניווכח כי בעולם החי הנקבה מושכת את הזכר – בריח, בצורה, בצבע – ואילו הזכר הוא “מטריד” – תוקף, חותר אל הנקבה עד ייאוש ואובדן חושים, ולעיתים עד אובדן חיים. הצבייה המיוחמת מפרישה מרחמה ריח המנטרל את הזכר מכל פעילות אחרת, חוץ מלהידבק אל אחוריה, וזו, עד כמה שניתן להתרשם ממה שהעין רואה – ממשיכה ללחך עשב, כאילו גופה איננו כָּמֵהַּ להזדווגות. הזכר חוזר ו”מטריד” את הנקבה ללא ליאות, מנסה לטפס עליה, והיא משתמטת, לעיתים ממש בבהלה, וממשיכה… ללחך עשב. רק לאחר אינספור ניסיונות, מצליח הזכר “לבצע את זממו”.

דומה לכך המצב אצל בעלי חיים אחרים: ערימה שלימה של כלבים רודפת אחוזת תזזית אחרי כלבה מיוחמת, והיא בורחת מהם כל עוד נפשה בה, עד שהכל צרים עליה, ואחד או שניים, הזריזים והאלימים, מצליחים להזדווג עימה.

אצל  החתולים ההתרחשות היא עוד יותר אלימה: הזכרים יוצאים אל המשימה כאל קרב לחיים ולמוות. הנקבה נלחמת בהם בכל כוחה – היא יורקת, שורטת, נושכת, מייללת, והזכר יוצא מההרפתקה הארוטית הזאת מרוט אוזניים, שבור זנב, ולעיתים אף מנוקר עיניים.

אצל העופות המצב איננו שונה בהרבה: היון חדל לאכול, והוא מנפח את כרבולתו, הומה ומהמה ומסובב את היונה מכל צדדיה, והיא – כל מה שמעניין אותה, לפחות למראית עין, היא האשפה שבה היא מנקרת. התרנגול ממש “אונס” את התרנגולת, והיא נראית אחרי “האקט” כמי שהתעוררה מחלום בלהות. הטווס מנפח את נוצות זנבו ועושה מעשי לוליינות לנוכח זוגתו האפורה, וכל תגובתה, למראית עין לפחות, מתמצית בהמשך החתירה למזון.

לכל אלה מצטרף המאבק בין הזכרים לבין עצמם על הנקבה, שלא אחת מסתיים בפציעות קשות, ואף במוות. אצל יונקים הזכרים החזקים מגרשים את מתחריהם תוך מלחמה עקובה מדם, ואצל החרקים מסתיימת התחרות “על לב” הנקבה במות הזכרים, ואף בהפיכתם לארוחתה הראשונה שלאחר ההזדווגות. הזכרים בבעלי החיים “אינם יודעים” מראש לקראת מה הם הולכים, אך ספק אם “הידיעה” היתה משנה משהו – היצר המיני הוא חזק כל כך עד כי איננו משאיר בידם כל ברירה אלא ללכת לקראת גורלם הנחרץ.

תפקידו של הזכר, כל זכר בטבע, במשחק המינים – מתמצה ב”הטרדה” חוזרת ונשנית של הנקבה. ללא “ההטרדה” הזאת, האקט המיני איננו מתקיים. זאת, כנראה, אחת הסיבות העיקריות לכך שחיות בר אינן מרבות להזדווג בשבי – בהיעדר המתח המיני המתמצה בבריחת הנקבה וברדיפת הזכר התהליך ההורמונאלי איננו מתעורר מתרדמתו אצל שני המינים.

יבוא מי וישאל בצדק: מה ההשוואה הזאת לבעלי החיים, כאילו אין עומדות מאחורי האדם מיליון שנות תרבות, בהן הוא רכש אמפתיה כלפי הזולת, בהן הוא למד להפנים הבנה כלפי כאבו, ובתוך כך כלפי האישה הסובלת מאלימות הגבר – הפנמה שבאה לידי ביטוי במנהג ובחוק של השבטים העתיקים ביותר?

