חגית בת-אליעזר ממליצה על
סיום הסגר בהצגה בתיאטרון חיפה
את סיום הסגר הכבד על עולם התרבות תיאטרון חיפה חוגג בהצגה שמחה – “שוק המציאות”, קברט מוסיקלי משירי נתן אלתרמן, בהלחנת משה וילנסקי וסשה ארגוב, בכיכובם של דפנה דקל ואלון אופיר, ובבימויו של שוקי וגנר. ההפקה הראשונה של “שוק המציאות” הייתה בשנת 1965 בכיכובם של אילי גורליצקי ויונה עטרי, מיד לאחר השתתפותם במחזמר “שלמה המלך ושלמי הסנדלר”. היא זכתה להצלחה גדולה בזמנה, ונמצאת בזיכרון הקולקטיבי כאחת ההצגות המיתולוגיות של עולם הזמר והבידור הישראלי.
הצגת הבכורה התקיימה ביום ראשון 28 בפברואר במעמד שר התרבות, חילי טרופר, ראש עיריית חיפה, ד”ר עינת קליש-רותם, ומנכ”לית תיאטרון חיפה, ניצה בן-צבי, שהשמיעו דברי ברכה נלהבים. ההצגה עולה בכל ערבי השבוע הזה עד למוצאי שבת 6.3.2021, והיא תחזור לבמת התיאטרון בחודש אפריל השנה.
בנוסף לדפנה דקל ואלון אופיר, הדמויות הראשיות, נמצאים על הבמה שלושה נגנים: ורד פיקר בפסנתר, איתן שפירא באקורדיון, ולאוניד רוטשטיין בכינור. הם ממלאים את האולם בעיבודים חדשים לשירים ישנים ואהובים. לדפנה דקל ולאלון אופיר תנועה נמרצת, נלהבת, ודיקציה מעולה, המבליטה את המילים החינניות של נתן אלתרמן. לדוגמא בשיר “בכל זאת יש בה משהו” המילים “יחד עם המשהו / נחוץ רק איזה מישהו, / שלא יהיה של מישהו / אלא כולו שלי שהוא. / כי יש בזה מין סוד שהוא,/ ואיזה עוד ועוד שהוא, / שכך, בלי כל יסוד שהוא,/ מתחיל הלב לרקוד שהוא.”
תיאטרון חיפה, שהיה בין התיאטראות הראשונים שפתחו את האולמות בתום סגר התרבות, נערך לעידן הקורונה: באי התיאטרון הציגו בכניסתם את מסך התו הירוק מתוך אפליקציית הרמזור, ובאולם קיבלו את פניהם הדובונים הלבנים, המקושטים בלבבות ורודים ואדומים, ישובים על כיסאות ההפרדה בין קבוצות קוני הכרטיסים. כלומר, ליתר בטיחות, הכיסאות שאין לשבת עליהם ״נתפסו״ בידי ה״צופים״ כמו זה הנראה בתמונה למטה.
רק בשביל הדובי היפה שווה לחזור.
ובלי בדיחות הדעת: יחי תחייתה של התרבות !!
אני זוכר את התקופה שבה הציגו את הגרסה הראשונה של המחזמר,
הייתה זאת “מדורת השבט” המדינה אהבה וכנראה גם תמכה בהצגות כאלה.
היו המון מופעים בכל הארץ.
בחיפה בה היו המון בתי קולנוע אך לא בתי תיאטרון – הצגות מעין אלה הוצגו לרוב בקולנוע אורה שהיה בו זמנית גם אולם
התיאטרון – אם אינני טועה היפה ביותר בארץ.
כיום הוא חצי הרוס ובמקום יש חנויות של סמרטוטים.
כנער ראיתי באותו המקום המון הצגות: ביידיש יחד עם הוריי, ובעברית – היו אלה הצגות שהלכתי אליהן לבדי…
ילד קונה כרטיס ונכנס להצגה – היו בארץ תיאטראות שהגיעו בעיקר מרמת-גן שהציגו מחזות זמר אמריקניים בעברית,
למשל תיאטרון ה”לי-לה-לא” ואחרים. אלה כמובן לא קיבלו שום תמיכה ממשלתית,
אך לנו הצופים נתנו לנו הרגשה שאנחנו חלק מהעולם הגדול!
אני זוכר היטב את המחזמר “משחקי הפיג’מה” אם הלהיט הגדול “המחבוא של הרננדו”
https://www.youtube.com/watch?v=BJiCFxoZhxo
סגרו את הטוב הזה והמשיכו עם “בצל ירוק” וכאלה, המהפך הגדול היה כאשר הציגו בארץ את “שיער” בצורה כה מושלמת כמעט כמו בברודוויי וכוכב ההצגה היה צביקה פיק האגדי.
תודה לך חגית על המאמרים המדליקים שלך!