בוגרי שנת 2020 של מגמת המשחק של בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים מעלים בימים אלה את “ההולכים בחושך” מאת חנוך לוין.

כרזת ההפקה של סמינר הקיבוצים. איור של אייל חירורג
כרזת ההפקה של סמינר הקיבוצים. איור של אייל חירורג

זהו אחד המחזות הטובים ביותר של חנוך לוין, שהוצג לראשונה בשנת 1998 בהפקה משותפת של תיאטרון הבימה ותיאטרון חיפה, בבימויו של המחבר, שהיה כבר חולה, כשנה לפני מותו. מיכאל הנדלזלץ, מבקר תיאטרון מחמיר וקפדן, שיבח את ההפקה: “הדרמה של לוין הולכת ומצטללת. פחות מילים, מעט עלילה. במה ריקה, עם מסכים תיאטרליים מלאכותיים, ומוזיקה קרקסית עצובה. להקה גדולה ותהלוכות, והרבה שחקנים.” הודות לפועלם המבורך של בני משפחת חנוך לוין, כל כתביו זמינים לקריאה ולציטוט ב”אתר חנוך לוין”, ו- “ההולכים בחושך“, בפרט.
אבל מחזה כתוב, להבדיל מסיפור, אינו שלם. הוא נמצא בציפייה לבמאי אוהב, שמלהק שחקנים נלהבים. הבמאית טל ברנר ובוגרי מגמת המשחק הגשימו את החלום: הוליכו את המחזה בחושך המואר של במת סמינר הקיבוצים.

תמונת תאורת האולם. צילום של נדב בושם
תמונת תאורת האולם. צילום של נדב בושם

המחזה שופע דמויות, המתחלקות לקבוצות: הערטילאיים (2 – המספר ואלוהים), החיים (9), המתים (14), 2 גוססים, ועוד 9 מחשבות.

תמונת המחשבות. צילום יח"צ
תמונת המחשבות. צילום יח”צ

המחזה עושה חסד עם השחקנים – מאפשר להם להפגין את יכולות המשחק שלהם בתהלוכות המוניות, בדיאלוגים קומיים, ובמונולוגים הגותיים מעמיקים.
הדמויות נקראות על פי התפקידים שלהן: ההולך, המספר, הטפל, אם ההולך, אם הטפל המתה, וכך הלאה. המחזה נפתח בתיאור הפיכתו של ההולך מאיש יושב על המיטה לאיש הולך ע”י כך שהוא עושה פסיעה ועוד אחת, תוך כדי פליאה גדולה, שהדבר אפשרי. כולנו הולכים מבלי לחשוב על כך, וודאי ללא תחושת פליאה, והנה הביצוע המשכנע של יהל פפו בתפקיד ההולך, ריתק את תשומת לב הצופים לפעולה היום-יומית הפשוטה.
דמות המספר משמעותית מאוד. המספר היודע-כל הוא במידה רבה בן דמותו של המחבר עצמו, אותה מגלם יניב וינוגרדסקי בתנופה יפה. המספר מראה עד כמה מועט ומוטעה הידע של דמויות המחזה, ובעצם של כולנו, על הזולת. המספר, שנכנס לבמה כשהאיש ההולך יוצא לדרכו בחושך הלילי, מציג את אימו הגוססת של ההולך, בזמן שההולך אומר לעצמו “במרחק שני רחובות ממני ישֵנה אמי האהובה שנת מנוחות עם חלומות פז, מרגישה מצוין, העצירוּת חלפה לה.” אם ההולך – זהו אחד התפקידים המרכזיים והמורכבים במחזה: היא מיטלטלת בין החיים למוות, בין ייאוש לתקווה, שרה, נושמת, מחרחרת, מגששת יחסים תמוהים עם איש גוסס, ומתה לבסוף, מבלי לראות את בנה ההולך. את התפקיד מיטיבה לגלם גאיה קלם בהליכה שפופה, בגרירת רגליים, ובשירה בקול צלול מהדהד. המספר, שהרבה לתמוך באם ההולך הגוססת, נזקק פעם לעזרתה. אחרי תהלוכתן הרועשת של רוחות המתים בבגדיהן הבהירים, ולאחר מופע האיוולת של אלוהים, המספר פתאום חש ברע, כמעט מט ליפול. הוא רכן אל אם ההולך ונתמך בה: “לגמרי שכחתי שהלא יום אחד גם אני אמות! אוי, איזה פחד! ובקבר אין אור, אין אוויר! הלב מסרב להאמין והמוח לתפוס: פעם לא אהיה! אני כל כך פוחד!…”.
כמה אנושי, כן, וחשוף הבזק פחד המוות הזה!