התשובה היא, כמה לא מפתיע – “כן ולא.” כן, קרה משהו במיליון שנות תרבות: אם בעבר הרחוק רק הזכר האלים והאנס זכה בנקבות הפוריות ביותר, ורק הוא זכה להעביר את הגנים שלו לדור הבא, הנה, כיום (הכוונה למאות השנים האחרונות) דרכי החיזור הן עדינות יותר, והעוצמה שהגבר חושף במשחק המיני היא יותר מתוחכמת (כישורי חיים, ממון, כושר אינטלקטואלי).

ולא – במהות לא השתנו הגברים, וגם לא הנשים: הגברים עדיין חותרים אל המין באובססיה בלתי נשלטת, ובהתמדה שאיננה מופרעת לא על ידי עונות השנה, ואפילו לא על ידי הגיל – זכר אנושי בריא שטוף בתאווה למין באורח מתמיד כמעט כל חייו.

ואילו הנקבה האנושית, לא רק שבאורח “טבעי” יש לה “עונות יבשות”, אלא שגם כאשר הפיזיונומיה שלה מייחלת למגע מיני – המעשים שלה שוללים אותו. היא אמנם משדרת אותות מיניים, בדומה לנקבת בעלי החיים, אך מתנגדת בפועל למעשה מיני, ו”הגלולה” עם “שחרור האישה” גם יחד שינו אך מעט בעניין הזה: אין שום מקום להשוואה בין התשוקה הגברית למין ובין ההיצע (מרצון!) המזערי של האישה. משום כך הגבר נאלץ לקנות את המין (יצאניות, נשים “מוחזקות”, חלק לא קטן של הנישואין, שלמרות אי הנוחות שבניסוח – הם הסדר חוקי ל”אחזקת” האישה), ולעיתים הוא משיג אותו במרמה, בגניבה, ובאלימות, והקומץ לעולם אינו משביע את הארי.

שגשוגו של עולם הזנות ונערות הליווי איננו תוצאה של תשוקה גברית בלתי מודעת להשפיל נשים, כפי שהפמיניסטיות המיליטנטיות היו רוצות שנאמין, אלא של הביקוש האדיר הנענה בהיצע מינימאלי.

בעניין הזה לא השתנה דבר לאחר מיליון שנות תרבות, והזכר בבעלי החיים ובאדם דומים להפליא, וגם התנהגות הנקבה בבעלי החיים דומה להפליא לזאת של בני האדם. נשים “משוחררות”, המדברות בכאב כן על הטרדה מינית מצד הגברים, מופיעות בטלוויזיה כדי לשטוח את מצוקותיהן, כשהן לבושות בבגדים משונים מעוררי תשוקה, כששטח המחשופים גדול משטח האריג. הן יודעות לייעץ לגברים להתאפק, ואף מייעצות לזרועות החוק לסרס גברים ולאוסרם לתקופות מאליפות, אך אינן מעלות על הדעת לרסן את התשוקה העמוקה שלהן להחצין מיניות. הן מצהירות שזאת “זכותן” להתלבש כפי שהן רוצות, והן “יודעות” שזה לא מה שמניע את הגבר להטריד ולאנוס, אלא, כדבריהן, התשוקה הגברית הסוטה והמולדת להשפיל את האישה.

כאן אני מבקש לפתוח סוגריים ולציין כי הרדיפה אחרי המין נראית בעיני הגבר המצוי כהשפלה נוראה: כמה התפתלויות הוא נאלץ להתפתל וכמה התבזויות הוא נאלץ להתבזות כדי לזכות לכך שהיא תעניק לו את חסדיה. היא מעניקה “חסדים”, והגבר כקבצן זוכה פה ושם בנדבתה. ומי שאינו עומד בכך, נאלץ לקנות בכסף מלא בבתי בושת, שנקראים כך בעיקר משום שזו בושה גדולה והשפלה גדולה להימצא שם. האישה תמיד מעניקה מחסדיה, ולעולם לא להיפך. אפילו יפיופים, דוגמנים, ו”כוכבים נולדים”, אינם מעניקים חסדים, ואישה המשלמת כדי לזכות במין היא תופעה כמעט “לא טבעית”.

אם נחזור לענייננו, הרי לפנינו תופעה לא שוויונית לחלוטין: לנשים מותר להטריד גברים באמצעים שהעניק להן הטבע, ואילו לגברים אסור, ולא סתם אסור – על עבירה בתחום הזה הם עלולים לשלם בשהייה ארוכה בכלא ובדה-לגיטימציה חברתית. איש שנתפס ב”קלקלתו” איננו יכול להראות את פרצופו בחברה.

והנה, כל העונשים הכבדים האלה שהממסד (הגברי בעיקרו!) מטיל על הגברים, אינם מועילים – גברים מסתכנים בשלילת חירותם ובדגרדציה חברתית איומה בשל חתירתם האובססיבית למין. זאת אף זאת, אם הנשים מרגישות מושפלות על ידי ההטרדה המינית הגברית, הרי לגברים, על הרוב, אין שום התנגדות כי יוטרדו מינית על ידי נשים, כי גברים רואים במין חדווה גדולה ואושר גדול בגוף ובנפש.

לבוש מפתה של אישה, או כל מחווה אחרת שיכולה להכין את הקרקע לקראת רגעי האושר האלה – דווקא זוכים לרחשי תודה מצד הגברים. יחד עם זאת, בליבו פנימה אין הגבר מסוגל להסכין עם כך שהאישה עושה מעשים של התגרות מינית, אך לא רק שאיננה מעוניינת במין, אלא שלעיתים היא מתעבת אותו – זה פשוט בלתי נתפס! הסקרים השונים המתארים את האחוזים הגבוהים של הנשים שאינן נהנות ממין, או שאינן מגיעות לאביונה בעקבות מין עם גברים, הם ממש לא יאומנו בעיני מי שהמין חשוב לו יותר מחייו ומכבודו. יוצא שאי השוויון שבחוק לרעת טבעם של הגברים מוסכם על שני המינים, אך אין בכך כדי לאיין את אי הצדק הנורא שבתופעה, ובעקבותיה – את אי הצדק שבניסוח החוק הנ”ל. ההטרדה המינית של האישה כלפי הגבר מותרת בחוק, ואילו היפוכה אסור ומוענש בכל חומרת הדין (שנתיים מאסר – על פי החוק הנ”ל, סעיף 5 א).

החברה מכירה בכורח הטבעי של האישה להפוך את עצמה למצודדת – קרי, להטריד מינית את הגבר. תעשייה ענקית, המגלגלת מיליארדים, מטפלת רק בכך, ו”שחרור האישה” לא שינה בעניין הזה מאומה. האישה מבלה חלק גדול מסדר יומה באיפור פניה, בצביעת שערה, בתספורת, במריטת שערות, בעיצוב ציפורניים, בבילוי אובססיבי בחנויות בגדים. למרות טענותיה של וירג’יניה וולף המנוחה, אין כלל אפשרות להשוות בין שני המינים בעניין הזה – די להביט בנשף גאלה, או באירוע מרכזי הזוכה בסיקור התקשורת, ונראה שם את כל הגברים לבושים בחליפות כהות ועניבות, וכל מה שנשאר חשוף הוא הפנים, חצי צוואר וכפות הידיים. ואילו הנשים מופיעות בשמלות ערב שקופות בשלל צבעים, ובמחשופים המשונים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. ובזה לא די, לעיתים הן מופיעות כמעט עירומות, כשרק רשת אוורירית פרושה פה ושם על חלקי הגוף. הטענה החבוטה שכאילו הן מופיעות כך משום שאופנאים גברים מכתיבים את אורח הלבוש על פי דמיונם החולני היא שקר גס, המסתיר את האין-אונים הנשי בפני “הטבע”, המחייב אותן, במודע ובתת מודע, להטריד את הגבר בדרך הזאת. האופנאים הם רק מכשיר שדרכו בא טבע זה לידי ביטוי. עובדה היא, שלמרות קיומם של לא מעט אופנאים הומוסקסואלים מוצהרים, שבוודאי היו מעדיפים לראות את הגברים מסתובבים בנשפים מעורטלים – הם לא הצליחו מעולם להלביש את הגברים באירועים מן הסוג הזה במחשופים וברשתות.