אך לאחר פאוזה, המספר מתעשת “עבר.”, קם אל הקהל ומשמיע דברים ישירים וחותכים “אי, תמיד אותם פחדים, אותן שאלות; עד מתי נאמר כולנו דברים חבוטים? מתי כבר יקום אדם ויאמר דברים שעדיין לא נשמעו?”
בעיני רוחי ראיתי את חנוך לוין עצמו עומד בקדמת הבמה, ומתוודה על החיפוש המתמיד המיואש אחר הדברים שטרם נשמעו, אחר חידוש באמירה, מקוריות בעלילה. רציתי לומר לו – הנה המחזה הזה, הוא רווי דברים שלא אמר איש לפניך. איש טרם ערבב כך את החיים, את מחשבותיהם, את המתים, את הגוססים, ולא שם בפיה של דמות כלשהי את התיאור היצירתי של המוות, כפי שאתה כתבת עבור אם הטפל המתה, אותו השמיעה הילה גודעי באופן מצמרר בדממת קשב עמוק:
“דַמּוּ לכם את המוות: דמו לכם לא-כלום, ואז דמו עוד פחות. דמו חושך מוחלט, ואז דמו חשוך עוד יותר. דמו את מה שאינכם יכולים לדמות, דמו כל מה שהכרתם, את הנשים, הגשם, הלחמניות, השמש, והוסיפו להם את התואר “לא”, לא-גשם, לא-שמש, לא-לחמניות, לא-נשים. דמו את כל זה ומחקו גם את הדמיון, כי נגמרים הצורות, הצלילים, התחושות, ואל תפחדו, נמחק גם הפחד, נגמרות גם המלים, גם מילות השלילה, נמחקת המלה “לא”, נמחקת המלה “אין”, גם האינוּת איננה, והלא-כלום מוכפל, לא תוכלו לשוות בנפשכם עד שתגיעו, וכשתגיעו – לא תוכלו עוד לשוות.”
אך לא הכל אפל כל כך. היו גם רגעים קומיים במערכת היחסים בין שלושת ההולכים הליליים, אותם יהל פפו, כרמל אבידן, ואיתי סמו היטיבו לגלם.

תמונת שלושת ההולכים. צילום יח"צ
תמונת שלושת ההולכים. צילום יח”צ

ליהוקם היה מוצלח גם מבחינת האיפיונים הפיזיים שלהם: בעלי הבעות פנים מגוונות, מהירי תנועה, מדורגי גובה. היה מעניין גם הליהוק הכפול של אדווה לוי לתפקיד של מחשבת לאז’אן – הגבירה המגונדרת, הנשית, הנחשקת, ומנגד – מת זאטוט, גוץ, צעקני, מדדה על ברכיו.
בהצגה ביום חמישי 1.4.2021 האולם היה מלא לחלוטין. ההצגה האחרונה תוכננה ל- 3.4.2021. ואולי יהיו עוד מועדים, אם ההפקה הזאת של בוגרי סמינר הקיבוצים תוזמן להציג באולמות התיאטראות.

2 תגובות

  1. הודעה משמחת –
    הבמאית טל ברנר מדווחת –
    לאור ההצלחה ההצגה תעלה עוד פעמיים
    בשבת 10.4: ב- 17:00 וב- 20:00.

  2. נפלא שהצעירים של היום מוצאים חדווה בדבריו של לוין, וגם הקהל. עובדה לכך היא עוד שתי העלאות של ההצגה.
    תודה רבה למילים של חנוך לוין, אדם בעל יוזמה ומלאכת כתיבה.

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש × 3 =