רבות נטען, ובצדק, כי הגברים “לחוצים” כל כך אחרי מין, עד כי הם מפזרים את חיזוריהם ללא שום סינון – העיקר הוא עצם הכיבוש, ולא הרגשות האמורים להתלוות אליו. אלא שבלהט הרצון להצביע על פגמי הטבע הגברי נשכח שזה בדיוק מה שהאישה עושה כשהיא מתקשטת, מתאפרת, חושפת אברים צנועים – היא מפזרת את “המסר המיני” שלה לכל הגברים, ולא לגבר אחד שאליו היא אמורה להיות קשורה רגשית.

מדובר  במלחמה אבודה – שום דבר לא יעמוד בפני התשוקה המולדת אצל האישה להתגנדר ולהחצין את מיניותה. נכשלו בכך אידיאולוגים שוויוניים, ובוודאי נכשלו בכך אידיאולוגים דתיים. התנועה לשחרור האישה איננה רואה כאן כל בעייה: עצם חשיפת גוף, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד, הופכת את האישה ל”משוחררת”. כלומר, יש כאן הודאה כמעט  “מקיר לקיר” כי הטרדה מינית של נשים מותרת, ואילו זאת של גברים אסורה.

החוק למניעת הטרדה מינית בא לתקן עוול של דורות, אך הוא יוצר עוול חדש, ועל כך צריכה החברה לתת את הדעת. יוזמי החוק ומחולליו מאמינים כי בחינוך ובענישה כבדה ניתן להדביר את ההטרדה המינית מצד הגברים, תוך מתן לגיטימציה להטרדה מינית של נשים כלפי גברים. אני מטיל ספק בכך. כשם שלא ניתן להדביר הומוסקסואליות באמצעות חוק, וזאת משום שזה נוגד את הטבע ואת הצדק, כך אני מניח שגם חוק זה נדון לכישלון, לא לפני שמסות של גברים יבלו בבתי סוהר, ייגרם סבל נורא לכל המעורבים, והחברה תיהפך לסטרילית, מנוכרת, ועקרה.

המילונים מחכימים אותנו שהחיזור הוא מעשה החוזר על עצמו שנעשה בידי גברים כדי לרכוש את לב הנשים (קראו, למשל, במילון ספיר). המילונים אינם מכירים בהיפוך היוצרות, וזה אומר משהו על מוסכמות החברה. ובאמת, כל עוד לא התהפכו היוצרות, וכל עוד התשובה הרווחת של האישה היא “לא!” – החיזור חייב להיות לגיטימי, ואילו החוק בניסוחו הנוכחי פשוט שולל אותו.

הלב ממאן להסכין, ואסור לו להסכין, עם אלימות כלפי נשים ועם השפלת נשים, השפלה הקשורה במין, וזו שאינה קשורה במין, אך בל נסיק מכך שלמרות היות הגבר כפוי על פי טבעו לחזר אחרי האישה, שהכרתו אינה אומרת לו כי הוא מבזה את עצמו עד עפר במעשה הזה. אם תורשה לי הערה אישית, אציין כי ביום שנישאתי, חשתי הקלה אדירה שהנה סוף סוף נגמרו ההשפלות, אליהן ניתבתי את עצמי (למרות הכרתי!) – ורווח לי עד עמקי נשמתי, שמעתה ואילך לא איאלץ לבזות את עצמי בחיזורים, אותם אני זוכר כתקופה האפילה של חיי.

החוק  חייב לתקן עוולות של דורות, ואני בוודאי לוקח חלק בשמחת החברה על תיקון עוול כלפי מחצית האוכלוסייה – אך עוול אחד לא יתוקן על ידי יצירת עוול אחר. בחיזור מתבזה הגבר דיו (כמה נשים היו מוכנות לכרוע ברך תוך הצעת נישואין לגבר?) – בא עתה החוק והופך את החיזור למוקצה. נראה לי שכל עוד לא מתלווים לחיזור איומים ועלבונות – יש להתיר אותו בחוק, גם אם האישה מסרבת לחיזור. זה נכון שבחתירתם הנואשת אחרי המין גרמו הגברים הרבה עוולות לנשים, אך דבר אחד לא ניתן לומר עליהם – מעולם לא קמה תנועת גברים ששמה לה לדגל עיקור מיניותן של נשים.

לצערי, לא ניתן לומר דברים דומים על התנועה הפמיניסטית המיליטנטית, שהחוק הבלתי צודק הזה הוא תוצאה של מאבקן. די לקרוא את “הספרות היפה” שהן יוצרות כדי לחוש את הצהלה אלי קרב כנגד כל מה ש”ריח” גבריות נודף ממנו: גיבורתה של יהודית קציר (“הנה אני מתחילה”) מציעה לכנס את כל הגברים הלא נחוצים לאי; גיבורתה של יוכי ברנדס (“וידוי”) מציעה להשתמש בגברים רק לרבייה, ואחר כך לזרוק אותם; גיבורותיהן של דורית רביניאן, דורית זילברמן, שולמית גלבוע – רואות בגברים מוטציות מיותרות. ואלו באמת רק דוגמאות בודדות.

אינני מכיר שום סופר קאנוני גבר בספרות העברית החדשה שכתב אי פעם מילה רעה על הנשים ככלל. זה אומר משהו על “האיזון” החברתי החדש. נחמתי היחידה היא שעל פי התרשמותי (שכמובן, איננה מסתמכת על סקירה סטטיסטית), רוב הנשים אינן ממש “משתגעות” אחרי “איזון” זה.

ד”ר משה גרנות הוא מחברו של הספר “האי”, המתאר את גורלם של הגברים ברפובליקה פמיניסטית.

קיראו גם:

שלומית הרטמייר מסבירה מהי הטרדה מינית

עולם נשי חדש ומפחיד: שיחה עם משה גרנות

תקנון למניעת הטרדה מינית של מרכז השלטון המקומי בישראל
הפוסט הקודםפליט יהודי מגרמניה הנאצית ביפן בעת השואה
הפוסט הבאפיתול – הירהור על תמונה חידתית של סלבדור דאלי
משה גרנות
בעל תואר תואר ראשון ושני (בהצטיינות) מטעם אוניברסיטת תל אביב, ותואר דוקטור בספרות עברית מטעם אוניברסיטת בר-אילן. שימש כעובד הוראה, והגיע לדרגת מפקח כולל על ב"ס על-יסודיים. פרסם עשרות סיפורים, מאות מאמרים, ערכים לאנציקלופדיות, ולמעלה מ–40 ספרים בסיפורת, ספרות ילדים ונוער, הגות, חינוך, וכן ספרי לימוד וספרי עזר. ערך ספרים, סדרות, אסופות, ושנתונים. סיפורי הילדים שלו "להיות כמו כולם", "הנדר", "מיקי", "הארמון הקפוא", "המלאך שמוחק זיכרונות", "אניזו" שודרו ברדיו בהמשכים. ב-1983 זכה בפרס ע"ש יוסף ברסלבי מטעם החברה לחקר המקרא. עורך את "לקסיקון סופרי ישראל" מטעם אגודת הסופרים.

4 תגובות

  1. Itzik Sivosh
    בפייסבוק
    החוק ‘אינו שויוני במהותו’? אולי, אך מה לעשות, והחוק לא תמיד מתיימר להיות שוויוני. לעתים עקרון השויון נדחק מפני קדימויות אחרות: בעת שהחוק מנסה להגן על סקטורים חלשים כדוגמת חקיקה לשם ‘העדפה מתקנת’, העדפת אינטרסים של קטינים בבתי דין למשפחה, או הגבלות על נוער שמתחת ‘גיל הסכמה’

  2. נדמה לי שגרנות קצת מגזים באינטנסיביות של הלוחמה על חסדי הנקבה בעולם החי. האמנם חתולים יוצאים מנוקרי עיניים מהמאבקים האלו? גרנות גם מביא בעצמו דוגמא למין שבו דווקא הזכר מתגנדר כדי למשוך נקבות (טווסים, תרנגולים). כמדומני שיש עוד מינים שבהם יש בהחלט בחירה של הנקבה והיא לא סתם עומדת אדישה והזכר שזוכה בה הוא זה שהצליח להביס את כל האחרים במאבק פיזי ממש. אבל אני לא זואולוג והטיעון הוא כמובן לגבי בני אדם. בהקשר זה אפשר לאמר שהתנהגויות רבות של בני אדם מוכתבות על ידי החברה והן לא ״טבעיות״. יש חברות שבהן כופים על נשים ללבוש אוהל-נייד כך שלא רואים אפילו את העיניים שלהן. יש חברות שבהן נשים מסתובבות גלויות חזה. יתכן שבאמת זה ״לא הוגן״ שנשים בחברה המערבית מתלבשות כדי להבליט את גופן בעוד שלגברים אסור כביכול להסתכל. אישית זה נראה לי צביעות ואני מאמין שהנשים מתלבשות כך כי כמובן הן רוצות שהגברים יסתכלו וגם נהנות מתשומת הלב. אבל באשר לנוהגי החיזור, זו בהחלט החלטה חברתית. למשל, גם בחברה המערבית בתקופות קודמות לגברים ונשים צעירים אסור היה בכלל לדבר אחד עם השני, בודאי לא ביחידות, והכל נעשה באמצעות המשפחות. האם זה מה שנשים מודרניות מכוונות אליו? האם זה באמת מה שהחוקים נגד הטרדה יגרמו לו? זה ענין לדיון בפני עצמו. אני רק מציין שזה בהחלט אפשרי, ואפילו כיום כנראה נפוץ בחברות לא-מערביות ואין בזה שום דבר ״לא טבעי״.

  3. דברים נוקבים ובהם אמת נוקבת- פלא שעדיין לא הקימו בכיכר מוזיאון תל אביב עמוד תלייה וערימת עצים לשרוף את הדובר הסופר והמשורר שאינו רועד מפחד מהלוחמות לשיוויון…

  4. הרבה דברי הבל כותב בכותב הנכבד. למשל “הגברים עדיין חותרים אל המין באובססיה בלתי נשלטת” — הוא משליך את האובססיה האישית הלא נשלטת שלו למין על שאר הגברים. ולמשל “לא רק שבאורח “טבעי” יש לה “עונות יבשות”, אלא שגם כאשר הפיזיונומיה שלה מייחלת למגע מיני – המעשים שלה שוללים אותו. היא אמנם משדרת אותות מיניים, בדומה לנקבת בעלי החיים, אך מתנגדת בפועל למעשה מיני” —- אין לנשים ‘עונות יבשות’. אין דבר כזה “פיזיונומיה מייחלת”. אם מעשיה של אשה שוללים מגע מיני עם יצורים אובססיביים כמו גרנות, זה רק בגלל התנהגות חצופה שכזו מצדם.

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים + חמש =